בכתב תביעתו ציין התובע במפורש כי הפגיעה ברכבו נגרמה לאחר שהשלים את פעולת הסטייה שמאלה ולאחר החניה בתוך מפרץ החניה. לפיכך טוען התובע כי הנתבע אשם בגרימת התאונה והוא חייב לפצות אותו בהתאם לחוות דעת השמאי שהגיש התובע לביהמ"ש. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה לאחר חניה: 1. ביום 16.5.01 אירעה תאונת דרכים, בה התנגשו רכביהם של התובע והנתבע ברחוב המלך דוד 23 בירושלים. כתוצאה מכך נגרמו נזקים לכל אחד מהרכבים. התובע הגיש את התביעה דנן לפיצוי הנזק שנגרם לרכבו והנתבע שהגיש כתב הגנה, הגיש גם תביעה שכנגד, בטענה שהתובע הוא האחראי לגרימת התאונה דנן ולכן הוא זכאי לפיצוי הנזקים שנגרמו לרכבו. 2. לטענת התובע הוא נסע ברחוב המלך דוד (מדובר בכביש בו 2 נתיבי תנועה), וממש ליד מלון המלך דוד הוא פנה שמאלה לחניה שמשמאלו, בה חונים רכבים בניצב לכיוון התנועה בכביש. לטענתו, לאחר שאותת וראה שהכביש פנוי מאחוריו, הוא פנה שמאלה, וחנה בניצב למדרכה במקום המיועד לחניה (ראה עמ' 1 ש' 6 לפרו' מיום 7.8.01). לאחר שחנה, לפתע פגע בו רכב הנתבע בכנף הקדמית שמאלית ובדלת הנהג של רכב התובע, וכתוצאה מכך נזרק רכב התובע לצד ימין ונחבט בכנף הימני, קדמית ממכה שקיבל מעמוד שעמד מימינו על המדרכה. בכתב תביעתו ציין התובע במפורש כי הפגיעה ברכבו נגרמה לאחר שהשלים את פעולת הסטייה שמאלה ולאחר החניה בתוך מפרץ החניה. לפיכך טוען התובע כי הנתבע אשם בגרימת התאונה והוא חייב לפצות אותו בהתאם לחוות דעת השמאי שהגיש התובע לביהמ"ש. 3. לטענת הנתבע הבחין הנתבע עוד מרחוק ברכבו של התובע שנסע במהירות איטית של כ -5 קמ"ש, ולאחר שראה כי רכב התובע איננו מגביר את מהירותו, החליט הנתבע לעקפו. לשם כך הוא אותת שמאלה, בדק שהכביש פנוי והחל לבצע את הפניה ואת עקיפת רכב התובע, אך כשהיה הנתבע כבר בשלהיי העקיפה, סטה בפתאומיות רכבו של התובע שמאלה, ללא איתות וללא כל הכנה מוקדמת. כתוצאה מכך אמנם בלם הנתבע מיד את רכבו, אולם הבלימה לא מנעה את ההתנגשות ואת הנזק שנגרם ממנה. הנתבע טוען כי לאור האמור לעיל, התנהגות התובע ופנייתו הפתאומית שמאלה באמצע ביצוע עקיפה על ידי הנתבע, מלמדת כי האשמה לגרימת התאונה חלה במלואה על התובע, החייב לפצותו על נזקיו כתוצאה מאירוע התאונה. 4. סבורני כי הדין הוא עם הנתבע ולהלן נימוקיי: א. על פי התמונות שהגישו הצדדים לביהמ"ש רכבו של הנתבע נפגע בקצה הכנף הקדמית ימנית. לעומת זאת רכבו של התובע נפגע לאורך צידו השמאלי החל מהכנף השמאלי הקדמי והמשך לאורך הדלת הקדמית שמאלית, הדלת האחורית שמאלית, הכנף האחורי והמגן האחורי (זאת גם עפ"י חוות דעת השמאי מטעם התובע). ב. לאור העובדה כי רכבו של התובע נפגע כמעט לכל אורך צידו השמאלי, ורכבו של הנתבע נפגע בפינה הקדמית ימנית, הרי שגירסת התובע כי הפגיעה נגרמה לרכבו לאחר שהוא כבר חנה, איננה סבירה, שכן לא מתקבל על הדעת שרכבו של הנתבע סטה תוך כדי נסיעתו קדימה בכביש, סטיה כה חדה שמאלה, והגיע לקצהו הקדמי של רכב התובע בחניה, וכל זאת ללא כל כוונה לחנות במקום, אלא תוך כדי התקדמות נסיעתו בכביש. חריגה קיצונית זו מנתיב הנסיעה עד סוף גבול מתחם החניה, אינה מתקבלת