קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערובה להוצאות תביעה נגד משרד הביטחון: רקע בפניי בקשת מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן: "המבקשת") לחייב כל אחד מהתובעים (להלן: "המשיבים") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. עסקינן בתביעות נזיקין בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעים לפי הטענה במהלך מבצע עופרת יצוקה, ברצועת עזה. בששת התיקים שבכותרת הוגשה בקשה להפקדת ערובה ובמסגרתה הועלו טענות לחיוב בערובה על ידי המדינה וכן נטענו טענות תשובה על ידי המשיבים אשר מיוצגים כולם על ידי עו"ד יונס תמים. בישיבת 14/09/11, ונוכח הדמיון הרב בין הטענות בתיקים השונים, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ייתן החלטה אחת כוללת לגבי 6 התיקים שעניינם נדון בקד"מ הנ"ל, ותיק זה ביניהם. טענות המבקשת לטענת המבקשת, סיכויי ההגנה בתיקים הנ"ל מצוינים שכן מדובר בפעולה מלחמתית מובהקת במסגרת מבצע "עופרת יצוקה" שעל פי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב - 1952 מוקנית למדינה חסינות מלאה מתביעות נזיקין כגון דא. לטענת המבקשת, יש לקבל את הבקשה בשל העובדה שהמשיבים הנם "תושבי חוץ", אין ביכולתם להצביע על רכוש השייך להם בתחומי המדינה ועל כן לא ניתן יהיה להיפרע מהם באם תדחה התובענה וייפסקו הוצאות לטובת המבקשת. עוד נטען כי יש צורך הן בהוכחת האחריות והן בהוכחת הנזק, על המבקשת לשאת בעלויות גבוהות של הכנת חוות דעת נגדיות לשלילת הקשר הסיבתי בין סוג הפציעה ורסיסי הירי וכיוצ"ב. לטענתה, יש לדחות את התביעה גם בשל העובדה שלא הוגשה חוות דעת רפואית להוכחת נזקי המשיבים כנובעים מפגיעת כוחותינו וכן לצורך הוכחת סיבת הפציעה ושאלת הקשר הסיבתי. עוד נטען כי יש לחייב בנפרד כל תובע וכל אחת מקבוצות העיזבונות בסכום ערובה ממשי אשר יהווה תחליף אמיתי, הגיוני וריאלי אשר יבטיח את הוצאותיה המרובות של המבקשת וזאת בשל אי היכולת להיפרע מנכסי התובעים בשל היותם תושבי עזה. לטענת המבקשת, קביעת ערובה בשיעור נמוך פוגעת בקניינה של הנתבעת שהנו זכות יסוד חשובה מזו של התובעים שכן פגיעה בקניינה של המדינה מהווה פגיעה בקניינו של הציבור בכללותו. תגובת המשיבים לטענת המשיבים יש לדחות את הבקשות להפקדת ערובה. לטענתם, הבקשה להפקדת ערובה נועדה לחסום את דרכם מלברר את התביעה לגופה וזאת משיקולים זרים ותוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. עוד נטען כי טענותיה של המבקשת הן סתמיות, לא מבוססות ואין די בכך שהמבקשת תטען כי סיכוייה של התביעה קלושים. לטענת המשיבים, יש לפצל את הדיון בעניין האחריות מן הדיון בעניין הנזק ובכך יחסכו או יצמצמו בהוצאות שני הצדדים ובעיקר בהוצאות המבקשת. לטענתם, המבקשת נוהגת להגיש בקשות דומות בכל התיקים באופן שיטתי וללא אבחנה או הצדקה אף בתיקים שהיא מודה באחריותה ומנהלת מו"מ לסיימם וזאת כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות ולנעול את שערי בית המשפט בפני התובעים. ב"כ המשיבים הפנה בתגובתו להחלטה שניתנה על ידי כב' השופט חשין בבש"א 2230/99 בר נגד סביח תק - מח 99 (2) 2381 שם נקבע כי אין להערים מכשולים בדרכו של תובע לבירור זכויותיו בבית המשפט, שם העדיף בית המשפט את זכותו של התובע להביא עניינו בפני בית המשפט מפגיעה ביכולתה של המדינה לגבות הוצאות. כמו כן הופנה בית המשפט להחלטות נוספות שדחו את בקשות המדינה להפקדת ערובה. לטענתו, הבקשה להפקדת ערובה הנו ניסיון של המבקשת לחסימת המשיבים והתביעה כאשר המצב הכלכלי בשטחים ידוע לכל תושב בישראל, מה גם שמצבם הכלכלי של המשיבים הנו מהחמורים ביותר. לטענת המשיבים, סיכוייהם להצליח בתביעה הנם גבוהים ו/או וודאיים. לטענתם, הבקשה דנן הוגשה בטרם שלמבקשת קיימת תשתית ראייתית להוכחת עמדתה ו/או טענותיה באשר לנסיבות האירוע ולסיכויי הגנתה מפני התביעה ואף בטרם סיום ההליכים המקדמיים שיהיה בכוחם להשליך אור על העובדות ונסיבות האירוע (ב"כ המשיבים הפנה לס' 35 ב - ג לכתב ההגנה שם טוענת המבקשת טענות חלופיות שכן טרם עלה בידה לרכז את כל התיעוד והמידע הנוגע לאירוע נשוא התביעה) וגם מטעם זה יש לטעמו לדחות את הבקשה. תשובת המדינה לתגובת המשיבים בתשובתה חזרה המבקשת על טענותיה בבקשתה. כן טענה כי אין לחרוג מההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון כי יש לקבוע חיוב בערובה במקרים כגון דא. בית המשפט הופנה להחלטתה של כב' השופטת מוניץ (בבית המשפט המחוזי נצרת) מיום 15/06/11 בת.