קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חטיפת ילדה - מעצר עד תום ההליכים: השופט א' ברק: .1המשיבים הועמדו לדין בעבירות של חטיפה לשם סחיטה (עבירה על סעיף 372לחוק העונשין, תשל"ז-1977), קשירת קשר לחטוף אדם (עבירה על סעיף 499(1) בקשר עם סעיף 372לחוק העונשין) ותקיפה (עבירה על סעיף 381(א)(1) לחוק העונשין בקשר עם סעיף 26לחוק העונשין). במקביל להגשת כתב האישום נגדם ביקשה העוררת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. הערכאה הראשונה קבעה, כי בנסיבות העניין אין מקום למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם, וכי ניתן לאפשר למשיבים להמתין למשפטם ולעונשם כשהם משוחררים בערבות. בתנאי הערבות נקבע, כי ייאסר על המשיבים להיכנס להרצליה, ולצאת מהארץ. כן נתבקשה ערבות (של חצי מיליון ש"ח למשיב 1של 000, 100ש"ח למשיב 2) אשר תובטח על-ידי צד שלישי או בנק או על-ידי עיקול נכסים, על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. העובדות .2המשיב 1והמשיב 2חטפו ילדה בת שלוש מבית אמה. התכנית הייתה של המשיב .1הוא תכנן והגה אותה מספר שבועות. מטרתו הייתה לקבל כופר כסף תמורת החזרת הילדה. המשיב 2ביקש להרוויח שכר על עבודתו. הוא לא ידע מהי מטרתו של המשיב 1בחטיפה. הוא האמין - כפי שמסר לו המשיב 1- כי הוא פועל במצוות האב, המצוי בסכסוך עם אמה של הילדה הנחטפת. המשיב 2נכנס לבית הילדה. הוא דחף את האם. הוא השתמש במכשיר הלם חשמלי שבידו. לאם נגרמו כוויות, והיא נפלה. הוא חטף את הילדה והשאיר מכתב, ובו דרישת הכופר. בסמוך לאחר החטיפה עלו הרהורי חרטה אצל המשיבים. המשיב 1שוכנע על-ידי אחיו, כי יש להחזיר את הילדה להוריה. בו ביום הוחזרה הילדה למשפחתה. החלטת בית המשפט המחוזי .3בית המשפט המחוזי (השופט א' שטרוזמן) יצא מנקודת ההשקפה - עליה אין מחלוקת גם לפניי - כי לאור הודעות המשיבים קיים חומר ראיות לכאורה להוכחת האשמה. השופט שטרוזמן המשיך וקבע, כי אין חשש לשלום הציבור או לשלומה של הילדה והוריה משחרורם של המשיבים, שכן "אין ספק שלא יחזרו על מעשיהם". אין גם חשש לשיבוש הליכי משפט. על רקע זה בחן השופט את חומרת העבירה כעילה למעצר המשיבים. נקבע על-ידיו, כי העבירות נושא כתב האישום הן עבירות אלימות, שנעשו תוך שימוש בנשק קר ושנעברו בקטין, שהוצא ממשמורתו שלא כדין כדי להיות אמצעי סחיטה מהוריו. על-כן קיימת עילת מעצר, כאמור בסעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982(להלן - החוק). דא עקא, כי אין ליתן צו-מעצר, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית. לדעת הערכאה הראשונה, ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה. לעניין זה הדגישה הערכאה הראשונה, כי עד כמה שמטרת המעצר היא הגנת הציבור מפני אימת המשיבים, אין צורך במעצר, שכן המשיבים שוב אינם מהווים סכנה לציבור. עד כמה שמטרת המעצר היא הרתעת האחרים, אין צורך במעצר, שכן חטיפת ילדים אינה עבירה נפוצה בישראל. עד כמה שמטרת המעצר היא להבטיח אמון הציבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי, הרי "העזתם של הנאשמים וזלזולם בחוק נפסק