התקף לב אחרי תאונת דרכים

המשיבים טענו, כי, על רקע מחלת לב כלילית, שממנה סבל המערער, התפתח אצלו אוטם של שריר הלב, במהלך הנהיגה, וללא קשר לנסיעה ברכב ולנהיגה בו, ולאחר שתסמיני האוטם נתנו בו אותותיהם, אירע אותו אובדן שליטה שגרם לסטיית הרכב לשוליים. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב אחרי תאונת דרכים:## השופט א. ואגו: הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י. פרסקי), שבגדרו נדחתה תביעה שהגיש המערער כנגד המשיבים, ובה עתר לפצותו על נזקי גוף שנגרמו לו בשל תאונת דרכים מיום 4.8.03. בנוסף, הוא חוייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ ומע"מ. התביעה נדחתה בשל כך, שהמערער לא הצליח לעמוד בנטל השכנוע שנזקי הגוף, שלהם טען, נגרמו בשל השימוש ברכב, ולא הראה כי קיים קשר סיבתי משפטי בין הנזקים לבין אותו שימוש, קשר שהוא חיוני לשם הקמת עילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:"חוק הפיצויים"), שמכוחו הוגשה התביעה. מעבר לנדרש, הוסיף ביהמ"ש וקבע, כי לא הוכחה נכות צמיתה, תוצאת התאונה, שלה טען המערער. אין מחלוקת, שבמועד הנדון, עת נהג המערער ברכבו, ולצידו יושבת רעייתו, סטה הרכב מהכביש, ירד לשוליים, תוך שהמערער מאבד שליטה בו, ונעצר בשיחים שלצד הדרך. סטייה זו והירידה לשוליים, אירוע תאונתי, שאינו במחלוקת, לא גרמה, כשלעצמה, למערער נזק גוף, אולם, בסמוך לאחר מכן, כאשר פונה לבית החולים, אובחן אצלו אוטם שריר הלב, שבעטיו עבר צינתור, וטענתו היא שאותו אירוע, נגרם כתוצאה מהתאונה, והתפתח בעקבותיה. הוא טוען שנגרמה לו, בשל כך, נכות לצמיתות וסבל הפסדים כספיים ברי פיצוי. המשיבים טענו, כי, על רקע מחלת לב כלילית, שממנה סבל המערער, התפתח אצלו אוטם של שריר הלב, במהלך הנהיגה, וללא קשר לנסיעה ברכב ולנהיגה בו, ולאחר שתסמיני האוטם נתנו בו אותותיהם, אירע אותו אובדן שליטה שגרם לסטיית הרכב לשוליים. בית המשפט קמא נדרש איפוא, ראש וראשונה, להכריע, מה קדם למה. האם האוטם התרחש במהלך הנסיעה הרגילה והשגרתית, ולאחר מכן סטה הרכב ממסלולו, או, כטענת המערער, סטיית הרכב והירידה לשוליים, אל תוך השיחים, אירעה קודם, ומיד בעקבותיה - ובשל האירוע הטראומטי הזה - התפתח האוטם. במילים אחרות - המערער גורס כי התרחשות התאונה היתה בבחינת "טריגר" שגרם לאוטם, על רקע מחלת הלב ממנה סבל, ואלמלא התאונה לא היה מתרחש אותו אוטם בעיתוי הזה. אם התרחיש שטענו לו המשיבים הוא הנכון, כי אז, לכל היותר, ניתן לפצות את המערער על נזקי גוף שנגרמו בשל האירוע הנקודתי של ירידת הרכב לשוליים, אך אין נזקיו, ככל שקיימים, כתוצאה מאוטם שריר הלב ברי פיצוי, שכן לא נגרמו בעטייה של התאונה, אלא, להיפך, התאונה נגרמה כתוצאה מכך שעקב התפתחות האוטם אבדה השליטה ברכב. הנכות הצמיתה, שטען לה המערער, יוחסה על ידו להשלכות האירוע הלבבי, וזה היה לב תביעת הפיצויים שהגיש, תרתי משמע, ואילו התאונה עצמה, ירידת הרכב לשוליים, היתה אירוע מינורי יחסית, ולפי התיעוד הרפואי והאחר הקיים, למעשה - לא גרמה למערער כל נזק גוף בר פיצוי על פי חוק הפיצויים. בסוגיה מרכזית זו, קבע בית המשפט, בפסק הדין נשוא הערעור, כי האירוע הלבבי החל טרם התאונה, ולא לאחריה ובעקבותיה, ובכך נחרץ גורלה של התביעה להידחות. הנימוק המשפטי לדחיית תביעה כזו, שעילתה בחוק הפיצויים, נסמך על ההלכה הפסוקה, בכגון דא, ועל פיה, כאשר נזק גוף מתרחש