א 35232/08/10 עיזבון המנוח אמל עלויה נגד מדינת ישראל, בהחלטתה דנה כב' השופטת בסוגיה זו בתביעה של נזקי גוף במהלך מבצע עופרת יצוקה וקבעה כי להטיל ערובה בסך 20,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים. לטענת המבקשת, רבים הסיכויים לדחיית התביעה ולפסיקת הוצאות גבוהות ביותר לטובת המבקשת שלא ניתן יהיה לגבות בבוא השעה שתדחה התביעה נגדה. כן נטען כי אין חולק באשר לתקינותה של כל החלטה תוך כדי הלחימה באזור במסגרת מבצע עופרת יצוקה, תחת מטר פצמ"רים, ירי לעבר כוחות הנתבעת מנק"ל תוך כדי ידויי אבנים, סלעים וכלי משחית. לטענתה במקרה דנן עומדות למדינה הגנות טובות כגון הגנת הפעולה המלחמתית וכן הגנת מעשה מדינה. מגמת הפסיקה בערכאות בכל רחבי הארץ הנה הגדלת שיעור הערובה מזה שנקבע בעבר ומכאן שמתבקש שיעור ריאלי של סכום הערובה. כמו כן נטען כי המשיבים לא טרחו להביא ולו ראשית ראיה אשר תצביע על העדר יכולתם הכלכלית ועל כן נראה כי הם סבורים כי קופת הציבור היא זו שצריכה לממן עלויות התדיינות משפטית, וכן לבזבז את זמנו של בית המשפט נוכח חוסר סיכוייה המשפטיים. כן טענה המבקשת כי על פי ההלכה הפסוקה תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על בעלותו בנכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה. על מנת להסיר ספק צורפה לבקשה דנן תעודת עובד ציבור לעניין העדר האפשרות המעשית לאכוף פסקי דין ישראליים באזור מגורי המשיבים. כן הוסיפה וטענה המבקשת כי דרישתו של ב"כ המשיבים בס' 4 לתגובתו לפיצול הליכי משפט היא דרישה בלתי יעילה ו/או לא תביא לצמצום הוצאות הצדדים שהרי עסקינן גם בעניין עיזבונות מה גם שגם שאלת האחריות מצריכה עיסוק רב באיסוף ראיות וכן חקירה פרטית ואיתור חומר רב העולים למדינה דמים רבים. לעניין סכויי התביעה נטען כי אין זה השלב שבו על המדינה להציג ראיותיה פן ייהנו המשיבים מיתרון דיוני בלתי הוגן ועל כן יש לבחון את הטענות כפי שהן עולות מכתבי הטענות בלבד. לטענתה, זכותה של המדינה כבעלת דין להיפרע את הוצאותיה וחסרון כיסה אינו שונה מזכותו של כל בעל דין אחר ואולי למעלה מכך שכן קופת הציבור אינה הפקר. לטענתה, היא אינה חפצה בסגירת שערי בית המשפט בפני התובעים אלא כל אשר היא מבקשת הנו עריכת איזון בין האינטרסים להבטיל אכיפת פסקי דין וגביית הוצאותיה. כמו כן נתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים בהוצאות בקשה זו בלא קשר להוצאות ההליך. דיון תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מאפשרת לבית המשפט לצוות על התובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. ביהמ"ש ישתמש בסמכותו להורות על ערובה להבטחת הוצאות בעיקר בשני מקרים: 1. כאשר התובע מתגורר בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות. 2. כאשר התובע לא המציא את מענו בכתב (כדרישת תקנה 9 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984). (ראה לעניין זה זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית , עמ' 900).   אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצלחת התביעה קלושים. (ראה לעניין זה, אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמ' 673).   בע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון בע"מ) ואח', פ"ד מז (3) 846 נאמר: "אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענו ת ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות משפט בסבירות". (ההדגשה בקו שלי - י.א).   