קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת מעצר בשלושה חודשים נוספים: .1בקשה לפניי, השנייה במספר, להאריך מעצרו של המשיב בשלושה חודשים לפי סעיף 54לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- .1982הבקשה הוגשה בסמוך לסיום תקופת המעצר, ולאחר שמיעתה, ביום 12.9.90, החלטתי, בו ביום, להיענות לה, מטעמים שפורטו על ידי (סעיף 12להחלטה). דחיתי מתן הנימוקים המלאים, והרי הם מבוארים להלן. .2ביום 12.6.89הוגש נגד המשיב כתב-אישום, בו מיוחסים לו 29אישומים בעבירות של פריצה, זיוף, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, מירמה בנסיבות מחמירות והתחזות כאחר. לפי האמור בכתב האישום, קשר המשיב עם אחרים לפרוץ למשרדי עורכי-דין, רואי-חשבון, משרדי חברות ביטוח ומשרדים אחרים, לגנוב משם שיקים, לזייף אותם ולקבל תמורתם במירמה. פעילות זו נמשכה על פני תקופה של כחצי שנה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. .3עברה כשנה, ובטרם חלפה, ביקשה המדינה מבית-משפט זה להאריך את תקופת המעצר של המשיב בשלושה חודשים מעבר לגמר תקופת השנה מיום הגשת כתב האישום. ביום 10.6.90נענה כבוד השופט בייסקי לבקשה והחליט לעצור את המשיב לשלושה חודשים נוספים, החל מיום .13.6.90הבקשה שלפניי היא איפוא בקשת הארכה נוספת, לאחר חלוף 15חודשים מיום הגשת כתב האישום נגד המשיב. .4משמלאה תקופה של שנה מיום הגשת כתב האישום, וטרם ניתן פסק-דין בעניינו של הנאשם, יש לדקדק ביותר וליזהר ביותר בהארכת מעצרו של הנאשם מעבר לתקופה זו. בסעיף 53לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] קבע המחוקק, שעם מלאת שנה להגשת כתב האישום, וטרם נפסק הדין, ישוחרר העצור ממעצרו; זהו הכלל. בא סעיף 54ומסמיך שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, ולחזור לצוות כך מזמן לזמן; זהו היוצא מן הכלל. העובדה, שהמחוקק מסר סמכות זו של הוצאה מן הכלל בידי שופט בית המשפט העליון דווקא, ובכל פעם לתקופה קצובה של שלושה חודשים בלבד, מלמדת על ההקפדה והזהירות המרובות שיש לנהוג בהארכת מעצר מעבר לשנה, והדעת נותנת, שככל שמתארך המעצר, הולכת וגדלה הקפידה כאמור. וכבר נאמר כי "כדי לשכנע את בית המשפט להשתמש בסמכותו ליתן צו בה מרחיק לכת כהארכת המעצר מעבר לשנה, צריכים להצביע על נסיבות ונימוקים כבדי משקל ויוצאי דופן" (ההדגשה שלי - מ' א') (ב"ש 905/83[1], בעמ' 158, מפי השופט ד' לון), וזאת משום "שהארכת מעצר מעבר לתקופה של שנה היא חריג, שיש לעשות בו שימוש רק במקרים מיוחדים" (ב"ש 553/88 [2], בעמ' 175, מפי השופט מלץ; ההדגשות שלי - מ' א'). .5פרשנות מצמצמת זו, לשימוש בסמכות להארכת מעצרו של נאשם מעבר לשנה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד, קיבלה משנה תוקף מאז היכנס חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח- .1988על מהותו של תיקון זה ומגמתו אמרנו במקום אחר (בש"פ 335/89 [3], בעמ' 413-414): "תיקון זה תיקון גדול קבע בסוגיית המעצר של נאשם בפלילים בטרם תמו ההליכים הפליליים. סוגיה זו הינה מן הסוגיות החשובות בנושא זכות האדם לחירות ולחופש, כאשר זכות זו מתעמתת עם הדאגה לשלום הציבור או לביטחונו, ועל בית המשפט לקבוע את מידת האיזון בין שני ערכים יסודיים