קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנה מן הצדק אכיפה סלקטיבית: 1. בפני הועמדה להכרעה השאלה האם יש תחולה בענייננו לתורת ההגנה מן הצדק מטעמי אכיפה בררנית, חוסר סבירות בהגשת כתב האישום, ופגיעה בהגנתו של נאשם 2 בשל כך שלא נחקר. הנאשמים טוענים עוד כי יש לבטל את כתב האישום מחמת פגם או פסול שדבקו בו. 2. הנאשמים טוענים כי המאשימה פעלה בחוסר סבירות כאשר בחרה להגיש כתב אישום, מבלי שיוגש כזה נגד השוהה הבלתי חוקי. לטענת הנאשמים פועלת המאשימה בבררנות, ובוחרת על דעת עצמה נגד מי להגיש את כתב האישום. חוסר הסבירות בהתנהלות המאשימה מתבטא גם בכך שלא גבתה עדות מהנאשם 2, ולא שמעה את תגובתו לחומר החקירה. בכך, מנעה את זכותו להתגונן כבר בשלב החקירה, באופן העומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק. ככלל, לא ניתן להגיש כתב אישום מבלי שנגבתה עדותו של הנאשם 2. הואיל ואין בידי המאשימה כל מענה לנקודה זו, מוחזקת המאשימה כמי שהתרשלה בתפקידה ונחפזה בהגשת כתב האישום שלא כדין. בנוסף, בכתב האישום נפל פגם המצדיק את ביטולו, שכן חומר החקירה מעלה כי השוהה הבלתי חוקי נתפס ביום 30.11.04 בעוד שבכתב האישום מצויין התאריך 14.12.04 כמועד ביצוע העבירה. תיקון כתב האישום במקרה דנן הינו הליך מלאכותי. לגופו של עניין נטען כי אותו עובד שנחקר לא אמר דבר וחצי דבר המצביע על הנאשמים כמעורבים בעבירות המיוחסות להם. למעשה, הוא מפנה לאדם בשם נעים ששם משפחתו לא ידוע. יתר על כן, יש הסכם עבודה המדבר בעד עצמו. כך, שאין כל ראיה הקושרת את הנאשמים לעבירות. 3. מנגד טוענת המאשימה כי אין יסוד לבקשה, לא עובדתי ולא משפטי. ביטולו של הליך פלילי בשל הגנה מן הצדק הינו מהלך קיצוני ונדיר, שבית הדין נוקט בו רק במקרים הראויים, ואלה אינם רבים. הנאשמים טענו כי הגשת כתב האישום נגועה בחוסר סבירות, וכי הנאשם 2 לא נחקר לפני הגשת כתב אישום. ראשית, העבירה המיוחסת לנאשם 2 הינה עבירה נלווית לזו המיוחסת לנאשמת 1. שנית, מחומר החקירה שבידי המאשימה עולה כי הנאשם 2 זומן כדין לחקירה ביום 14.12.04, אך לא התייצב במועד שנקבע לחקירה - היינו ביום 3.1.05. באשר לטענה בדבר חוסר התאמה בין התאריכים - בשל כך הוגש כתב אישום מתוקן. דיון והכרעה 4. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 מעגן את הטענות המקדמיות שרשאי הנאשם לטעון, ובין היתר מורה כך: ”לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן - ... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הוראה זו אינה אלא אימוץ דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום בנסיבות שבהן הגשתו או בירורו אינם מתיישבים עם תכלית קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. אמת המידה לתחולת ההגנה היא "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", מקוממת ושערורייתית בהתעמרותה בנאשם, שאין הדעת יכולה לסבול, ואין תחושת הצדק האוניברסלית יכולה לעמוד מנגד באפס מעשה. נוכח האמור, יוצרת הדוקטרינה כעין השתק פלילי המכוון למדינה, אשר מטרתו אינה לבוא חשבון עם הרשויות בגין מעשים נפסדים, אלא להבטיח עשיית צדק עם הנאשם על ידי ריסון עוצמת הרשות מפני