קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה על סמך עדות יחידה של קטין בפני חוקר נוער: המבקש הורשע בבית-משפט השלום באשדוד במעשה מגונה בקטין לפי סעיף 356לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונדון לחמישה חודשי מאסר. ערעורו נגד ההרשעה ולחלופין נגד מידת העונש נדון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ונדחה. עובדותיו העיקריות של המקרה סוכמו על-ידי בית המשפט המחוזי בדבריו הבאים: "ביום 18.5.83בשובו מעבודתו הבחין אבי המתלוננת שהיא ילדה בת 10כי פני בתו אינם כתמול שלשום, הוא חש שאירע דבר וניסה לדובבה, אך היא דחתה אותו. רק אחרי שהאם בשובה הביתה מאוחר שמעה מפי האב על חשדותיו, פנתה אליה, פרצה הילדה בבכי וגוללה את ליבה. לשמע דבריה הזעיקו הוריה את המשטרה. חוקרת נוער שהגיעה עוד באותו לילה מצאה את הילדה ישנה ועל כן גבתה עדותה למחרת היום. לנוכח חוות דעתה כי הופעת הילדה בבית המשפט תגרום לה נזק נפשי, הוגשה עדות זו כראיה בבית המשפט, בצירוף חוות דעתה להתרשמותה של החוקרת, אשר מסרה עדות בבית המשפט. הילדה סיפרה כי ביקשה לקנות מהמערער שהוא בעל קיוסק באשדוד ארטיק מששאלה אותו למחירו הזמין אותה להיכנס, הושיבה על בירכיו, שיפשף את חזה, שאל מה משקלה הרים אותה והובילה לכיוון חלקו האחורי הסגור של בית עסקו. הילדה שנתקפה באימה כך היא מספרת לחוקרת הנוער - בהיזכרה במעשי תקיפה של מבוגרים כלפי ילדים עליהם שמעה - הערימה על המערער, ותוך שהסתכלה לרחוב קראה 'אמא אמא' בבקשה להניעו לחשוש כי אימה נמצאת בסביבה, ואזי הניח לה המערער והיא ברחה. המערער עצמו אשר הואשם והוזהר כמקובל עוד בליל הגשת התלונה, הכחיש בהודעתו הראשונה את הפרשה כולה, בטענה שמעולם לא נגע בשום ילדה. ברם בהודעה שנגבתה ממנו למחרת היום סיפר כי אכן נגע בילדה שחסמה דרכו על מנת לסלקה. אחרי הדברים האלה קנתה הילדה מסטיק ועזבה את בית עסקו כשהיא צועקת ,אמא, אמא'. בית משפט השלום סבור היה כי עדות הילדה אמינה וכי היא מסתייעת בדברי המערער בשתי הודעותיו שתחילה הכחיש כליל כל קשר לילדה ואחר כך הודה כי אכן צעקה ,אמא' - התנהגות שאין לה הסבר זולת גירסתה, ואילו לעדות המערער בבית המשפט שחזר על דבריו בהודעתו השניה תוך שהוא מסביר כי הילדה קראה ,אמא' כיוון שראתה את אימה מעבר לכביש, לא האמין." סניגורו המלומד של המבקש, עו"ד ח' קאזיס, טען בערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי, שלא היה מקום לבסס את ההרשעה על דברי הילדה, וכי צריך היה להעדיף דברי המבקש. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וציין, כי אמנם יש לנהוג בזהירות מיוחדת בדבריה של קטינה, שנמסרו לחוקרת נוער ואשר לא העידה בבית המשפט, אך במקרה דנן אכן נהג בית-משפט השלום בזהירות הראויה, ולא נמצא יסוד להתערב בקביעותיו. כן דחה בית המשפט את הטענה, שלא היה מקום לקבל את התרשמותה של חוקרת הנוער בדבר אמינות דבריה של הילדה, והפנה לעניין זה לדבריו של בית-משפט זה בע"פ 421/71 [1]. כן קבע, כי הייתה עדות סיוע, כנדרש, לעדות המתלוננת, דהיינו הכחשתו של המבקש בהודעתו הראשונה למשטרה והודאתו לאחר מכן, כי אכן נגע בקטינה וכי היא צעקה. אומר בית המשפט: "הלוא אין חולק כי האם לא היתה במקום ועל כן הסברו כי קראה לאמה אינו יכול להתקבל. נותרת איפוא הודייתו בדבר צעקות הילדה שכפי שקבע בית משפט השלום אין להן הסבר כלשהו זולת סיפורה על התנהגות המערער כלפיה". מטעמים אלה נדחה הערעור נגד ההרשעות. בית המשפט המחוזי גם דחה את הערעור נגד גזר הדין. על אלו הבקשה לרשות ערעור. .2פרקליטו המלומד של המבקש, עו"ד ח' קאזיס, הפנה בטענותיו לפני בית-משפט זה לדברים, שנאמרו בע"פ 532/82 [2], ואשר מהם עולה, לדבריו, כי התרשמותו של חוקר הנוער בעניין אמינותו של הקטין, המוסר הודעתו בפני החוקר, אינה ראיה קבילה בפני בית המשפט (שם, בעמ' 246), אולם במקרה שנדון בע"פ 532/82 [2] נחה דעתו של בית המשפט, שדברי חוקר הנוער בעניין אמינות הקטינות לא היוו שיקול, שהנחה את השופט למסקנה המפלילה, כי