בבואו לשקול אם להטיל ערובה, על בית המשפט לקחת בחשבון מספר שקולים תוך עריכת איזון ראוי ביניהם. היטיבה לתאר את מלאכת האיזון והשיקולים כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (ניתן ביום 18/10/07): "החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערו בה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לעניין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למהות התובע ומצבו הכלכלי, למהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל...".   אחד השיקולים לחיוב תובע בערובה על פי התקנה, הוא כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע. במקרה כזה תהא הנטייה לחייבו בערובה. בענייננו, המשיבים הנם תושבי עזה (שטח A) ומאחר שאין כיום אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית, נחשבים הם לצורך התקנה כתושבים המתגורר בחו"ל, עם זאת, היותם תושב חוץ אינו השיקול היחיד והמכריע לחיובם בערובה, ובמקביל יש לשקול גם את יכולתם הכלכלית, סיכויי התביעה, סכום התביעה ויתר נסיבות העניין (ראה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח (5) 8 65).   זכות הגישה לבית המשפט עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כזכות חוקתית שאינה ניתנת לערעור אולם לצד זכות זו, קיימת גם הזכות להיות מפוצה בהליכים שלא הייתה סיבה להגשתם, על מנת למנוע פגיעה בזכות יסוד אחרת, הזכות להגנה על הקניין. על בית המשפט לאזן את זכותו של תובע לגישה לבית המשפט לבין החשש שהנתבע עלול לצאת בסיום ההליך המשפטי וידיו על ראשו, מקום בו תביעת התובע על פניה היא תביעת סרק. יחד עם זאת, הסמכות לחייב תובע במתן ערובה תופעל במקרים חריגים בלבד (ראה - רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב , פ"ד נד (2) 845).   בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב בכך שהמשיבים נחשבים לתושבי חוץ לצורך תקנה 519 לתקנות ובהיעדר ראיה על קיומם של נכסים השייכים להם ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל, נראה לי כי אך צודק יהיה להיענות לבקשה ולחייב כל אחד מהתובעים/כל אחת מקבוצות העיזבון להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.   באשר לבחינת סיכויי התובענה, אלה צריכים להיבחן, בשלב זה, על פני האמור בכתבי הטענות. המבקשת חזרה בבקשתה על האמור בכתב ההגנה וטענה כי דין התביעה להידחות על הסף שכן מדובר בפעילות מלחמתית ובמעשה מדינה כאשר על פי הדין הבינלאומי הנוהג אין המדינה נושאת באחריות נזקי צד שנלחם נגדה. לטענתה, ביום 27/12/08 הכריזה מדינת ישראל על יציאתה למבצע צבאי באזור רצועת עזה - מבצע עופרת יצוקה שמטרתו להחזיר את הביטחון לתושבי הדרום, מכאן שסיכויי התביעות להתקבל קלושות הם. לכאורה, יש יסוד לטענה שמדובר בפעולה מלחמתית שכן פעילות המדינה בשטחי רצועת עזה נעשתה במסגרת מבצע צבאי על פי החלטת ממשלה. (ראה והשווה בר"ע 3342/07 מדינת ישראל נגד עיזבון המנוחה רסמיה עראר תק - מח 2007 (4) ). באשר לטענת המשיבים כי יש בהפעלת אמצעי זה משום חסימת דרכו של תובע בשל היות התובעים דלי אמצעים סבורני כי יש לדחותה שכן היא לא גובתה בראיות ואף לא נטענה בתצהיר. המשיבים לא הוכיחו כי אין ביכולתם לשאת בהוצאת הפקדת ערובה מתאימה. אשר לגובה הערובה, ראה רע"א 4743/07 עיזבון ויורשי המנוח דרווז ה נ' מדינת ישראל שם אישר הש' גרוניס את החלטת כב' השופט כהן בבש"א (חיפה) 11334/05, בה נקבע כי נכון יהיה לחייב כל אחד מהמשיבים בהפקדת סך 20,000 ₪. כן ראה קביעתו של כב' השופט גרוניס ברע"א 8206/08 אלבישתי נגד מדינת ישראל ערובה בגובה של 20,000 ₪ שם התייחס בית המשפט לסכום זה וקבע כי הנו סכום סביר. כמו כן ראה החלטתה של כבוד השופטת מוניץ מיום 15/06/11 בת.א 35232/08/10 עיזבון המנוח אמל עלויה נגד מדינת ישראל שצורף לבקשת המבקשת. גם שם דובר בתביעת נזק גוף שנגרם במבצע עופרת יצוקה. בהחלטתה קבעה כב' השופטת מוניץ כי יש להטיל ערובה בסך של 20,000 ₪ על כל אחד מהתובעים. סוף - דבר הבקשות להפקדת ערובה מתקבלות. כל אחד ואחד מן התובעים, בכל תיק, יפקיד ערובה בסך 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המדינה במידה שתידחה התובענה, וזאת עד ליום 01/01/12. במידה שעד למועד זה לא תופקדנה הערובות, יימחק בהתאמה שמו של כל תובע שלא הפקיד ערובה מן התובענה המתאימה. צבאערובה להבטחת הוצאותערובהמשרד הביטחון