אלה. בשניים מתייחד ומשתבח התיקון התשיעי: מתייחד הוא - בעצם העובדה שהעקרונות הקובעים בסוגיה זו הוגדרו והועלו לכלל סעיפי חוק מפורשים, דבר שמעלה את חשיבותם של עקרונות אלה ומביא לכלל אחידות בביצועם.... ומשתבח הוא התיקון התשיעי - בתוכן העקרונות שאימץ לו המחוקק ובשמירה הרבה על חופש האדם וחירותו, במידה סבירה ונכונה, המובעת בעקרונות אלה". ועוד הוספנו ואמרנו (שם, בעמ' 419): "חכמינו הורונו: 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות, ג, יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא הוא התשתית, לב לבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותם של חירות הביטוי וחופש ההפגנה. מתוך מכלול החירויות שאנו מצווים על שמירתן, ההגנה הראשית והראשונית היא זכותו של היחיד הבודד וה'אפור', שהרבים, לעתים קרובות, אדישים כלפיו, והוא נשכח במאבקו, שלא תישלל חירותו ושלא ייפגע חופשו; שמירת זכות זו קודמת - ובבחינת תנאי-בל-יעבור לזכות חירות הביטוי של היוצר והאמן ולחופש ההפגנה של בעלי דעה פוליטית והשקפת עולם, שהציבור חש בקיומם ועוקב אחר פעילותם ולא ייתן להם להישחק מעין הרואה ולהיעלם מהיד הכותבת. חביב אדם שנברא בצלם - כל אדם, כקטן כגדול, כנעלם וכמפורסם; ועל מכלול זכויותיו מצווים אנו להגן ולשמור, ואף אם סולדים אנו ממעשים שעשה. ומכל שן, אם מעשים אלה רק מיוחסים לו, וטרם נקבע בדין שאכן עבר אותם, כפי שכך הוא בסוגיית שמירת חירות האדם ממעצרו בטרם משפט". תיקון זה בסוגיית המעצר עד תום ההליכים תוך תקופת השנה מיום הגשת האישום, שבא לכלל ביטוי בכמה עיקרי דברים (ראה: בש"פ 335/89 [3] הנ"ל; בש"פ 345/89, 350[4]; בש"פ 368/89 [5]; בש"פ 341/89 [6]), משתמעת הימנו, על דרך הקל וחומר, הקפדה יתרה נוספת לעניין מעצרו של נאשם, משחלפה שנה מיום הגשת האישום, שאזי, כאמור, המשך מעצרו חריג, שיש לעשות בו שימוש במקרים יוצאי דופן בלבד. .6ההוראה בדבר שחרור הנאשם ממעצר בתום שנה מיום הגשת כתב האישום שבסעיף 53לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (בכפוף לחריג שבסעיף 54), באה לתקן ולהביא לכלל סיום את הפגיעה שפגענו בזכות האדם לחירות ולחופש, על-ידי מעצרו בטרם משפט, פגיעה מותרת לנו ושמורשים היינו לפגוע כדי למנוע סכנה לשלום הציבור ולביטחונו וכדי לאפשר משפט ועשיית דין. היתר זה ורשות זו באו עתה על סיומם, לפי הוראות סעיף 53, פרט למקרים יוצאי דופן, לפי הוראות סעיף .54בסוגיית מעצרו של אדם עד תום ההליכים מצויים איפוא שני שלבים; השלב הראשון - שיכול שיתמשך עד תום שנה להגשת כתב האישום, והשלב השני - מתום תקופת השנה ואילך. מהות הדיון וטיבו בשני שלבים אלה שונים הם זה מזה. בשלב הראשון אנו דנים בסוגיית המעצר בטרם משפט עלפי מידת האיזון שבין זכות האדם לחירות ולחופש מזה לבין הזכות, שיסודה בחובה, של עשיית דין ומשפט ושמירה על שלום הציבור וביטחונו מזה. בשלב זה שוקלים אנו במאזני האיזון בין שני ערכי יסוד המתחרים זה בזה - הערך של חירות האדם מזה והערך של עשיית דין ומשפט ושמירה על שלום הציבור מזה. בשלב השני אנו דנים בסוגיית המעצר בטרם משפט על-פי ההנחה וההוראה, כי גבול יש למעצרו של אדם בטרם משפט, אף אם מעצרו מוצדק היה, בשעתו, על-פי שיקולי האיזון האמורים; גבול זה הוא תום שנה למעצר מיום הגשת כתב-אישום, ואותו אין לחצות אלא במקרים יוצאי דופן ומיוחדים. בשלב הראשון - בתורת האיזון אנו עוסקים, בשלב השני באיסור חציית גבול אנו דנים. ומשקבע המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9) את החשיבות היתרה שיש לייחס לערך של חירות האדם בשיקולי האיזון שבשלב הראשון, שומה עלינו לייחס חשיבות יתרה זו גם בדונו באיסור חציית גבול השנה, וביוצאים מכללו של איסור זה, שבשלב השני. .7המקרים, שבהם ניתן לעצור כעבור שנה מיום הגשת כתב האישום, בטרם ניתן פסק הדין (כמובן, כאשר קיימת עילת מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9)), צריך שיהיו, כאמור, יוצאי דופן מהמקרים שבהם ניתן לעצור בטרם חלפה שנה מיום הגשת כתב אישום. אומר על כך חברי, השופט ד' לוין, בב"ש 905/83 [1] הנ"ל, בעמ' 158: "מבלי לקבוע מסמרות, הייתי רואה כמקרה מתאים, המצדיק הארכת המעצר, לו מדובר היה בעבירות, שחומרתן רבה במיוחד, כגון אדם המורשע במעשה רצח, שוד חמור, אונס אכזרי ועוד כיוצא באלה. הייתי רואה גם עילה להיענות לבקשה כזו, אם וכאשר מדובר במשפט רב היקף במיוחד, שבו חייב בית המשפט לשמוע מספר רב מאוד של עדים, שבו מעורבים מספר ניכר של נאשמים, ובית המשפט מצדו, בתיאום עם באי-כוח בעלי הדין, עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון תוך תקופת השנה". .8גישה זו, ביסודה, מקובלת עלי, אך מבקש אני לסייגה, במידת מה. לדעתי, מקרה מתאים המצריך הארכת מעצר מעבר לשנה מיום הגשת כתב-אישום, הוא, בדר כלל, כאשר מדובר בעבירה, שלפי עצם מהותה יש ב"טיולו בשוק" של מי שמואשם בה משום סכנה ממשית וקרובה לסיכון חיי אדם או לחילול כבודו האלמנטרי והבסיסי כגון עבירת רצח, אונס אכזרי וכיוצא באלה. אמרנו על כך במקום אחר (ב"ש 148/87 [7], בעמ' 839): "אמנם, לעניין נאשמים העצורים למעלה משנה מאז הגשת כתב האישום שוב אין המחוקק מבחין בין עבירת רצח לעבירות אחרות (סעיפים 53ו- 54לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982) - כפי שקיימת הבחנה כזו לעניין אפשרות שחרור בערבות עד תום ההליכים תוך כדי שנה מיום הגשת כתב-אישום (סעיף 34לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]) - ולעניין כל עבירה, אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לשנה מאז הגשת כתב האישום, אלא לפי החלטתו של שופט בית המשפט העליון. אך 'שוויון' זה שבין עבירת רצח לבין עבירות אחרות לעניין הצורך בהחלטתו של שופט בית המשפט העליון אין פירושו, שאין להביא חשבון את החומרה המיוחדת שבעבירת רצח, אשר שופט בית המשפט העליון שוקל אם להאריך את מעצר הנאשם בשלושה חדשים נוספים". ודברים אלה יפים לעבירת אונס אכזרי, שכמוהו כרצח ברוטאלי של כבודה האלמנטרי והבסיסי של קורבן האונס. .9לדעתי, גם כאשר מדובר במשפט רב היקף במיוחד, ובית המשפט עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון בתוך תקופת השנה, אין, בדרך כלל, לעצור את הנאשם מעבר לשנה (אלא במקרים המפורטים לעיל), פרט למקרה שחלוף הזמן הרב בא בעטיו של הנאשם או באכוחו, כתוצאה מאופן ניהול או "אי-ניהול" המשפט, כפי שכך אירע במקרה שלפנינו (ראה להלן). חלוף הזמן בגלל העומס שבו נתון בית המשפט או היקף המשפט הם