בתיקון מספר 8 הוגדרה תאונת דרכים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - החוק), בדרך של הגדרה בסיסית, שלש חזקות מרבות וחזקה ממעטת. בשלב הראשון של ההליך הפרשני, באשר לתחולת חוק, יש לבחון האם הארוע נופל למסגרת ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. אם מגיעים למסקנה שהארוע נופל למסגרת זו נסתיימה מלאכת הפרשנות. אם המסקנה שלילית עוברים לשלב השני. בשלב השני יש לבחון אם המקרה נופל לאחת מהחזקות המרבות. הנטל הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם בית המשפט מגיע למסקנה שהמקרה שלפניו אינו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית או אחת מהחזקות המרבות, יש לבחון אם חלה החזקה הממעטת. כדי להוכיח קיום החזקה המרבה, יש להוכיח קיום היסודות הבאים: "מאורע". שנגרם "עקב" "ניצול הכוח המכני" של "הרכב" בעת ניצול הכח המכני לא שינה הרכב את יעודו. הנטל להוכיח יסודות אלו הוא על התובעים, כאמור. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקה המרבה: הטענות 1. לפי האמור בכתב התביעה נהרג המנוח בתאונת דרכים ביום 10.10.96 על ידי משאית בקרית ספר, בעת שהיה הולך רגל. המנוח עמד על פיגומים של בנין והחזיק בצינור שהזרים בטון מהמשאית. הזרמת הבטון נעשתה על ידי שימוש שעשה המנוח במשאית. תוך כדי הזרמת הבטון פגע הצינור במנוח והעיפו לאדמה. המנוח נפטר במקום. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח שביטחה את המשאית ונגד הנתבעים 3-2 שהיו הבעלים או המשתמשים של המשאית ולחילופין הוגשה תביעה גם נגד הקבלן הראשי של האתר ונגד חברת הביטוח שלו (נתבעים 6-5). הנתבעים 3-1 טוענים שאין מדובר בתאונת דרכים, משום שהתאונה ארעה תוך שקיעת הזרוע השמאלית הקדמית שתמכה במשאית. השקיעה ארעה משום כובד המשאית שעמדה על כיס אויר, מתחת לפני השטח המהודק. עקב שקיעת זרוע התמיכה במשאית הזדעזעו כלפי מטה המשאית, מתקן משאבת הבטון והמנוף. המנוח, שעמד על תבנית יציקת העמוד וכיוון את קצה צינור הגומי התלוי בקצה המנוף, איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית. הנתבע 4 הצטרף לטענה שהתאונה ארעה עקב יצוב, העמדה והתקנה קלוקלת ורשלנית של המשאית. 2. בהחלטה שנתנה ביום 30.11.97 קבעתי שבשלב הראשון יש להחליט בשאלה האם הארוע הינו תאונת דרכים. המסגרת הנורמטיבית 3. בתיקון מספר 8 הוגדרה תאונת דרכים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - החוק), בדרך של הגדרה בסיסית, שלש חזקות מרבות וחזקה ממעטת. בשלב הראשון של ההליך הפרשני, באשר לתחולת חוק, יש לבחון האם הארוע נופל למסגרת ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. אם מגיעים למסקנה שהארוע נופל למסגרת זו נסתיימה מלאכת הפרשנות. אם המסקנה שלילית עוברים לשלב השני. בשלב השני יש לבחון אם המקרה נופל לאחת מהחזקות המרבות. הנטל הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם בית המשפט מגיע למסקנה שהמקרה שלפניו אינו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית או אחת מהחזקות המרבות, יש לבחון אם חלה החזקה הממעטת. 4. אין מחלוקת שהשאלה היחידה שעומדת לפני, היא השאלה האם חלה החזקה החלוטה המרבה שלפיה יש לראות כתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכאני של הרכב ובלבד שבעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. חזקה זו נועדה להחיל את החוק גם על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכח מוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשיתיות. לחזקה זו אין לתת פירוש מרחיב. חזקה מרבה זו עוסקת במקרים שבהם הרכב הוא "רב תכליתי" - רכב שמיועד על פי ייעודו המקורי לא רק לנסיעה אלא גם לעשית פעולות נוספות - שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית - המנצלות את כוחו המכני של הרכב. במסגרת חזקה זו נדרש שהתאונה עצמה תיגרם עקב ניצול כוחו המכאני של הרכב, להגשמתן של פעולות נוספות אלה ובלבד שאותה עת לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. לא ניגרם הנזק עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, לא