במהלך נסיעה או נהיגה ברכב, אך ללא קשר לשימוש ברכב למטרת תעבורה, כי אז, הרכב אינו אלא "זירה" מקרית שבה אירע הנזק, ואין בכך להקים עילת תביעה על פי החוק (ראה דנ"א 4015/99- רותם חברה לביטוח נ' נאסיף מזאוי, פד"י נז (3), 145). בית משפט השלום, כאמור, קבע, במישור העובדתי, כי האוטם התפתח ללא כל קשר לנסיעה בכלל ולנהיגת הרכב בפרט, ודחה את גרסת המערער. על כך נסב הערעור שלפנינו, וטוען המערער כי נפלה שגגה בקביעה זו. הקביעה דנן נומקה במספר עובדות ומסקנות שביהמ"ש הגיע אליהן: 1. בשלב מאוחר, כנראה רק לעת הגשת התביעה, טען המערער כי התאונה התרחשה בעקבות בלימת פתע של רכב שנסע לפניו, ואילץ אותו לרדת לשוליים. טענה זו לא הוכחה כלשהו, וגם המערער עצמו לא טען לה כלל בזמן אמת. 2. מנגד - מסר המערער גרסה לשוטר רס"ר בלילטי, יומיים אחרי התאונה (כעולה מהמוצג הרלוונטי - העדות נגבתה בעודו מאושפז במחלקת טיפול נמרץ), כי בעת שנהג ברכב "פתאום הרגשתי חושך בעיניים וסטיתי את הרכב לצד שמאל. פתאום מצאתי את עצמי לצד הדרך בתוך ערימת שיחים". עוד הוסיף כי "אחרי שיצאתי מהרכב, הרגשתי לחץ מאוד חזק בחזה...". בהודעה זו אין זכר למעורבות רכב אחר באירוע. 3. על פי מסמך אחר שהוגש לתיק, דבריו בפני רופא קופת חולים, בביקורת מיום 10.8.03, נרשם מפיו, כי בזמן הנסיעה ברכב הופיעו כאבים בחזה. 4. אשת המערער, שהיתה עימו, לא יכלה למסור כל מידע ולאשש את גרסת המערער ולדבריה בזמן ההתרחשות קראה תהילים. לא היתה, לפיכך, כל עדות מסייעת חיצונית לטענתו בפלוגתא המרכזית. 5. עדות התובע בפני בית המשפט לא נמצאה קוהרנטית וסדורה, אף לא משכנעת באופן מיוחד כי התאונה התרחשה כפי גרסתו, והתרשמות ביהמ"ש היתה, כי אין בפיו הסבר מדוע מסר לשוטר שעובר לסטייה מהנתיב, הוא חווה "חושך בעיניים". בהעדר הסבר אחר לכך, נראה כי זהו תיאור של תחילת תהליך האוטם, ולפיכך העיתוי הרלוונטי נופל למועד שטרם סטיית הרכב אל עבר השיחים. לאור אלה, מסקנת בית המשפט היתה, שאירוע הלב החל טרם סטיית המערער ברכבו לשולי הכביש, משמע, שבעת התרחשות האוטם ותחילת התהליך, הרכב שימש אך זירה גרידא לאירוע, והנפקות לכך, בהינתן ההלכה הפסוקה ברורה היא. בערעור לפנינו, חפץ המערער לקעקע קביעה מנומקת זו ולשכנענו כי סדר הזמנים היה הפוך וכי האוטם התרחש בעקבות ובשל סטיית הרכב אל השיחים, ועל כן קשור הוא סיבתית לשימוש ברכב באותה עת. כידוע, ההלכה היא, שאין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב בקביעות ובממצאים עובדתיים, אלא במקרים חריגים, ובדרך כלל מלאכה זו מסורה לערכאה הדיונית, המתרשמת, בצורה בלתי אמצעית, מהעדים והראיות. בהינתן הלכה זו, יש לבחון, האם המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד א. לוק, יכול להצביע על שגגה בולטת או על התעלמות מראייה חשובה, שנפלו בהילוכו של בית המשפט קמא בבואו לקבוע ממצאיו. במישור זה, מעבר לטיעון כללי, ולא מבוסס, שלפיו שגה כב' השופט קמא, וצריך היה להגיע לממצאים הפוכים, ולאמץ גרסת המערער, שם המערער את יהבו על האמור בחוות דעת המומחה בתחום הקרדיולוגיה, שמונה מטעם בית המשפט, פרופ' עמוס כץ. פרופ' כץ התבקש, בין היתר, לחוות דעתו על הקשר שבין התאונה לבין מצבו הרפואי של המערער, משמע, בין תוצאות האירוע הלבבי, לבין התאונה הנדונה. בחוות דעתו, בפרק העוסק בשאלת הקשר הזה, הוא מסכם כי "התאונה לא גרמה למחלת הלב הכלילית שלו, התאונה גרמה