תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט לכפות ציות להוראות בית-המשפט לעתיד לבוא ולא להעניש על הפרות העבר. בה בעת אין כל מניעה להטיל במקרה מתאים קנס על-אתר, נוכח התנהגות המפר עד מועד הטלת הקנס, ובלבד שהדבר דרוש לשם מניעת הפרה עתידית [ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184 (2004); בש"א (ת"א) 13177/05 GIANNI VERSACE S.P.A. נ' ורסצ'ה 83 בע"מ חלק 3 וההפניות שם (לא פורסם, 13.7.2005]. הדעה הרווחת היא שכאשר הסתיים סכסוך בהסכם פשרה שתוכנו נקבע על-ידי הצדדים ולהסכמתם ניתן תוקף של פסק-דין, אין הפרת פסק-הדין על-ידי צד לו הולמת אכיפה באמצעות הליכי בזיון. אלא שאמירה זו סוייגה למרבית המקרים ואינה מהווה כלל גורף החל מאליו בכל מקרה ובכל תנאי [ת"א (מח' ת"א) 1203/00 רבדין נ' פישר (לא פורסם, 20.12.2001)]. ראשית, היא מושתתת על התפישה שאכיפת פסק-דין באמצעות הליכי בזיון לפי הפקודה אינה מתאימה באותם מקרים בהם תוכנו של פסק-הדין נסמך על הסכמות הצדדים ולא על קביעות עובדתיות והכרעה בטענות שהניב הליך שיפוטי מלא [ראו רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337 (1999)]. שנית, טמונה באותה אמירה הזמנה לבחינת היחס המתקיים בין המרכיב ההסכמי הגלום בהחלטה שהופרה לבין המרכיב השיפוטי שלה. ככל שמרכיב ההסכמה ניצב בשולי ההחלטה ואילו ההכרעה השיפוטית היא עיקר, כך נחלש עוצמתו של הטעם המצדד בהמנעות מאכיפת ההחלטה באמצעות הליכי בזיון. בהקשר זה יש להבחין הבחן היטב בין החלטה שיפוטית שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, שאז מרכיב ההסכמה הוא העיקר, לבין החלטה שיפוטית שניתנה בהסכמת בעלי-הדין, בה נשמרת הבכורה לפן השיפוטי. ודאי שאין כאן מניעה גורפת לנקוט בהליכים לפי הפקודה בהתייחס לכל צו, החלטה או פסק-דין שמרכיב של הסכמה טמון בהם. הפרת חוזהחוזהביזיון בית המשפטהסכם פשרהפשרה