מיזמת הנאשם הראשון שעות ספורות אחרי החטיפה, והוא דאג מיד להשבת הילדה להוריה. שניהם מהרו להתוודות בפני חוקריהם, והם נעצרו לחקירה. מאז ועד עתה הינם עצורים. כוחו של החוק הופגן במלוא עוצמתו מיד עם ביצוע החטיפה ועד עתה". מטעמים אלה החליטה הערכאה הראשונה שלא לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. הם שוחררו במספר תנאים מגבילים. הטענות בערעור .4גב' ליבוביץ, שטענה לעוררת, הדגישה, כי עילת המעצר הינה חומרת העבירה. עילה זו נמדדת על-פי העבירה, ולא על-פי העבריין. עברו של הנאשם ואורח חייו אינם רלוואנטיים. כן אין להתחשב בהתפתחויות שהתרחשו לאחר ביצוע העבירה. עבירת החטיפה היא עבירת אלימות, אשר חומרתה כשלעצמה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. חרטתם של המשיבים אינה מספקת כדי לשחררם ממעצר. .5מר בר-עוז, בא-כוח המשיב 1, הדגיש את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות של המשיב .1הוא ציין, כי המשיב 1חזר בו מהמעשה ופנה מיוזמתו שלו למשטרה. הוא שיתף פעולה עם המשטרה. המשיב 1הוא נכה. אין חשש להימלטותו מהדין. חומרת המעשה, כשלעצמה, אינה עילה למעצר נאשם, ועל כל פנים, גם אם העבירה חמורה, נסיבות ביצועה אינן חמורות. לחלופין, מבקש בא-כוח המשיב 1, כי יוטל עליו "מעצר בית" ולא מעצר בפועל. .6מר רזומוב טען למשיב .2הוא הצטרף לטענותיו של בא-כוח המשיב .1הוא הוסיף והדגיש את נסיבותיו המיוחדות של שולחו. המשיב 2לא היה בסוד תכנון החטיפה. הוא היה נתון להשפעת המשיב .1נמסר לו כי הוא פועל מטעמו של הילדה, כשמטרת החטיפה היא הגברת שלום הבית בין בני הזוג. הוא לא ידע דבר על דרישת הכופר. הוא השתמש אמנם במכשיר הלם חשמלי, אך הדבר בא מתוך רצון שלא לפגוע באם. הוא טיפל יפה בילדה ולא פגע בה. אף הוא, כמשיב 1, הביע חרטה ושיתף פעולה עם חוקריו. החוק .7הבסיס הנורמאטיבי בסוגיית המעצר לאחר האישום הינו סעיף 21א לחוק, אשר זו לשונו: "(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שלפניו הוגש, לצוות על מעצרו של הנאשם אם נתקיים אחד מאלה: (1) בית המשפט סבור, על סמך החומר שהוגש לו, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי המשפט או שהנאשם יימלט מן הדין, או שבשל נסיבות העבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או בטחונו, את שלום הציבור או בטחונו או את בטחון המדינה; (2) הנאשם הואשם בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש עצמי בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי, או שהואשם בעבירה שנעשתה באלימות או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר או באש, או בנסיון או באיום לעבור עבירה כאמור, או שהואשם בעבירה שנעברה בקטין או תוך ניצול מצב המונע התנגדות מהקורבן, או תוך ניצול ליקוי נפשי או שכלי של הקרבן; (3) בית המשפט צווה על מתן ערובה לפי סעיף 33(ב) והערובה לא ניתנה, להנחת דעתו של בית המשפט, או שהופר תנאי מתנאי הערובה או שנתקיימה עילה לביטול שחרור בערובה לפי סימן ב' לפרק זה. (ב) לא יתן בית משפט צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1) ו-(2) לא