עשיית שימוש בלתי הוגן בסמכויותיה וניטרול החשש מפני הפיכתו של שימוש כזה לנורמה. בשל אופיה המיוחד של טענה זו, נקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.2.96): ”ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם" ובע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.10.2007) קבע בית המשפט העליון כי: ”הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד" האמור בע"פ (ארצי) 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטרס, ניתן ביום 26.11.07 חוזר ומדגיש את האמור. משכך, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הינו, איפוא, מהלך קיצוני שבית המשפט נוהג בו במשורה ומחילו רק במקרים הראויים. 5. לא שוכנעתי כי המקרה דנן עומד בתנאים המפורטים לעיל. הגשת כתב אישום בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין אינה תלוייה או מותנית בהגשת כתב אישום נגד העובד הזר. העבירה המיוחסת למעסיק אינה תלויה, לא ברכיביה העובדתיים ולא בתשתית המשפטית, באישום נוסף. כמו כן אין מדובר באכיפה סלקטיבית, שכן מצבו של העובד הזר אינו דומה כלל ועיקר לזה של המעביד. על כן, יש לדחות את טענות הנאשמים בדבר חוסר הסבירות או אכיפה סלקטיבית. אף בטענה כי יש להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בענייננו מחמת שלא נחקר הנאשם 2 לא מצאתי ממש. מרגע שנערכה הביקורת, לא יכול הנאשם 2 לטעון כי "לא ידע" על הליך המתנהל בעניינו, ופתוחה בפניו האפשרות לברר בכל עת באיזה שלב מצוייה החקירה. יתר על כן, אם היו בידיו ראיות או עדים התומכים בטענותיו, וטענת אליבי בכללם, היה עליו להעלותם בעת הביקורת או בסמוך לאחריה. משכך איני מוצאת מקום לקבל את הטענה כי זכותו להתגונן נפגמה במידה המצדיקה את ביטולו של כתב האישום, מה גם שלכאורה אין דבר המונע מן הנאשם להעלות גרסה מלאה וסדורה בפני בית הדין בהליך המתנהל. 6. רשות חוקרת אינה חייבת לאסוף ולהציג את כל הראיות הקיימות במקרה פלוני. בכפוף למידת ההוכחה בפלילים, הראיות הצריכות להליך הן אלו המספיקות לשם הרשעה. היעדרה של ראייה עשוי להיזקף לחובת התביעה, כמי שנושאת בנטל ההוכחה, ומן הצד האחר היא עשוייה לסייע ביד הנאשם בעת שקילת גרסתו וטענותיו- אם מקימות ספק סביר אם לאו. מכאן, שאף אם נכונה טענת הנאשמים בדבר קיומם של מחדלי חקירה בעניינם, תלוייה נפקותם בתשתית הראייתית שתציג התביעה מחד גיסא, ובספקות הספציפיים שבקיומם יבקש הנאשם לשכנע מאידך גיסא (עפ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.3.08). ברי כי בשלב זה של ההליך אין להידרש למי מאלו. לכל אלה יש להוסיף כי טענת המאשימה הינה כי הנאשם 2 זומן להשמיע את גרסתו, אולם נמנע מלעשות כן. לפיכך נדחית טענת הגנה מן הצדק בענייננו. 7. אשר לטענה בדבר פגם או פסול בכתב האישום: בספרו "על סדר הדין בפלילים" חלק שני (תשס"ג-2003, בע' 935) כותב המלומד יעקב קדמי כך: ”'פגם' בהקשר הנדון משמעו - השמטת 'פרט ענייני' מכתב האישום: אם פרט מהותי המבטא יסוד מיסודות העבירה, אם פרט חיוני להצגה הולמת של התנהגות הנאשם או של הנסיבות שאפפו אותה, ואם פרט שבלעדיו לוקה הוראת החיקוק בחוסר דיוק. 