אמנם נתונים, שאינם, בדרך כלל, בשליטת בית המשפט, אך אין בהם כדי להצדיק שלילת חירותו של אדם, בטרם משפט, לתקופה העולה על שנה מיום הגשת כתב האישום. המחוקק הציב גבול זה בסעיף 54הנ"ל, ואין אנו רשאים לחצותו אלא במקרים יוצאי דופן, והמה, כאמור, בהתקיים חשש ממשי של סיכון חיי אדם או חילול כבודו האלמנטרי. משמדובר בחירותו של אדם, אל לנו לפגוע בה בדרך פרשנות מרחיבה, מעבר למשמעות הפשוטה של דברי המחוקק. לצערנו, הולכים ורבים המקרים שבהם מתמשך ניהול המשפט הפלילי מעבר לשנה מיום הגשת כתב האישום, ותופעה זו אינה עוד בבחינת חריג ויוצא מן הכלל. גם כאשר מדובר במשפט רב היקף, שיש להשמיע בו מספר גדול ורב של עדים, ובית המשפט עשה מאמץ רציני כדי לסיימו תוך תקופת השנה, הרי מאמץ רציני זה לא מתבטא בכך שהמשפט נשמע מדי יום ביום, כפי שכך מצווה המחוקק (ועוד נעמוד על כך להלן), או לפחות יום שלם אחד מדי שבוע בשבוע. אמנם כן, הסיבה לכך היא בעטיו של העומס הרב המוטל על שכם בתי המשפט למקומותיהם ולדרגותיהם, וסיבתו של עומס זה בגורמים מגורמים שונים, שאינם, בדרך כלל, בשליטתה של מערכת בתי המשפט. אך מצב דברים מצער זה יש בו כדי להסביר את סיבת העיכוב והתמשכות הדיונים, אך אין בו כדי להצדיק שלילת חירותו של אדם בטרם משפט, כשהוא בחזקת זכאי וחף מפשע, מעבר לשנה מיום הגשת כתב האישום. במצוות המחוקק, תקופת שנה היא הגבול שאותו אין לעבור, אלא במקרים יוצאי דופן בלבד, ועלינו לשמור על גבול זה מכל משמר, שהרי בחירות האדם קא עסקינן. בתקופה האחרונה נתרבו הבקשות המוגשות לבית-משפט זה להאריך את המעצר מעבר לתקופת השנה בשיעור ניכר מאוד, ולא אחת מתבקשות הארכה אחת או שתיים נוספות מעל ומעבר להארכה ראשונה של שלושה חודשים. אחד הגורמי המכריעים לכך הוא, ככל הנראה, העומס הרב, ההולך ומתרבה, המוטל על בתי המשפט. ואם יתארך המשפט לשנתיים, ומעבר לשנתיים, האם תימשך ותישלל חירותו של הנאשם אך ורק משום העומס ההולך וגובר בבתי המשפט? האם עומס זה מצדיק שלילת חירותו של אדם לתקופה שאין לראות ולא לצפות לאן ולכמה יגיע משכה, גם כאשר לא נשקפים משחרורו סיכון חיי אדם או חילול כבודו האלמנטרי? בסופו של דבר, קיום האילוצים המביאים להתמשכות משפט פלילי מעבר לשנה מיום הגשת כתב האישום מקורם בליקוי במבנה המערכת המשפטית ובכוחות ובמשאבים העומדים לרשותה, ליקוי שיסודו בהשלמה עם אילוצים המביאים לכלל עינוי דין קשה וחמור, בראש ובראשונה לנאשם בפלילים ולחברה כולה שסדריה הופרו. האם רשאים אנו להוסיף על עוון עינוי הדין את חטא עיוות הדין על-ידי מעצרו של נאשם, בטרם משפט, למשך כל התקופה האמורה שבה מתענה הדין והמשפט לא בא על סיומו? לדעתי, אין לעצור אדם מעבר לתקופת השנה מיום הגשת כתב האישום אלא במקרים יוצאי הדופן של רצח, אונס ברוטאלי וכיוצא באלה; וכן במקרה שהתמשכות המשפט מעבר לשנה מיום הגשת כתב האישום באה כתוצאה מהתנהגות מכונת ובלתי מוצדקת מצד הנאשם או בא-כוחו, כשמטרתה של התנהגות זו לדחות ולעכב את הליכי הדיון, אם כך יתברר, על-פי בדיקת העובדות והנסיבות. פרט למקרים אלה מן הראוי כי הנאשם ישוחרר מלהיות עצור מאחורי סורג ובריח, ויוטלו עליו ערובות שיבטיחו פיקוח על מעשיו, מניעת שיבוש הליכי משפט והבטחת עמידתו לדין, הכול כפי הניתן ולפי