שחרור ממעצר בעבירות חמורות

הכלל הוא, כי גם כאשר קיימת עילת מעצר וגם כאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. כך נפסק: "כבר נאמר לא אחת "כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים" (ראו בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן). על פי כל אלה אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, ומטרתו מניעתית. בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נאמר "אכן, דילמת ההתיחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר"; (ראו גם בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); ד"ר חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר - האמנם סוף הדרך", משפטים ל"א (תש"ס) 323 וספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 19-11; בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". (בש"פ 4135/08 אמיר דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08). ועוד נקבע בעניין זה :  "כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" [בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06).] ראו גם: בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.9.06); שחרור ממעצרמעצר