להופעת אוטם שריר הלב במועד שאירע - סמוך לתאונה". בכך מבקש המערער לראות סימוכין לגרסתו וטוען הוא, שיש להסתמך על קביעה זו, שנעשתה על ידי מומחה רפואי אובייקטיבי, כזה שהתמנה על ידי בית המשפט. לדעתי, אין באמור בחוו"ד פרופ' כץ כדי להושיע למערער, בהקשר הנדון, ואף כי בימ"ש קמא לא ניתח טענה זו בפסק הדין, הרי, עיון במסמוך הרלוונטי ובפרוטוקול חקירתו בבית המשפט, מעלה, כי המומחה לא הגיע לקביעה דנן כמסקנה הנגזרת מפרמטרים רפואיים כלשהם, וכי, מההיבט הרפואי עליו הוא אמון, אין הוא יכול לקבוע מה קדם למה. ראשית - מהאמור בפרק "מהלך המקרה" בעמ' 2 של חוות הדעת, נראה, ששורש האמירה כי התאונה התרחשה טרם הופעת האוטם, הוא בדברים שאמר המערער עצמו, כאשר הפרופ' כץ מציין כי "לאחר התאונה הופיעו כאבים בחזה, הוזעקה ניידת טיפול נמרץ". אין אינדיקציה כי המומחה היה ער, כלשהו, לאמירה שנתן המערער בפני חוקר המשטרה, או לדברים שמסר מאוחר יותר לרופא קופת החולים, ומהם עולה שעוד טרם הסטייה מהכביש, חש בכאבים בחזה, וחווה אותו "חושך בעיניים". שנית - בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, הוברר, שפרופ' כץ רחוק מלהיות נחרץ בדעה כי האוטם נגרם לאחר התאונה וכתוצאה ממנה. כאשר נשאל אודות נפקות התיאור של "חושך בעיניים", הוא מאשר, שחוויה כזו בהחלט יכולה להיגרם מהפרעת קצב בלב, וכשנשאל האם יתכן שכבר אז קיבל המערער את האוטם, משיב "יכול להיות שהיו סימנים מקדימים. כן.". כאשר עו"ד גיצה, ב"כ המשיבים, מספר למומחה שהוא התייעץ עם רופא מומחה אחר, שהסביר לו שקיימת סבירות מאוד גבוהה שאם תוך כדי נסיעה הרגיש המערער "חושך בעיניים", היתה זו התחלת אוטם, אומר פרופ' כץ נחרצות "בהחלט יתכן". עינינו הרואות - פרופ' כץ לא הגיע למסקנה מבוססת משלו, אודות נסיבות האירוע ולוח הזמנים בהקשר הופעת האוטם אל מול התרחשות התאונה, וחוות דעתו בסוגיות הרפואיות האחרות, שאינן כעת על הפרק, מתיישבת הן עם תרחיש המערער, והן עם תרחיש המשיבים, כאשר הוא מסכים לכך שקיימת היתכנות וסבירות גבוהה שהאוטם החל טרם סטיית רכבו של המערער מהכביש והירידה אל השיחים. כאשר מסקנת בית משפט השלום מבוססת היטב בחומר הראיות, ובהתרשמותו מהעדים, אין מקום להתערב בה, ובוודאי אין לקבוע שנפלה שגגה בקביעות שנעשו. האוטם הלבבי, אצל המערער, יכול היה להתפתח, על רקע מחלת הלב הכלילית, שממנה סבל, בכל מקום ובכל זירה, ואך יד הגורל היתה בכך שהאירוע המצער החל עת היה המערער נתון בנהיגה ברכבו ובשעת נסיעה. הרכב היה רק זירה להתרחשות, ולא גורם לה, בשום צורה. משום כך, ועל פי ההלכה הפסוקה, אין הנזק הגופני, ככל שנגרם בשל האוטם, מהווה עילה לתביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ככל האמור בנזקים, שאפשר שנגרמו, אכן, עקב התאונה, אותה ירידה לשולי הכביש, הרי, כאלה לא הוכחו, ומדובר היה, על פי כל הראיות, בתאונה מינורית, לגבי המערער, שבמהלכה ובעטייה לא סבל נזק גוף. לפיכך, בדין נדחתה התביעה, ועל כן, יש לדחות גם את הערעור שלפנינו, וכך אמליץ לחברותי הנכבדות כי נפסוק. לטעמי, יש לחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט המשיבות בערכאתנו, בסכום של 7,500 ₪. אריאל ואגו, שופט השופטת ש. דברת - ס.נשיא אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה. רחל ברקאי, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו. תאונת דרכיםהתקף לב / אוטם שריר הלב