נסיבות כל מקרה ומקרה. .10בבש"פ 51/90, 355, 420[8] העיר השופט מלץ, ובדין, כי ריבוי הבקשות להארכת תקופת המעצר על-פי סעיף 54לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] מחייב התייחסות מחודשת מטעם המחוקק ומערכת המשפט במדינה. אין אני סובר, שהתייחסות מחודשת זו של הכנסת צריך שתהא בשינוי האמור בסעיף 54הנ"ל בכיוון של הסרת הגבול של שנה מיום הגשת כתב האישום והחלפתו, דרך משל, בשנתיים ימים, או הוספת יוצאים מן הכלל נוספים על אלה שמנינו לעיל, ועל-ידי כך לתת גושפנקה חקיקתית להארכת מעצרו של נאשם, בטרם משפט, מעבר לתקופה של שנה מיום הגשת כתב האישום. לדעתי, הדרך הנכונה אותה צריכה המערכת המשפטית לבור לעצמה היא מציאת דרכים נאותות ואמצעים נאותים להחשת הבירור המשפטי, בראש ובראשונה בתחום המשפט הפלילי. תקופה של שנה, מיום הגשת כתב-אישום, למעצר בטרם משפט, מן הראוי שתישאר הגבול, שאת קוויו אין לחצות אלא במקרים עליהם עמדנו לעיל. .11תיקון בסוגייתנו, מעניין לעניין באותו עניין, צריך שייעשה בידי המחוקק לעניין סעיף 125לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], שקשור הוא קשר של ממש לנושא סוגייתנו. סעיף 125הנ"ל (הוא סעיף 115בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה1965) קובע לאמור: "כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך". מובן, ואין צריך לומר, שאילו קוימה ההוראה שבסיפא של סעיף 125האמור בדבר שמיעת המשפט שהוחל בו - "ברציפות יום יום עד גמירא", לא היינו מגיעים, פרט למקרים בודדים, לצורך לדון בבקשות הארכת מעצר לפי סעיף 54לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. אך הוראה זו בדבר שמיעת המשפט באופן רצוף מיום ליום הייתה ל"הלכה ואין מורין כן", ולמעשה - עקב העומס שבבתי המשפט - בתי משפט מתעלמים מסעיף זה שבמערכת המשפט הפלילי. על תופעה קשה זו כבר דובר רבות בפסיקתו של בית-משפט זה (ראה ע"פ 188/77 [9], דבריו של השופט עציוני ודברי הנשיא זוסמן, המובאים על ידו, שם, בעמ' 228-231, ובן בהמ' 119/74 [10]). הוראה זו שבסעיף 125הנ"ל מצפה היא לתיקונה בידי המחוקק, ולו כדי למנוע מבתי המשפט מלעבור ולהפר יום יום את האמור בה. נראה לי, כי הוראה זו מקום יש לרככה במקצת, בהתחשב במציאות ובאילוצים הקיימים - כמובן באופן שגם לאחר התיקון יסתיים המשפט הפלילי תוך שנה אחת מיום הגשת כתב האישום - כגון שבית המשפט ימשיך ברציפות בשמיעת המשפט לפחות יום אחר בשבוע עד גמירא. אמרנו על כך (ע"פ 188/77 [9] הנ"ל, בעמ' 238): "והערה נוספת בעניננו. ראינו כי במשפט העברי מצויה הוראה ברורה וחד-משמעית ש'צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו' (שו"ע, חו"מ, יז, יא), בדומה להוראה שבסעיף 164לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965(ומעין ההוראה שבתקנה 213של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963). לעומת זאת, מסתפק המשפט העברי בהוראה כללית בדבר מהלך שמיעת המשפט ובירורו, שיהא ללא עינוי-דין וללא השהיה, ולא מצויה בו הוראה חד-משמעית וכובלת בדבר שמיעת ראיות - משהתחיל המשפט - ברציפות יום יום עד גמירא, בדומה לאמור בסעיף 115לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965(ובדומה לתקנה 