קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ועדה רפואית עליונה - תאונת דרכים: רקע 1. המערער הגיש תביעה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט- 1959 (להלן: "החוק"), עקב תאונת דרכים שאירעה למערער בשנת 1979. הועדה הרפואית קבעה למערער אפס אחוז נכות בשל כאבי גב ובשל שבר עצם הבריח הימני, וזאת בהחלטה קודמת מיום .3.12.1980 ביום 13.4.1981, המערער הגיש תביעה נוספת בגין כאבי בטן עקב כריתת תוספתן וגם תביעה זו נדחתה. בשנת 1981 ערער המערער לבית משפט זה (ע"ש 85/81), לאחר שהועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו על קביעת הועדה הרפואית המחוזית, אולם הערעור הקודם לא צלח. ביום 30.5.94 נקבעו למערער % 2 נכות בגין כאבי הגב והשבר בעצם הבריח הימני, והמערער הגיש ערעור לועדה הרפואית העליונה על קביעה זו וערעורו נדחה ביום .3.11.94על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה וביום 30.4.95, על פי הסכמת הצדדים, הוחזר התיק לועדה הרפואית העליונה כדי שהמערער יגיש את התיק הרפואי מקופת חולים לעיון הועדה וכי תינתן לו הזדמנות להשמיע את טיעוניו. בעקבות החלטה זו הגיש המערער מסמכים רפואיים שונים, הופיע בפני הועדה ונבדק שוב על ידה, בנוכחות בא כוחו דאז. הועדה הרפואית העליונה קבעה כי כאבי הגב "הגיעו לקיצם" והשאירה אחוז אחד של נכות בגין שבר של עצם הבריח. ערעור זה נסוב על החלטה זו. 2. המערער ביקש להתיר לו הגשת תצהיר על הדיונים בועדה הרפואית העליונה וכן ביקש להזמין את הרופאים של הועדה העליונה כדי להעיד, הכל במסגרת ערעור זה. אחרי שקיבלתי את תגובת המשיבה החלטתי לדחות בקשה זו. הועדה הרפואית העליונה פועלת לפי החוק והינה גוף "מעין שיפוטי" שסמכויותיה נקבעו בחוק (ראה רע"א 5258/90 פ"ד מה(3), 593, 597-596). בית משפט הינו ערכאת ערעור על החלטותיה של הועדה הרפואית העליונה - בנקודה משפטית בלבד (סעיף 12א' לחוק). דבר זה אינו מתקבל על הדעת ואינו אפשרי מבחינת הדין. ברור, איפוא, כי הזמנת חברי הועדה הרפואית העליונה למסור עדות בבית משפט זה הדן בערעור על הועדה הרפואית העליונה כמוהו כהזמנת שופט של בית משפט בערכאה הראשונה להעיד על הדיונים בפניו. וגם זאת: המטרה של הגשת תצהיר מטעם המערער לענין מהלך הדיון בועדה הרפואית העליונה אינו אלא הכנסתו של בית משפט זה לדון בשאלות עבודתיות כאשר על פי הדין הערעור משתרע על נקודות משפטיות בלבד. התרשמות מאופן הבדיקה על ידי ועדה רפואית הקובעת ממצאים רפואיים יכול לבוא על ידי טענות המערער בפני ערכאה זו ועל פי החלטות הועדה שעליה מוגש הערעור ובית המשפט יבחון אם אכן היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובאותם כללים שבמסגרת המשפט המנהלי שבית משפט זה כארכעת ערעור מסומך לדון בהם. עוד אציין, כי לפי תקנה 457לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 אין לבעל דין בערעור זכות להביא ראיה נוספת בפני בית משפט שלערעור, אלא אם בית המשפט בערכאה הקודמת סרב לקבל ראיה שצריך היה לקבלה או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד. אותו כלל צריך לחול גם כאשר מדובר בערעור על החלטת ועדה כמו זו שבפני. בנסיבות הענין שבפני לא קמה העילה שלפי הוראות תקנה 457 ולא היתה כל הצדקה להביא ראיה נוספת או להזמין את חברי הועדה הרפואית העליונה כעדים. 