תחול החזקה המרבה. במלים אחרות, נידרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הניצול של הכוח המכאני לבין התאונה. המבחן לקשר סיבתי על פי החוק הינו מבחן הסיכון (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, נ(3) 532; ע"א 6000/93 עיזבון קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3), 661; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3), 475; רבלין, תאונות דרכים (1995), סעיף 80 עמ' 92; סעיפים 108-105, עמ' 113-112). הראיות 5. עסאת מוסטאפה, ע"ת 1, העיד שהמקרה ארע כאשר המשאבה התהפכה והמנוח קיבל מכה בראש או בצואר או בגב מהחלק העליון של צינור הגומי (עמ' 2). נראה שכוונת העד היא שהזרוע של המנוף החלה ליפול לכיוון המנוח. העד הבחין שמתחת לרגל אחת של המשאבה היה חלל בינה לבין האדמה, ולכן הניחו עץ בעובי של 70 סמ' מתחתיה כדי ליצבה. העד לא שלל את האפשרות שאולי היו עוד עצים לתמיכה. בעת ארוע התאונה, עמד המנוח על קרשים שחיברו בין שני עמודים. עד התביעה השני יוסף נסאר הוסיף פרט חשוב שלפיו הוא ראה שכאשר המשאבה החליקה שהרגל שלה התעקמה. כשהרגל של המשאבה יצאה מהמקום, הזרוע נפלה על המנוח (עמ' 6). העד הוסיף ואמר שהצינור הוא שפגע במנוח ופתח לו את הראש (שם). המעביד של המנוח, ע"ת 3, אישר שמאחר ופני השטח היו משופעים, שמו קרשים מתחת לאחת מהרגלים, כדי לאזנה. הערכת העדויות 6. כפי שניתן לראות בברור מהפרוטוקול, ע"ת מס' 2 אינו ראוי לאמון (ראה דבריו בעמ' 8-7) הוא ענה תשובה מיוזמתו והתחמק ממתן תשובה. כמו כן הוא דבר עם ע"ת 1 לפני מתן עדותו. עדותו של ע"ת 1 נראתה לי יותר אמינה, אם כי היו מספר סתירות בעדותו באשר למיקומו לפני ואחרי התאונה והאם ראה את הצינור בידי המנוח. האם הוכחה החזקה המרבה 7. כדי להוכיח קיום החזקה המרבה, יש להוכיח קיום היסודות הבאים: (1) "מאורע". (2) שנגרם "עקב" (3) "ניצול הכוח המכני" (4) של "הרכב" (5) בעת ניצול הכח המכני לא שינה הרכב את יעודו. הנטל להוכיח יסודות אלו הוא על התובעים, כאמור. ב"כ הנתבעים 3-1 (להלן - הנתבעים) טוען שלא הוכחו מספר יסודות: (1) לא הוכח שהתקיים היסוד של ניצול הכוח המכני של הרכב. לטענתו אין הוכחה שמשאית הבטון וזרוע המנוף הופעלו על ידי מנוע המשאית ושהפעלה זו היא שגרמה לפגיעה במנוח. ב"כ הנתבעים מפנה לסעיף 7 (א) לכתב ההגנה, שם הוכחש האמור בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן, שבו מובאת הגירסה בדבר אופן ארוע התאונה. טענה זו אינה מדויקת שכן בסעיף 7 (ב) לכתב ההגנה, מובאת גירסתם של הנתבעים. מקריאת האמור שם, הגם שהדבר לא נאמר במפורש, ניתן להסיק שמשאבת הבטון הופעלה תוך ניצול הכוח המכני של הרכב. גם אני, כשקראתי לתומי את כתב ההגנה, הייתי סבור ששאלה זו אינה במחלוקת בין הצדדים. 8. על התובעים היה להראות מה גרם לתאונה. מעדותו של עד תביעה 1, שלה כאמור האמנתי, הוא ראה שהמשאבה התהפכה ועקב כך הזרוע שלה נפלה והמנוח קיבל מכה מהצינור שהחזיק בידיו. 9. מעדותו של עד זה אי אפשר לומר שהתאונה ארעה עקב ניצול הכח המכני, של הרכב וזאת על פי מבחן הסיכון. אפילו אקבל את עדותו של ע"ת 2 שהגורם לתאונה הוא החלקת רגל המשאבה שמתחת לרגל שלה היתה קורת עץ, אין יודע אם ההחלקה היתה מחמת רעידות המשאבה או שמא בגין שבר מכני ברגל. כיוון שכך, לא הוכח קשר סיבתי עובדתי שהתאונה ארעה עקב ניצול הכח המכני של הרכב ולפיכך גם לא הוכח קשר סיבתי משפטי ובמלים אחרות, האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכאני ליעודו המקורי הלא תעבורתי יצר (ע"א 6000/93, הנ"ל, שם, עמ' 673). 10. ולבסוף, ספק אם צודק ב"כ הנתבעים גם בטענתו הנוספת שלא הוכח שלמשאית היה יעוד רב או דו תכליתי, משמע שלמשאית היה גם יעוד תעבורתי וזאת משום שסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן לא הוכחש. בסעיף זה נאמר שהנתבעת 1 ביטחה את המשאית לפי פקודת הביטוח (כלי רכב מנועי). ס י כ ו ם התביעה נגד הנתבעים 3-1 נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף רבית והצמדה כדין. תאונת דרכיםניצול הכוח המכני של הרכב