סעיפים 80 ו - 81 לחוק העונשין קובעים כדלקמן : "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט ..." "הוצאות ההגנה על המתלונן 81. (א) זיכה בית-המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית-המשפט. ..." קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאות הגנה מאוצר המדינה: זוהי בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיפים 80 ו-81 לחוק העונשין. כנגד המבקש (הנאשם) הוגשו שני כתבי אישום אשר ייחסו לו עבירות של פרסום מודעה, לפי סעיף 2 לחוק עזר לאילת [שילוט], במסגרתם הואשם המבקש כי תלה שלטים ללא אישור. 3. הדיון בשני התיקים אוחד ובתאריך 20.02.2011 זוכה המבקש מכל אשמה אשר יוחסה לו בשני כתבי האישום האמורים. העובדות הרלבנטיות והנימוקים מכוחם זוכה המבקש מפורטים בהכרעת הדין ולא אחזור על הדברים. 4. המבקש עותר לתשלום הוצאות ההגנה ופיצוי, ולבקשה צירף כמשיבים את המשיב 2, ראש העיר והמשיב 3, ממלא מקומו. 5. לטענת המבקש, המשיבים 2 ו-3, אמנם אינם מופיעים בכתב האישום, גם לא ברשימת העדים ואינם מצויינים במסגרתו כמתלוננים, אולם לטענתו, הם השתמשו במח' המשפטית של העיריה כדי לתת כיסוי משפטי לפעולותיהם, כאשר המשיב 2 הינו נשוא שילוטי המחאה. נטען בבקשה כי זכותו של כל אזרח למחות על מעשיהם של אנשי השררה ואשר הוא סובר כי מעשיהם פוגעים במשפחתו וכי התנהגותם ומעשיהם של המשיבים 2 ו-3, כשהשתמשו במשאבי ציבור אשר הופקדו בידיהם בנאמנות לטובת הציבור לצרכיהם שלו, ראויה גם לפסיקת הוצאות גבוהות. ב"כ המבקש עותר לחייב את המשיבה 1 בהוצאות בסך 2,000 ש"ח אשר נדרשו מהמבקש להגנתו ובנוסף עותר לחייב את המשיבים 2 ו-3 לפצות את הנאשם בהוצאות גבוהות אשר לטענתו יהיה בהן להצביע על העוולה שנעשתה עימו, עת פגעו בזכויותיו למחות ולשקף עלבון מהלעג [כנטען בבקשה], אותו קיבל מפקחי העיריה אשר נשלחו על ידי המשיבים 2 ו-3 והעלבון וחוסר הטיפול הנכון לו היה זכאי ממשטרת ישראל, כטענתו. 6. ב"כ המשיבים לבקשה טוענת כי לא נתקיימו התנאים לפסיקת הוצאות מכח סעיף 80 לחוק העונשין. נטען כי מדובר בשתי ברירות קנס, אשר בהכרעת הדין ניתנה פרשנות לחוק העזר וכי פרשנות זו לא היתה נדרשת, מקום בו הזיכוי היה צפוי מראש. לטענת המשיבה 1, גם לא התקיימו התנאים לעילה השניה בדבר נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות, לאור העקרונות אשר נקבעו בפסיקה לעניין זה. ביחס לבקשה לחייב את המשיבים 2 ו-3 נטען כי לא ניתן לחייב את המשיבים 2 ו-3 מכח סעיף 81 לחוק העונשין, הואיל וראש הרשות המקומית או מי מטעמו אינו כאזרח מתלונן וכי המשיבים 2 ו-3 לא הגישו תלונה אשר בעקבותיה ניתנו ברירות הקנס. יתירה מכך, חיובם בפיצוי בגין פעולות שנעשו בשם העיריה עלול לפגוע בתפקוד העיריה, שכן נבחרי ציבור עלולים לחשוש לבצע את תפקידם פן יושתו עליהם הוצאות בגין פעולות אלו. אשר לטענות בדבר פעולות או מחדלים של המשטרה, נטען כי המשטרה לא היתה צד להליך וטענות אלו אין בהן כדי להוות בסיס לפיצוי מכח סעיפים 80 ו-81 לחוק העונשין. 7. לאחר ששמעתי את הצדדים באתי למסקנה כי המבקש הוכיח קיום התנאים לפיצוי בשל הוצאות הגנתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אך לא הוכיח כל זכות לפיצוי לפי סעיף 81. אני מוצא את הבקשה בחלקה המופנה כנגד המשיבים 2 ו - 3 חסרת בסיס וכוללת העלאת טענות אשר מקומן לא בבקשה זו, ולפיכך יש לחייב את המבקש בהוצאות משפט בגין חלק זה של בקשתו, אשר יופחתו מהפיצוי לו הוא זכאי. 8. סעיפים 80 ו - 81 לחוק העונשין קובעים כדלקמן : "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט ..." "הוצאות ההגנה על המתלונן 81. (א) זיכה בית-המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית-המשפט. ..." 9. כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום כאמור והוא זוכה בשניהם מכל אשמה. יסודות סעיף 80 לחוק העונשין מתקיימים בעניננו : מדובר בהליך כאמור בסעיף 80 לחוק העונשין, הנאשם זוכה, ומסקנתי הינה כי אכן לא היה יסוד לאשמה. בבחינת רכיב היעדר יסוד לאשמה, המבחן הינו אובייקטיבי ובמסגרתו יש לבחון האם היה חומר החקירה אשר עמד לפני התובע עת הוגש כתב האישום היה בו כדי ליצור ציפיה סבירה להרשעה. "סעיף 80(א) לחוק קובע כי בית-משפט רשאי לצוות על אוצר המדינה לשלם פיצויים לנאשם שזוכה מאשמה, אם לא היה "יסוד להאשמה". מתי יש לומר כי לא היה "יסוד להאשמה"? התשובה הינה כי המבחן לכך הוא אובייקטיבי. השאלה הינה אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה". ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל פד' נג (1) 505, עמוד 519 בעניננו אני סבור כי תובע סביר צריך היה להגיע למסקנה בדבר היעדר ציפיה סבירה להרשעה. בתיקים אלו לא נוהלו הלכה למעשה הוכחות. בהסכמה הוגשו חומר החקירה מטעם המאשימה ומסמכים מטעם הנאשם אשר הינם תכתובות עם גורמים בעיריה ביחס לשלטים נשוא האישומים. בכך, בהסכמה דיונית של הצדדים הסתכמה פרשת הראיות, לא נשמעו עדים, והצדדים סיכמו. מכאן שלא היה בהליך עצמו כדי לשנות את תמונת הראיות כמו גם את הסיכויים להרשעה. המשיבה טוענת כי פסק הדין הינו תוצאת פרשנות רחבה כוללת ומעמיקה לחוק העזר העירוני. לטעמי אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי לא היה יסוד לאישום. עסקינן בסוגיה אשר כאמור בהכרעת הדין קשורה בחירות הפרט ובחופש הביטוי. אפנה לניתוח במסגרת הכרעת הדין. מקום בו מדובר בפגיעה בחופש הביטוי על חשיבותו ומשמעותו בשיטתנו המשפטית, יש לנהוג משנה זהירות בהגשת כתב אישום אשר תוצאתו פגיעה בחופש הביטוי כמו גם הרתעה מראש. פרשנות הוראה המעניקה סמכות אכן נתונה לבית המשפט, אשר מכריע בסופו של הליך בדבר גדרי הסמכות ובשאלה האם פעולה מסויימת נמצאת במסגרתם. יחד עם זאת, אין הדבר פוטר את רשויות התביעה מלהביא במסגרת בחינתם את השאלה האם יש יסוד לביסוס הרשעה את אותם עקרונות ממש. כך, על תובע סביר אשר מגיש כתב אישום בשל הצבת שלטי מחאה לבחון היטב את משמעותו הקשה של הליך פלילי על חופש הביטוי, את היסוד ההרתעתי הבלתי מידתי אשר יש בהגשת כתב אישום כאמור, ובראש ובראשונה את עצם הסמכות מכח חקיקת משנה לפגוע בחופש הביטוי אשר זכה למעמד של עקרון יסוד במשפט הישראלי. כל אלו צריכים היו להביא תובע סביר למסקנה בדבר היעדר ראיות לכאורה לביסוס ציפיה סבירה להרשעה. 10. בעניננו אני סבור כי גם אם תאמר כי היה יסוד סביר להגשת האישום, יש לעשות שימוש בחלופה של "נסיבות מיוחדות" המצויה בסעיף 80. זאת הואיל ומעשי המבקש, המתוארים באישומים, היו בבחינת מימוש חופש הביטוי שלו, והוא מצא עצמו נאלץ להתגונן מפני האישומים ונאלץ להוציא הוצאות משפטיות. לענין זה אפנה לדברים הבאים מע"פ ע"פ 1767/94 (לעיל) אשר מתייחסים לפגיעה בזכויות יסוד ולעצם העמדה לדין. הדברים ישימים לעניננו הגם שבשונה מהמקרה שם לא היתה כאן, מטבע ההליך, פגיעה בחירות : "השיקול הראשון עניינו זכויות היסוד של הנאשם. אין חולק, כי עצם ההעמדה לדין מהווה פגיעה בחלק ניכר מזכויות היסוד של הפרט. פתיחת ההליך הפלילי פוגעת בפרטיותו של הנאשם (ראו בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה [8], בעמ' 10). יש בה, לרוב, כדי להביא לפגיעה בקניינו ולעתים אף לפגיעה בחופש העיסוק שלו. מקום שבו הנאשם נעצר, נשללת חירותו. שמו הטוב של הנאשם עומד אף הוא בסכנת פגיעה עקב ההליך. אכן, העמדה לדין היא עניין רציני. יש בה כדי לשנות את חייו של אדם. צל מעיב עליו. החיים שוב אינם כשהיו. כמובן, לשם הגשמת מטרותיו של ההליך הפלילי יש שצריך לפגוע בזכויות היסוד של הפרט. זוהי "דו-הפרצופיות" של המשפט הפלילי, שעה שהוא נדרש לפגוע בזכותו של פרט אחד, לשם הגשמת זכותם של פרטים אחרים והציבור בכללותו... ... אינטרס הפרט ואינטרס הציבור מחייבים