3. מכל מקום, הועדה הרפואית העליונה קיימה דיון נוסף בענינו של המערער ביום 17.3.96, וקבעה כדלקמן: "התובע נבדק ע"י ארבעה מומחים בלתי תלויים והפרוטוקול משקף נאמנה את הממצאים בבדיקה, ואת המסקנות הנובעות ממנה. האנמנזה חתומה על ידי התובע בעצמו, ולכן יש להסיק שהיא גם מבטאת במדויק את מה שהיה לו לאמר. אין הועדה רואה, לאחר עיון מחדש בכל המסמכים ובקשת הנכה מיום 1.1.96 לשנות הפרוטוקול מיום 16.7.95". טענות המערער 4. המערער תוקף גם את החלטת המשיבה מיום 17.3.96 לענין חתימתו על האנמנזה, בכך שהועדה "התחמקה" מהתייחסות ענינית לדברי המערער בתצהיר שהוגש על ידו. אם כך הדבר, לפי טענת המערער, הרי יש להסיק מסקנות לחובת הועדה שלא התייחסה ענינית לטענות שהועלו על ידי המערער לענין אופי ביצוע הבדיקה של הועדה. בגוף הערעור על החלטת הועדה אומר המערער כי קיימים מסמכים למכביר שיש בהם להעיד כי הוכרה בעיה דיסקלית שנים רבות מקודם, ומשום כך קביעת הועדה כי אין קיים תיעוד רפואי לענין פגיעה דיסקלית או כאבי עמוד שדרה שניתן לייחס לתאונה משנת 1979- אין להם יסוד. ועוד זאת: בדיקת המערער משנת 1995 על ידי הועדה הרפואית באה בעקבות הפניתו על ידי בית המשפט, וזאת כאשר באת כוחו דאז הפנתה למסמכים המייחסים למערער פגיעות כאמור, אך הועדה, לטענת המערער, לא התייחסה כלל למסמכים האמורים. לטענת המערער, עוד בבדיקות שנעשו למערער בשנת 1987 נמצא קיום ספונדליזוס ועמוד שדרה מותני באותם איזורים, וזאת בניגוד לקביעת הועדה משנת 1994, כאילו אין קיים תיעוד מאז 1986על פגמים אלה. הועדה קבעה בבדיקות משנת 1994ו- 1995 כי אמנם קיימות הוכחות אובייקטיביות לפריצת דיסק אצל המערער, ומשום כך, טוען המערער, היה על הועדה לנמק אם קיים קשר סיבתי ואם אין קיים קשר כאמור לגבי התאונה משנת 1979. סיכומו של ערעור מצד המערער הוא שהועדה הרפואית התעלמה מן המסמכים של בתי חולים, קופת חולים, בדיקת c.tוכן מחוות דעתו של ד"ר ברנע מטעם המערער, והסיקה מסקנות הפוכות מאלה שהיה עליה להסיק על פי התיעוד הרפואי ובנסיבות הענין. מסקנות 5. המשיבה לא התעלמה מהתיעוד הקודם והמסמכים הרפואיים שהפנה אליהם המערער. על פי הסיכום שבין הצדדים, הורה בית משפט זה להחזיר את התיק לועדה הרפואית העליונה כדי לאפשר למערער להגיש את התיק הרפואי של קופת חולים לעיון הועדה ואף ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. ואמנם, המערער הגיש, כאמור, מסמכים רפואיים רבים והופיע בפני הועדה ביחד עם בא כוחו, וטען את טענותיו. חרף כל אלה קבעה הועדה הרפואית העליונה כי כאבי הגב הגיעו לקיצם והשאירה את קביעתה הקודמת על כנה. הערעור אכן אינו מעלה נקודות משפטיות המצריכות התערבותו של בית משפט זה ודינו להדחות. עיינתי בתיק הרפואי של המערער ובכל ההחלטות של