על הדעת. ג. יתירה מכך, לא מתקבל על הדעת כי למרות פגיעת הנתבע בתחילה בצידו האחורי השמאלי של רכב התובע שחנה, דהיינו, בפגוש שמאלי אחורי ובכנף האחורית, המשיך הנתבע לנסוע להתקדם, ולפגוע הלאה לכל אורך צידו השמאלי של רכב התובע. מתקבל יותר על הדעת שאילו פגע רכב הנתבע בחלק האחורי של רכב התובע הרי שמכה הראשונה שם היתה בעוצמה הגבוהה ביותר ובעקבות ההתנגשות היה רכבו של הנתבע נעצר ברכב החונה. אין כל היגיון כי לאחר ההתנגשות דנן, ימשיך הנתבע להתקדם עם רכבו, וימשיך לפגוע ברכב התובע וברכבו שלו, כשהמכה מאחור נראית מזערית בעוד המכה מקדימה נראית בעוצמה חזקה ביותר. ד. מאידך, גירסתו של הנתבע הגיונית, סבירה, מתקבלת על הדעת ומתיישבת עם השכל הישר. ממנה עולה שהסיבה לפגיעה שנגרמה לאורך כל צידו השמאלי של התובע נגרמה כאשר שני כלי הרכב היו בנסיעה וכתוצאה מסטייתו הפתאומית של רכב התובע שמאלה, תוך כדי שהנתבע משלים את עקיפת רכב התובע. מסיבה זו נפגעה ראשונה ובעוצמה יותר חזקה הכנף הקדמית שמאלית של רכב התובע, אולם מאחר והתובע שסטה שמאלה המשיך להתקדם לעבר החניה, הוא גרם לכך שהפגיעה הראשונה בכנף השמאלית קדמית, נגררה לאורך כל צדו השמאלי של רכבו עד הכנף השמאלית האחורית, וכנראה שעד לפגוש. הסברו של הנתבע הגיוני, מתיישב היטב עם הנזקים הנראים בתמונות ונותן הסבר סביר ומושלם לאופן התרחשות התאונה. ה. יתרה מכך התובע אינו אמין משום שלא היה עקבי בגירסותיו, שכן בעוד שבכתב התביעה ובישיבת ביהמ"ש מיום 7.8.01, הוא טען כי הפגיעה נגרמה לו לאחר שרכבו כבר נמצא בתוך החניה ובניצב לכיוון התנועה, בעוד שבסעיף 3, בעמ' 2 לבכתב הגנתו לתביעה שכנגד, הוא טען כי לאחר שרכבו החל בכניסה לחניה, הגיח לפתע רכבו של הנתבע במהירות, כשהוא נוסע בנתיב השמאלי, ופגע בעוצמה בצידו השמאלי של רכב התובע. מכאן שהתובע סתר בדבריו אלה את טענתו בכתב התביעה ובישיבה הראשונה בביהמ"ש, כי הפגיעה נגרמה כשהוא כבר חנה ועצר בתוך מפרץ החניה. במהלך הדיון בישיבה השניה מיום 13.8.01, כשהועמד התובע על הבדלי גירסותיו, הוא שב ודבק בגירסתו המקורית. גם טענתו שהפגיעה היתה בעוצמה, מתישבת רק עם גירסת הנתבע כי אכן נגרמה בחלק הקדמי (שם נראית הפגיעה בעוצמה החזקה) וזאת כתוצאה מסטייתו הפתאומית של התובע שמאלה לעבר החנייה. ו. ואולם גם גירסת התובע המקורית עליה עמד בהמשך, (שכאמור נפגמה בגירסה הסותרת בכתב הגנתו), איננה סבירה בעיני גם מהטעם שאילו היתה נכונה, והתובע עצר בחניה, אזי הפגיעה והמכה הראשונה שהיתה בעצמה חזקה היתה צריכה לפגוע בתחילה בחלקו האחורי של רכב התובע דבר שאינו עולה מהתמונות. המלמדות שהפגיעה הראשונה והחזקה היתה מקדימה ונמשכה אח"כ עד לחלק האחורי. לאור העובדה שהפגיעה נמשכת לאורך כל הצד השמאלי, לא מתקבל על הדעת שהנתבע פגע מאחור המשיך להתקדם ולגרור הלאה את הפגיעה לכל אורך רכבו של התובע, מה עוד שהפגיעה והמעיכה החזקה ביותר נגרמה בחלק הקדמי של רכב התובע (כפי שרואים בתמונות). אם אכן סטה הנתבע לעבר התובע שחנה, היתה הפגיעה צריכה להראות חזקה יותר בחלק האחורי. העובדה שהפגיעה בעלת העוצמה החזקה יותר נמצאת דוקא בחלק הקדמי שמאלי שברכב התובע, לבדה