יצווה בית משפט כאמור אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות; (2) לנאשם יש סניגור או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור. (ג) לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע כאמור בסעיף קטן(ב)(2), ימנה לו בית המשפט סניגור ויחולו לענין זה הוראות פרק ב'; כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על שלושים ימים בכל פעם; הוראות סעיף קטן זה באות להוסיף על הוראות סעיף .15 (ד) חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר אלא במקרים המנויים בסעיף קטן (א)(2)". הוראה זו הוכנסה לספר החוקים בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח- .1988קדמו לה הוראות אחרות, אשר שימשו בסיס לפרשנות שיפוטית סותרת. ההוראה החדשה נועדה להכריע במחלוקות ההלכתיות, תוך נקיטת עמדה חקיקתית בשאלות השנויות במחלוקת. עיקר מחלוקת הפוסקים סבבה סביב השאלה, אם חומרת העבירה, כשלעצמה, מהווה עילת מעצר עד תום ההליכים. במספר פסקי-דין ציין בית המשפט העליון, כי חומרת העבירה כשלעצמה מהווה עילת מעצר, בלא צורך להראות כי החשוד עשוי לשבש הליכי משפט או להימלט מן הדין, או שקיימת סכנה אחרת ממנו לביטחון האדם או הציבור (ראה ב"ש 1044/82 [1]). בפסקי-דין אחרים נקבעה הלכה נוגדת, לפיה חומרת העבירה, כשלעצמה, אינה מהווה עילת מעצר. כל כוחה של חומרת העבירה הוא אך להצביע על הסכנה הנשקפת מהנאשם. אם סכנה זו אינה קיימת, הלכה למעשה, שוב אין בחומרת העבירה כדי להצדיק המעצר (ראה ב"ש 70/86 [2]). .8במחלוקת פוסקים זו הכריע חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9). הדין שנקבע הוא דין פשרה בין העמדות ההלכתיות הנוגדות. מחד גיסא נקבע, כי חומרת העבירה, כשלעצמה, מהווה עילת מעצר. מאידך גיסא נקבע, כי לא כל עבירה חמורה מבססת עילת מעצר. נקבעה רשימה סגורה של עבירות, שעניינן סמים, אלימות, שימוש בנשק או עבירות שנעברו בקטין או תוך ניצול מצב המונע התנגדות מהקורבן או תוך ניצול ליקוי (נפשי או שכלי) של הקורבן. פשרה זו מוצאת את ביטויה במספר הוראות בסעיף 21א לחוק, מתוכן עולה, כי סעיף 21א(א)(2) מהווה את מרכז הכובד של ההוראות שעניינן חומרת העבירה בלבד. עיון בהוראה זו מלמד, כי אין היא עוסקת בחשש העולה מהעבריין שמא יימלט, ישבש הליכים או יפגע בביטחון ובשלום, אלא בחומרת העבירה כשלעצמה. מסקנה זו מתחזקת לאור הוראת סעיף 21א(ד) לחוק, הקובעת בלשון מפורשת, כי המקרים המנויים בסעיף 21א(א)(2) הם מקרים הנוגעים לחומרת העבירה כשלעצמה (ראה בש"פ 270/89 [8]; ב"ש 496/80 [4]). לא נראית לי, על-כן, עמדתו של המשנה לנשיא, השופט אלון, לפיה גם במסגרת סעיף 21א(א)(2) ניתן לבסס עילת מעצר רק אם יוכח כי נשקפת סכנה מהנאשם. גישתו של המשנה לנשיא, לפיה ההבדל בין סעיף 21א(א)(1) לבין סעיף 21א(א)(2) מתבטא אך בנטל ההוכחה, אינה נראית לי. היא נוגדת את לשון החוק ואת תכלית החקיקה. חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9) לא אימץ במלואו את ההשקפה ההלכתית (בה דגל המשנה לנשיא), לפיה חומרת העבירה כשלעצמה אינה עילת מעצר. הוא גם לא אימץ את השקפותיהם של שופטים אחרים, שגרסו כי כל עבירה חמורה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. כאמור, המחוקק קבע פשרה בין גישות שונות, תוך שאימץ את עמדת המשנה בחלקה ודחה אותה בחלקה ואימץ השקפות של שופטים אחרים בחלקן ודחה אותן בחלקן. מעתה ואילך, חייבת פשרה חקיקתית זו לעמוד לנגד עינינו. אסור לנו, כשופטים-פרשנים, לחזור לעמדותינו הישנות, כאילו המחוקק לא אמר את דברו. לא השקפותינו הישנות הן הבסיס לפרשנות החוק, אלא לשון החוק על רקע תכליתו. על-כן, שוב אין זה רלוואנטי, כי שופט פלוני סבור כי אין זה ראוי לעצור נאשם רק בשל חומרת העבירה או כי שופט אלמוני סבור כי ראוי גם ראוי הוא לעצור נאשם אך בשל חומרת העבירה. מחלוקת זו חדלה מלהיות מחלוקת פוזיטיבית. מעתה ואילך לפנינו דבר חקיקה, בו ביטא המחוקק את רצונו. רצון זה, כפי שהוא עולה מלשון החקיקה ומתכליתה, הינו, כי חומרתן בלבד של עבירות מסוימות - הן ולא אחרות - תשמש עילה למעצר עד תום ההליכים. .9ראינו, אפוא, כי המחוקק קבע, בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), שתי עילות מעצר מרכזיות. האחת - עניינה הסכנה הנשקפת מהנאשם, שאם לא ייעצר, קיים חשש כי יביא לידי שיבוש הליכי המשפט או יימלט מן הדין או יסכן חיי אדם וביטחונו או את שלום הציבור (סעיף 21א(א)(1)). השנייה - עניינה חומרת העבירה כשלעצמה, ללא כל קשר לסכנה העולה מהנאשם, ובלבד שהעבירה נופלת למסגרת הסגורה של עבירות שהמחוקק קבע. עם ואת, הוסיף המחוקק הוראה נוספת, אשר יש לקחתה בחשבון. הוראה זו קובעת, כי במקום שמתקיימת עילת מעצר על-פי סעיף 21א(א) לחוק, אין לצוות על מעצר הנאשם, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי השחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות (סעיף 21א(ב)(1)). על-כן, תהא עילת המעצר אשר תהא, תמיד יש לבחון אם ניתן להגשים את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות ממעצרו בפועל. כאשר עילת המעצר היא החשש מפני סכנה נשקפת מהנאשם, יש לבחון אם ניתן להבטיח בדרכים חלופיות, שאינן דרכי מעצר בפועל, כי הסכנה הנשקפת ממנו לא תוצא מהכוח אל הפועל. כאשר עילת המעצר היא חומרת העבירה כשלעצמה, יש לבחון אם ניתן להשיג את המטרה העומדת מאחורי עילת מעצר זו בדרכים חלופיות. .10מהי המטרה העומדת מאחורי מעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה בלבד (לפי סעיף 21א(א)(2) לחוק)? מטרה זו אינה מניעת סכנה ליחיד או לציבור מהתנהגות מסוכנת בעתיד של הנאשם. מניעתה של סכנה זו קשורה לעילת המעצר האחרת (הקבועה בסעיף 21א(א)(1) לחוק), ואין היא מהווה את מטרתו של המעצר על-פי חומרת העבירה בלבד. מטרת המעצר אף אינה יכולה להיות מפרעה על חשבון עונש מאסר בעתיד. מטרתו של המעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה בלבד הינה הבטחת ההפעלה היעילה והאפקטיבית של המשפט הפלילי. עמד על כך השופט בך בב"ש 1044/82 [1], בעמ' 83, באומרו: "... במסגרת המאבק, המתנהל על-ידי המערכת המשפטית נגד הפשע במדינה, ולהבטחת האפקט ההרתעתי של מאמצים אלה, חשוב הוא, כי הציבור יבחין, כי נאשם, המואשם