152של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963). כידוע, הוראה אחרונה זו 'למרבה הצער אין מקיימים אותה, הלכה למעשה, בהרבה משפטים פליליים, אם לא ברובם' (מדברי הנשיא אגרנט ב-ע"פ 125/74, 152/74, הנ"ל, בע' 67), ודומה שגם מבחינה אובייקטיבית - העומס על בתי-המשפט וענינים דחופים העולים מפעם בפעם, קריאתם של בעלי-הדין ובאי-כוחם לשירות מילואים וכיוצא באלה - כמעט ואין שופט שיכול לעמוד בה. ושמא ואולי מן הראוי הוא לנסח הוראה זו בדבר אופן גביית הראיות ביתר גמישות באופן שתתאים למציאות, שהיא בבחינת הכרח אשר לא יגונה, ונימצא מונעים טענות צודקות בדבר ניהול המשפט שלא כחוק, ובדבר קיומה של הוראה בחוק שברור מראש שאין שומעים לה ואין מקיימים אותה. מובן ואין צריך לומר, שגם נוסח יותר גמיש מעין זה, לא יפטור במאומה את בתי-המשפט מהחובה המוטלת עליהם שלא להשהות את הדין, ולא יכשיר באיזו צורה שהיא את האיסור שבעינוי-הדין". .12משבאנו לכאן, נחזור לבקשה שלפניי. לאחר עיון ושיקול מרובים באתי למסקנה שיש להיענות לה, וזאת מאחר שהמשיב הוא הוא שגורם לעיכוב גמר הדיון ולהשהיה הרבה בסיומו. מהדברים ששמעתי מפי הגב' בורנשטיין, באת-כוחה המלומדת של המדינה, ומהחומר שהוגש לי, מתברר, כי לאחר שניתנה ההארכה כאמור בהחלטתו של כבוד השופט בייסקי, נתמשכו הדיונים ונתארכו הישיבות כשיעור ניכר מאוד בגלל אופן ניהול החקירות על-ידי המשיב. בית המשפט המחוזי מעיד, וחוזר ומעיד, בדברים הרשומים בפרוטוקול, שהמשיב - באופן חקירתו - גורם לבזבוז זמן מרובה שאינו תורם דבר לברור הנושא לגופו, וכי לא חדל להתווכח עם בית המשפט. מתוך עיון בחומר עולה, שהמשיב מרצה ארוכות ומעכב את ההתקדמות בדיונים, והשופט מעיד עלינו, שכל התראותיו במשיב לחדול מכך ולשנות דרכו זו הן ללא הועיל ועולות בתוהו, ורק מאחר שהמשיב אינו מיוצג על-ידי עורך-דין ומגן על עצמו, מגלה השופט כלפיו סבלנות מרובה ומופלגת. ואף קרה שהשופט הזהיר את המשיב להפסיק את חקירתו הנגדי, לאחר שהמשיב מחזיק את העדה שלושה ימים על דוכן העדים בשאלות סרק שאינן מקדמות את העניין העומד לדין, וכן הזהירו כי אם לא יתרכז בשאלות הנוגעות לעניין יראה בכך סיום החקירה הנגדית של העדה. מסיבות דומות החליט כבוד השופט בייסקי בשעתו להאריך את המעצר בשלושה חודשים מעבר לתקופת השנה. בשלושה חודשים אלה נתקיימו שמונה ישיבות, ושתי ישיבות נוספות שנקבעו נתבטלו, מאחר שהמשיב הותקף בידי נאשם אחר שבפרשה זו ונחבל קשות. כאז כן עתה איני רואה מנוס מלהיענות לבקשה, וזאת מאותן סיבות עצמן, שהמשיב ממשיך לגרום להן. המשיב הזמין שורה ארוכה של עדים נוספים, ונקבעו ימי דיון נוספים לימים 31.10, 11.11, 12.11ו- .18.11אני פונה, בראש ובראשונה, למשיב, שעליו לנהל את חקירתו ביעילות, אבל בדרך סבירה ובשאלות ענייניות, כדי שהדיון המשפטי, שעניינו שורה ארוכה של עבירות חמורות, המיוחסות למשיב, יבוא לכלל סיום; אני גם מניח שייקבעו מועדים נוספים לישיבות נוספות, הכול במידת הצורך לשם סיום הבירור המשפטי. אשר-על-כן החלטתי להאריך את מועד מעצרו של המשיב עד ליום 13.12.90או עד למתן פסק הדין, הכול לפי המוקד. אני מניח, ששלטונות בית המעצר דואגים לכך שהמשיב יקבל את הטיפול הרפואי המתאים שהוא זקוק לו. הארכת מעצרמעצר