מלמדת כי הפגיעה הראשונית למעשה נגרמה בחלק הקדמי כגירסת הנתבע והמשך הפגיעה לאורך רכב התובע נגרמה כתוצאה מהתקדמות רכבו של התובע, דבר התומך בגירסת הנתבע כי התובע היה זה שסטה לפתע שמאלה והמשיך להתקדם לעבר החניה. ז. גירסת התובע איננה סבירה מטעם נוסף לאור טענת התובע, כי חלקו הימני קדמי של רכב התובע נפגע מהעמוד כתוצאה מהחבטה השמאלית, שכן, מחוות דעת השמאי של התובע עולה שבצידו הימני נפגע רכבו של התובע בשני מקומות: בציר של הדלת הקדמית ובמגן הקדמי. ואולם אין כל היגיון וסבירות כי רכבו של התובע נפגע מהעמוד בשני מקומות שונים לחלוטין. טענתו זו שאיננה סבירה לחלוטין, פוגמת באמינותו של התובע. ח. יתירה מכך, התובע אף לא טרח להציג בביהמ"ש את התמונות אודות הנזק שנגרם בצידו הימני של רכבו, דבר הפוגע אף הוא באמינותו ובאמיתות טענתו כי רכבו נפגע כתוצאה מתאונה זו גם בחלקו הימני, שהרי אם צולמו והוגשו תמונות על מקומות הפגיעה ברכבו, לא היתה סיבה כי לביהמ"ש תוגשנה רק התמונות המתארות את הנזק בחלק השמאלי, והתובע יימנע מלהציג גם את התמונות המתארות את הנזק בצד הימני, במיוחד לאחר שלבקשת התובע דחייתי את הדיון למועד נוסף, כדי לאפשר לו כבקשתו, להגיש את התמונות המתארות את הנזק לרכבו, אותן לא טרח כלל להביא עמו לישיבה הראשונה. סבורני שהנזק שנמצא בחלק הימני לא נגרם כלל וכלל מהתאונה נשוא הדיון. 5. לאור האמור לעיל, לא מקובלת עלי גירסת התובע שאינה אמינה, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם השכל הישר והגיונם של נסיבות המקרה. סבורני כי התובע, אשר תר אחר מקום חניה לרכבו תוך כדי נסיעה איטית, היה כה טרוד ומרוכז באיתור מקום החניה ובתכנון הפניה אליו, עד כי בהיסח הדעת, שכח לבדוק אם מאחוריו נוסע רכב ואם הדרך פנויה ומאפשרת את סטייתו שמאלה לחניה, ואני קובעת כי מסיבה זו ובהיסח הדעת, הוא פנה שמאלה, ללא שאותת לפני כן וללא שהיה מודע כלל לכך שרכב אחר כבר נמצא ממש בשלהיי תהליך עקיפתו, וכתוצאה מכך ממש נגרמה התאונה. אשר על כן, אני קובעת כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות הבלעדית ואשמו המלא של התובע, ולפיכך על התובע לשאת בעצמו בנזקים שנגרמו לו ולפצות את הנתבע על הנזק שנגרם לנתבע ולרכבו כתוצאה מהתאונה. 6. על פי חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, הנזק הישיר שנגרם לרכבו תוקן במסגרת הסדר המוסכים, אך עליו לשלם הוצאות בגין השתתפות עצמית בסך של 1,714 ₪, השתתפות עצמית לירידת ערך על סך 352 ₪, תשלום עבור רכב חלופי 160 ₪, שכר טרחת השמאי בסך 421 ₪, הפסד הנחת העדר תביעות בסך 333 ₪, ובסה"כ 2,980 ₪. בגין הוצאות דלק, טלפונים לא ראיתי לנכון לפסוק לנתבע פיצוי, שכן הוצאות דלק היה עליו להוציא גם אילו נסע ברכבו. כמו"כ הוצאות אלה אף לא הוכחו בפני. כך גם לגבי הוצאות חניה. בנוסף, על התובע לשלם לנתבע בגין הוצאות חניה, אגרה, הוצאות המשפט, לרבות הוצאות בגין דחיית הדיון לישיבה נוספת, בסך 1,000 ₪. בסה"כ אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,980 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה 13.6.01 ועד למועד התשלום המלא בפועל. חניה