בעבירה חמורה במיוחד, ושמצויות ראיות בעלות משקל לביסוס ההאשמות נגדו, לא יתהלך חופשי וימשיך לנהל את עסקיו, כאילו לא אירע דבר. כדבריו של השופט אלון בב"ש 7/78, בעמ' 250: 'לא יתכן שחשוד בעבירה חמורה 'יטייל בשוק', בעוד בית-הדין מעיין בדינו'". אכן, מטרתה של עילת המעצר בשל חומרת העבירה היא הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי. כאשר אדם, אשר קיימות נגדו ראיות לכאורה לביצוע של עבירה חמורה, ממשיך לנהוג בענייניו כתמול שלשום, נפגע האמון של הציבור ביכולתם של מנגנוני אכיפת החוק להתמודד עם התופעה העבריינית; משתרשת התחושה, כי אם למרות קיומן של ראיות לכאורה לא חל כל שינוי במצבו של החשוד, משמע שהכול מתנהל כתמול שלשום (ראה בש"פ 2611/91 [5]). יש בכך לעודד עבריינים בכוח, המתבססים על המציאות, כי עשוי לעבור זמן רב בין ביצוע העבירה לבין הכרעת הדין. עבריין בכוח, המתכנן ביצועה של עבירה חמורה, יידע, כי יהיו הראיות נגדו אשר יהיו, כל עוד התביעה לא תרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי קיים סיכון אם הוא חופשי ממעצר, יינתן לו "פתיל השהיה" ארוך למדיי בין מועד ביצוע העבירה לבין הרשעתו כדין, בו יוכל להמשיך ולפעול באופן חופשי. מניעתה של תחושה זו ומניעתו של שיקול עברייני זה הם העומדים ביסוד עילת המעצר הקשורה בחומרת העבירה. לא החשש מהנאשם, אלא החשש של השפעת השחרור על אמון הציבור בהליך הפלילי מזה ועל התפתחות התופעה העבריינית בדרך כלל מזה - הם העומדים ביסוד עילת מעצר זו. .11האם ניתן להשיג מטרה זו, העומדת ביסוד המעצר בשל חומרת העבירה, שלא בדרך מעצר בפועל? התשובה הינה, כי הדבר תלוי בנסיבות העובדתיות, המבססות את האישום. אכן, ברבים מהמקרים לא ניתן יהיה להשיג את מטרות המעצר שלא בדרך מעצר (ראה בש"פ 279/89 [3] הנ"ל, בעמ' 575; בש"פ 496/89 [4] הנ"ל, בעמ' 455), אך לא בכולם. הפגיעה באפקטיביות של החוק הפלילי ואכיפתו, הנגרמת מקום שמי שעבר עבירה חמורה "מטייל בשוק", קשורה, מטבע הדברים, בנסיבות הלכאוריות של ביצוע העבירה. היעילות של אכיפת החוק לא תיפגע, אם מי שעבר לכאורה עבירה חמורה לא נעצר כיוון שהוא נמצא במצב של גסיסה. כל אחד מבין, כי הנסיבות המיוחדות של המקרה מצדיקות, כי אף מי שלכאורה עבר עבירה חמורה, לא ייעצר בנסיבות אלה. נהפוך הוא: מעצר הנאשם בנסיבות אלו עשוי לעורר את התחושה, כי המדינה מתנקמת בחשוד ומבקשת את רעתו. אכן, הפגיעה באמון הציבור החשש לעידודם של מבצעי עבירות קיים, רק מקום שנסיבות ביצועה של העבירה החמורה הן חמורות. רק אז יש להניח כי ייגרם נזק לאינטרס הציבורי אם הנאשם לא ייעצר. לעומת זאת, אם הנסיבות לביצועה של עבירה חמורה אינן חמורות, שוב אין חשש לפגיעה באינטרס הציבורי, וניתן להגשים את עילת המעצר בלא מעצר. .12הנה כי כן, הנסיבות, שקדמו לביצוע העבירה, נסיבות הביצוע עצמן וההתרחשויות שאירעו לאחר מכן, צריכות להילקח תמיד בחשבון, תהא עילת המעצר אשר תהא. השפעתן של נסיבות אלו משתנה על-פי מהותה של עילת המעצר. כאשר עילת המעצר הינה הסכנה הנשקפת מהנאשם, מטרת המעצר היא מניעתה של סכנה זו, והנסיבות עשויות להצביע, אם לשם