'פסול' בהקשר הנדון משמעו - אי עמידה בדרישות החוק באשר ל'כשרותו' ול'תקפותו' של כתב האישום; לרבות, ציון פרטים 'אסורים' במסגרתו, כגון: הרשעות קודמות." בסכמו את הכלל המנחה את בתי המשפט בהידרשם לטענה מקדמית כאמור הדגיש: ”תכליתה של הטענה איננה לשמש 'טענת הגנה', בפני הרשעה, אלא - אמצעי להבטחת הגנה נאותה ומשפט הוגן לנאשם; לכן, לא בביטול כתב האישום הצלחתה של הטענה, אלא - בתיקונו ובהעמדת הדברים על דיוקם ועל מכונם. ... יש טעם והצדקה לביטול כתב האישום מכוחה של טענה זו, רק: במקום שיש חשש של ממש שהנאשם קופח בהגנתו וריפוי הפגם על-ידי תיקונו אינו מועיל, או במקום שבו לוקה כתב האישום באי-חוקיות; או שקיים ספק בדבר 'הגינותו' של הדיון על פיו"(שם בעמ' 942). על כתב האישום להכיל את עיקרי העובדות המלמדות כי נתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה, כהגדרתה בחוק. תכלית תיאור העובדות הינה מחד גיסא, לקבוע גדריה של יריעת הדיון בתיק, ומאידך גיסא, ליתן בידי הנאשם תיאור מלא ומפורט של העובדות שבדעת המאשימה להוכיחן, כדי לאפשר לו להכין את הגנתו כראוי (רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176, ע' 181 (1992); ע"פ 319/79 אליהו אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 484, ע' 489 (1980)). עובדות כתב האישום מהוות את "סיפור המעשה" המיועד להצגת העובדות, ולא להצגת ראיות. משכך יבוטל כתב אישום רק כאשר יש חשש של ממש שהנאשם קופח בהגנתו, וריפוי הפגם על ידי תיקונו לא יועיל (י. קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק ב' ע' 942). 8. בענייננו טוענים האשמים כי משחומר החקירה מעלה כי השוהה הבלתי חוקי נתפס ביום 30.11.04 ולא ביום 14.12.04 כפי שצויין בכתב האישום יש להורות על ביטולו. אף טענה זו יש לדחות. אכן, הראוי שהמאשימה תפרט בכתב האישום את העובדות הנכונות, ותפעל על פי הוראות סדר הדין הפלילי בעניין תיקונו של כתב אישום, אם נפלה טעות, על אף שנערכה בדיקה קפדנית. יש להדגיש כי אין דומה תיקון כתב אישום בידי תובע עד לתחילת המשפט על ידי מסירת הודעה המפרטת את השינוי כאמור בסעיף 91, לתיקון כתב אישום בידי בית המשפט לאחר תחילת המשפט, עם קבלת רשותו לכך, ובלבד שלנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כאמור בסעיף 91 לחוק. עם זאת, מטענות המאשימה בדיון מיום 30.3.09 עולה כי נפלה טעות בציון מועד ביצוע העבירה. החשש שמא הנאשם "הוטעה" מחמת הפגם נבחן לא על-פי "טיבו" של הפגם, אלא על-פי ההשפעה שהיתה לו בפועל על הגנתו של הנאשם. עצם קיומו של פגם - אפילו מדובר בפגם חמור ומשמעותי - אינו מחייב ביטול כתב האישום, אלא אם כן בפועל הוטעה הנאשם בגינו, והגנתו קופחה הלכה למעשה (י. קדמי, שם, ע' 938-939). בענייננו, הן בשל מהות הטעות, והן בשל השלב שבו מצוי ההליך, לא מצאתי כי השפעת הפגם בפועל על הגנתו של הנאשם מצדיקה את ביטולו, או כי ריפויו על דרך התיקון יוביל לעיוות דין. לפיכך אני דוחה את טענות הנאשם בעניין זה. כתב האישום יתוקן כמבוקש. סוף דבר- לאור כל האמור לעיל נדחות הטענות המקדמיות.  טענות הנאשמים לגופו של עניין אשר לדיות הראיות בעניינם - אין מקומה בשלב זה. הגנה מן הצדקאכיפה בררנית