פורטו שם בפסק הדין שלושה טעמים אחרים, שהניעו את בית המשפט לתת אמון בנחקרות. .3במקרה שלפנינו אינה דרושה לדעתי הכרעה בשאלה, אם ההתרשמות של חוקר הנוער היא ראיה קבילה, עליה רשאי בית המשפט להסתמך. כידוע, יש שתי גישות לעניין קבילותה של ההתרשמות האמורה: לצד דברים אותם אמר בית המשפט בע"פ 532/82 [2] הנ"ל - ואשר תואמים גישתו של בית-משפט זה בע"פ 192/56 [3] ובהמ' 324/59[4] - התגבשה גם השקפה שונה, וזאת בע"פ 433/77 [5], בעמ' 550, בו נאמר: "בצדק פסקו השופטים המלומדים בבית-המשפט המחוזי ששאלת מהימנותן - כמותה כמו שאלת משקלן ההוכחתי - של עדויות ילדים שנגבו בידי חוקר-נוער, היא שאלה לבית-המשפט לענות בה; והעובדה שחוקר-הנוער כותב בדין-וחשבון ומעיד לפני בית-המשפט - כפי שחוקרת-הנוער דנן כתבה בדין-וחשבון והעידה לפני בית-המשפט - שהעדות אשר גבה מפי ילד פלוני מהימנה היא, אינה מחייבת את בית-המשפט ואינה פוטרתו מלהכריע בשאלת המהימנות הוא עצמו. ואולם טעו השופטים המלומדים בבית-המשפט המחוזי כשראו את עדות חוקרת-הנוער לענין מהימנותה של ילדה ושל עדותה לפניה, כבלתירלוונטית: אין לענין מהימנותה של עדות שנגבתה על-ידי חוקר-נוער, ראיה חזקה וחשובה יותר מאשר התרשמותו של חוקר-הנוער וחוות- דעתו על הילד שחקר, על מידת הבחנתו, על כושר הסתכלותו, על מעוף דמיונו, ועל שלב התפתחותו השכלית בדרך-כלל". משמע, ההחלטה היא לעולם החלטה של בית המשפט, אך זה האחרון יכול לשאוב מידע ולבסס מסקנות מהתרשמותו של המומחה לדבר. על-פי גישתו, אין לבסס את הטעם לכך דווקא על האמור בסעיף 8לחוק לתקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, לפיו יכלול הדו"ח של החוקר גם את מסקנותיו (ראה פרופ' א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 76), שהרי בסעיף 8האמור מדובר בדין וחשבון המוגש למשטרה ולא לבית המשפט. אליבא דידי, נובעת קבילת דבריו של החוקר בדבר התרשמותו מן הקטינה מאופיו של הנושא ומן ההסדר החקיקתי המיוחד שנקבע כאן. הרעיון, הטמון בחוק הנ"ל, הוא של שאיבה מכלי שני, בשל הרצון לבכר טובתו של הקטין ולוותר על הסתכלות וההתרשמות הישירות. דא עקא, שהוויתור על שמיעת עדותו של הקטין מלווה בתוצאת לוואי בלתי נמנעת, והיא חוסר היכולת של בית המשפט להתרשם במישרין מהתנהגותו של הקטין בדרך המותווית, למשל, בסעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; על-כן הציב המחוקק את חוקרת הנוער לא רק כמי שגובה את ההודעה אלא גם כמי שמעמידה התרשמותה לאור ניסיונה והבנתה המקצועיים לרשות בית המשפט, כדי שייווצר תחליף כלשהו להתרשמות של בית המשפט מכלי ראשון, שהיא בלתי אפשרית. משמע, המחוקק קבע דרך חקירה מיוחדת, כלשון הצעת חוק לתיקון פקודת העדות (עדות ילדים), תשי"ד-1954, לא רק במובן זה שחוקר הנוער מקיים חקירה מחוץ לכותלי בית המשפט, אלא גם במובן זה שתוצאות החקירה מוגשות לבית המשפט, ואין לגלות סיבה טובה לכך שמתוך מכלול הנתונים, שהצטברו בידי החוקר, יושמט או יקוצץ אותו חלק הכולל התרשמות החוקר, היכול לסייע רבות בידי בית המשפט. לסיום, חשוב לשוב ולהדגיש, כי שאלת המהימנות ומשקלה ההוכחתי של ההודעה שנגבתה בידי חוקר נוער היא שאלה, שההכרעה הסופית בה היא בידי בית המשפט, אך לצורך הכרעתו הוא רשאי, כאמור, לשמוע גם על דבר התרשמותו של החוקר. .4כאמור לעיל, השאלה העקרונית הנ"ל איננה מתעוררת במקרה שלפנינו, כי בית המשפט מצא נתונים מספיקים מחוץ להתרשמותה של החוקרת, שהביאוהו למסקנתו בעניין מהימנות דברי הילדה, ועל-כן לא ראיתי הצדקה להבאתו של העניין לפני ערכאת ערעור נוספת: הניתוח של התנהגותה של הקטינה, כפי שנערך על-ידי בית המשפט לאור דבריו של המבקש בהודעתו השנייה ובבית המשפט, היה די בו כדי לבסס מסקנתו של בית המשפט בעניין אמינותה של תלונת הילדה. עניין העונש איננו מצדיק הבאתו של העניין לפני בית המשפט העליון כערעור ברשות, אלא במקרים יוצאי דופן, ואין לראות את המקרה שבפנינו ככזה. על-כן החלטתי לדחות את הבקשה. משפט פליליקטיניםעדותדיוןהרשעהנוערעדות יחידה