הגשמתה של מטרה זו אין מנוס מהמעצר, או שמא ניתן להסתפק באמצעים חריפים פחות. כאשר עילת המעצר הינה הסכנה הנשקפת לאפקטיביות המשפט הפלילי ולאכיפתו, מטרת המעצר היא - מניעתה של סכנה זו, והנסיבות עשויות להצביע על כך כי ניתן להגשים מטרה זו שלא בדרך מעצר, שכן הימנעות מהמעצר, לאור הנסיבות, תבטיח את המשך אמון הציבור ואפקטיביות ההליך הפלילי. ודוק: לעניין הנסיבות הקשורות לביצועה של עבירה חמורה המבססת עילת מעצר בשל החומרה בלבד, אין ההתחשבות בהן מיועדת להשיב על השאלה, אם נשקפת סכנה מהנאשם. אפילו לא נשקפת כל מהנאשם, אך נשקפת סכנה לערעור אמון הציבור במערכות השלטון, אין בנסיבות כדי לשלול את הצורך במעצר בפועל. ההתחשבות בנסיבות האישיות מיועדת להשיב על השאלה, אם ניתן להגשים את מטרת המעצר ללא מעצר בפועל, כלומר, אם לאור הנסיבות נשקפת סכנה, כי אמון הציבור ייפגע, אם לא יתבצע מעצר בפועל. הפעלת הדין למקרה .13על רקע מערכת נורמאטיבית זו עלינו לבחון את המקרה שלפנינו. אין ספק, כי נתקיימו לגבי שני המשיבים התנאים הקבועים בסעיף 21א(א)(2) לחוק. הם הואשמו בעבירה שנעשתה באלימות, ותוך שימוש כנשק. העבירה נעברה בקטין. העבירה היא חמורה ביותר. העונש המאקסימאלי על אחד האישומים הוא עשרים שנות מאסר. חומר ראיות לכאורה להוכחת האישום קיים, ואף המשיבים לא חולקים על כך, שכן הם מסרו הודאה למשטרה, נמצא, כי מתקיימת עילת מעצר שעניינה חומרת העבירה. נותרה אפוא השאלה - והיא השאלה היחידה המונחת ביסוד ערר זה - אם, לאור הנסיבות, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר שלא במעצר אלא בדרכים חלופיות. מחד גיסא עומדים השיקולים הבאים: העבירה החמורה קשורה לחטיפת קטין לשם בצע כסף, והיא תוכננה בקפידה; תהא זו פגיעה קשה באושיות הפעלתו של המשפט הפלילי ובאמון הציבור ביעילות המנגנון הפלילי, אם נאשמים, שהודו בביצוע מעשים שכאלה, יהלכו ברחובה של עיר כתמול שלשום, כאילו דבר לא אירע. המסר לעבריינים בכוח הוא ברור: תהא העבירה אשר תבצעו חמורה ככל שתהא, כל עוד לא יוכח בפועל על-ידי התביעה כי קיימת סכנה מכם, אל לכם לחשוש לחירותכם כל עוד לא ניתן פסק-דין בעניינכם, וחפשיים אתם להמשיך בביצוע עבירות נוספות. מאידך גיסא עומדים השיקולים הבאים: המשיבים התחרטו ביום ביצוע העבירה. הם הסגירו עצמם באותו יום. אמון הציבור במערכות המשפט הפלילי לא ייפגע, אם נאשמים שהתנהגו כך לאחר ביצוע העבירה לא ייעצרו. האפקטיביות של המשפט הפלילי לא תיפגם, אם בנסיבות אלה נאשמים לא ייעצרו. הדבר עשוי לעודד עבריינים בכוח להסגיר עצמם, ובכך להבטיח את יעילות ההליך הפלילי. .14מהו האיזון הנכון בין שתי מערכות שיקולים אלה? מהי התמונה הכוללת המתקבלת מהעמדתם של השיקולים הללו זה בצד זה? מהי ההשפעה על מטרת המעצר בשל חומרת העבירה אם הנאשמים לא ייעצרו, כאשר לוקחים חשבון את מכלול הנסיבות? נראה לי, כי במכלול, יד הנסיבות המחמירות על העליונה. התכנון המדוקדק, בצע הכסף, הביצוע האלים, הקטינה כאובייקט, החטיפה מידי משפחה שלווה תוך ניצול תמימותה - כל אלה הן נסיבות כה חמורות, ופגיעתה של התנהגות הנאשמים, על-פי החומר לכאורה, באינטרסים