הועדות הרפואיות. עוד בבדיקה משנת 1982 שללה הועדה הרפואית כל קשר לתלונות המערער על כאבי גב עם הקרנה לרגל שמאל לתאונת הדרכים משנת .1979 בבדיקה נוספת משנת 1985 שוב נשלל קשר סיבתי לתלונות המערער לתאונה האמורה ונקבע כי "אין סימנים פתולוגיים". בבדיקה נוספת משנת 1987 נקבע כי אכן קיימים כאבי גב תחתון וכי לא חל שינוי מהמצב הקודם ושוב נשללו תלונותיו של המערער והקשר הסיבתי לתאונה. ביום 4.2.1987 נבדק המערער על ידי רופא לפי הפניה של הועדה וכך כותב ד"ר אורקו: "הוסבר לנכה שתלונותיו לא מבוססות על מחלה בגב וממצאים רנטגניים (ספונדיליזיס) כעת שקטים. מסקנה: ברור שמדובר בגבר צעיר אשר תלונותיו לא מציאותיות ואין ספק שיכול לתפקד באופן רגיל". בשנת 1994 שוב נבדק המערער והועדה קבעה שקיימת פריצת דיסק מעל 12 שנה והשאלה שהעמידה הועדה היא אם חבלת הגב קשורה לתאונה משנת 1979והועדה החליטה כי אין לקשר בין חבלת הגב לתאונה ואף כאב הגב אינו גורם לפריצת דיסק. משום כך שוב נדחתה תביעת המערער על ידי הועדה הרפואית. והנה באה ההחלטה שבגינה הוגש ערעור זה כאשר הועדה מגיעה למסקנה שאין ממצאים קליניים ולכן אין נכות כלל ועיקר. 6. אחרי שבחנתי כל אלה מסקנתי היא כי הועדה עיינה בכל המסמכים שהציג המערער בפניה והביאה אותם בחשבון שיקוליה, לרבות אותם מסמכים שהופנתה אליהם על ידי באת כוח המערער והחלטת הועדה מבוססת גם על מסמכים אלה. הנה כי כן, המשיבה הגיעה למסקנותיה בהסתמך על כל החומר הרפואי המצוי בתיקו הרפואי של המערער, לרבות חוות דעתו של ד"ר ברנע מטעם המערער. הועדה מציינת את התייחסותה לחומר האמור ולחוות דעתו של ד"ר ברנע. העובדה שהועדה לא ציינה במפורש את מסקנותיו של ד"ר ברנע - אין ללמוד ממנה כי היא התעלמה מחוות דעת זו. בענין זה מקובלת עלי הבהרת הועדה בישיבתה מיום 17.3.96. המשיבה גם התבססה על בדיקת ה- c.t שעליה הסתמך ד"ר ברנע ועל הבדיקות הקליניות שערכו חברי הועדה, אשר שלשה מהם הם רופאים מומחים בתחום האורטופדיה. אוסיף גם זאת, העובדה שקיימת חוות דעת רפואית מטעם המערער אינה צריכה ללמד כי מסקנותיהם של הרופאים ששימשו ועדה רפואית עליונה ובדקו את המערער אין לה בסיס. בענין זה אני דוחה את טענות המערער. המערער מוסיף כי העובדה שבית משפט זה יחזיר לועדה את הענין כדי שתבדוק את החומר הרפואי של המערער ותאפשר לו לטעון את טענותיו בפניה משמעו שהיה על הועדה לדון בענין בהרכב אחר. טענה זו אינה מקובלת עלי. העובדה שאחד מן הרופאים שנתנו את ההחלטה הקודמת דן בענין כאשר התיק הוחזר לועדה - אין בה כל פסול. זאת, כיוון שהתיק הוחזר לועדה כדי שתעיין בחומר הרפואי שלא היה בפניה קודם לכן ובית המשפט הזה לא קבע כלל ועיקר פסילה של מי מן הרופאים שדנו בענין מחמת אחת העילות הפוסלות הרכב שיפוטי או מעין שיפוטי להמשיך ולדון בענין. בעניננו אני קובע כי לא היה כל פסול או פגם בהחלטת הועדה ואין כל נקודה משפטית המתעוררת במקרה דנן המחייב את ערכאת הערעור להתערב כאמור, ולפיכך אני רואה לדחות את הערעור. רפואהתאונת דרכיםערעורועדה רפואית (ערעור)ועדה רפואית