כי בנסיבות מסוימות תזכנה לפיצוי אותן הפגיעות בזכויות היסוד של הנאשם שזוכה, פגיעות שנגרמו עקב העמדתו לדין... ודוק: אין בדבריי אלה משום הכרה בעילת תביעה עצמאית ("עוולה חוקתית") לנאשם שזוכה, על יסוד פגיעה בזכויות היסוד שלו. שאלה זו אינה נצרכת במקרה דנן ועל-כן יש להשאירה בצריך עיון. בה בעת, עצם העובדה, כי תחילתו של ההליך הפלילי הביאה לפגיעה בזכויות היסוד - ואחריתו של ההליך מניחה כי בנסיבות מסוימות אותן הפגיעות לא היו מוצדקות - מהווה שיקול העומד ביסוד ההוראה הקיימת בסעיף 80(א) לחוק, המקנה - בתנאים מסוימים - זכות לנאשם להיפרע מן המדינה בגין הוצאות המשפט שהוציא ונזקים שנגרמו בגין מעצרו או מאסרו. שיקול זה של הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, שהוא אינטרס של הפרט והכלל גם יחד, מקבל משנה תוקף לאור חקיקת חוקי היסוד ובייחוד חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, הגם שסעיף 80(א) לחוק קדם לחקיקת חוק היסוד, שומה עלינו לפרשו ברוח חוק היסוד (ראו בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 410 ואילך וכן דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 654, והשוו ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל [12])". ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל נג (1) 505, עמוד 517-518 11. המבקש עותר לחיוב המשיבה 1 בהוצאות הגנתו בסך 2,000 ש"ח. סכום זה הינו נמוך מזה הקבוע בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב - 1982, והוא סביר בפרט כאשר מדובר בשני אישומים. מכל האמור אני מורה כי הוצאות הגנתו של המבקש בסך 2,000 ש"ח ישולמו לו על ידי המשיבה 1. 12. שונים פני הדברים ביחס לבקשת המבקש לחיוב המשיבים 2 ו - 3 בהוצאות. משיבים אלו אינם בגדר "מתלונן", ולפיכך לא חלות בענינם הוראות סעיף 81 לחוק העונשין. המבקש הגדיל עשות ושילב בבקשתו טענות שונות ביחס לפעולות אשר נעשו על ידי העיריה ועל ידי המשיבים 2 ו - 3. טענותיו של המבקש משמעותן דרישה לפיצוי מהמשיבים 2 ו - 3. כל אלו אין ענינם להליך זה ולא ברור מה מצא המבקש להעלותם. המסגרת הדיונית שבפני הינה בקשה לתשלום הוצאות ההגנה לפי סעיפים 80 ו - 81 לחוק העונשין, אשר ענינם בהליך עצמו ובתוצאותיו. ככל שבוצעו פעולות אחרות על ידי מי מהמשיבים, אין ענין תוצאתן להתברר בהליך זה. אין הליך זה מיועד להכריע בשאלות נזיקיות, ואין לדון במסגרתו בפיצויים כלליים בשל טענות כלליות לנזקים. ענינו של ההליך מוגדר בסעיפים האמורים לעיל. 13. משבחר המבקש, משיקוליו שלו, להרחיב את היריעה ולחייב התגוננות מפני שלל טענות אשר אינן רלוונטיות ואין ליתן בגינן כל סעד בהליך זה, הרי שיש מקום לחייבו בהוצאות משפט בשל כך. תקנה 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר)התשמ"ב-1982 קובעת : "החלת תקנות 3. תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, יחולו על הדיון בבקשה, בשינויים המחוייבים לפי תקנות אלה". תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 החליפו את התקנות האמורות, ולפיכך חלות הוראות פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר ענינן הטלת הוצאות משפט בהליך, גם על הדיון בעניננו. משחלות על הדיון בבקשה לפי סעיפים 80 ו - 81 לחוק סדר הדין הפלילי תקנות סדר הדין האזרחי, הרי שיש לפעול במסגרת דיון כאמור על פי התקנות גם כאשר מדובר בהוצאות משפט. בנסיבות הענין אני מורה כי המבקש ישא בהוצאות בגין ההליך כנגד המשיבים 2 ו - 3 בסך 1,000 ש"ח. בשים לב לכך שהטענות בענין המשיבים 2 ו - 3 גם הן הובאו על ידי ב"כ המשיבה 1, הרי שיש לקזזן מהפיצוי האמור לעיל. 14. לאור כל האמור לעיל אני מורה כי המשיבה 1 תשלם למבקש סך כולל 1,000 ש"ח בגין הוצאות הגנתו בשני ההליכים שבכותרת. הסך האמור ישולם בתוך 14 יום. הבקשה כנגד המשיבים 2 ו - 3 נדחית. הוצאות הגנה