הבסיסיים של האזרח ובביטחונו האישי, ביטחון משפחתו ושלוותו בביתו היא כה קשה, עד שהנסיבות לקולא, עם כל חשיבותן, אין בהן כדי לאזן תמונה זו. אמון הציבור באכיפת החוק הפלילי ייפגע, אם נאשמים אלה והלכו חופשי. האפקטיביות של המשפט הפלילי תיפגע, אם נאשמים אלה, חרף החומרה שבמעשיהם, ימשיכו להתנהג כתמול שלשום, כאילו לא אירע דבר. ודוק: הנסיבות לקולא חשובות הן. הן בוודאי יילקחו בחשבון בשלב הענישה. זה אינו השלב שלפנינו. השאלה לפניי אינה: אם, לאור הנסיבות המקילות, יש להקל בעונשם של הנאשמים. השאלה שלפני הינה, אם, לאור הנסיבות המקילות, התמונה הכוללת של התנהגותם אינה כה חמורה, עד כי מטרת המעצר בשל חומרת העבירה ניתנת להשגה בלא מעצר בפועל. תשובתי על שאלה זו - לאור הערכתי את מטרת המעצר מזה ואת מכלול הנסיבות מזה - היא בשלילה. המכלול של הנסיבות (לרבות הנסיבות המחמירות והמקילות) מצביע לא רק על עבירה חמורה, אלא גם על התנהגות חמורה, אשר מבחינת מטרת עילת המעצר מחייבת מעצר בפועל. ההתנהגות המקילה לאחר ביצוע העבירה אין בה כדי לאזן-מנקודת מבטה של המעצר - את החומרה היתרה של ההתנהגות. .15שקלתי בדבר, אם אין להבחין - לעניין השגת מטרת המעצר - בין שני המשיבים. אין ספק, כי הנסיבות לביצוע העבירה על-ידי המשיב 1חמורות הן יותר מאלה של נסיבות ביצוע העבירה על-ידי המשיב .2יש להניח, כי דבר זה ימצא ביטויו בשלב הענישה. אך האין לדבר ביטוי גם בשלב המעצר עד תום ההליכים? הגעתי לכלל מסקנה, כי השוני בנסיבות אין בו כדי להצדיק שוני באשר למעצר. המשיב 2חטף ילדה מידי אמה, תוך שימוש באלימות, וכל זאת בשל בצע כסף. הוא עשה כן, שכן נאמר לו כי הוא פועל בשם האב. הוא טיפל בילדה יפה, ובסמוך לאחר החטיפה ביקש לחזור בו. התמונה הכוללת ביחס למשיב 2היא קשה, ובאיזון הכולל נחה דעתי, כי לא ניתן להשיג לגביו את מטרת המעצר בשל חומרת העבירה בלבד בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של המשיב 2חמורה פחות. .16בהערכתו של המכלול הגיעה הערכאה הראשונה למסקנה הפוכה ממסקנתי. השופט שטרוזמן ציין, כי "כוחו של החוק הופגן במלוא עוצמתו מיד עם ביצוע החטיפה ועד עתה, מכאן ואילך המעצר לפני המשפט לא ישרת מטרה כל שהיא מלבד מקדמה על חשבון הענישה הצפויה להם." להערכה זו אינני שותף. הנני סבור, כי מטרת המעצר בשל חומרת העבירה לא תקוים, אם לא יהא מעצר נמשך עד להכרעת הדין בעניינם. אינני סבור, כי המעצר מהווה אך מקדמה על חשבון הענישה. איננו עוסקים בהענשת המשיבים. אנו עוסקים במעצרם לשם הגשמת תכליתו של המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9). כשופט שטרוזמן אף אני סבור, כי מן הראוי הוא לשמוע את משפטם של המשיבים בהקדם. התוצאה היא, כי אני מקבל את הערר ומורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. הנני מעכב את ביצוע המעצר עד ליום ראשון (ה-25.8.91) שעה 00: .13בשעה זו יתייצבו המשיבים לתחילת מעצרם במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב. על רשויות בית המעצר להתחשב במצב בריאותו של המשיב .1עם תחילת המעצר יש להשיב הערבויות. מעצרקטיניםמעצר עד תום ההליכים