לשיטת הטוען בערעורו, הרי הסמכות להעביר הדיון בתיק מבית משפט השלום בטבריה לבית משפט השלום בצפת יוחדה לנשיא בית המשפט העליון או למשנהו, וזאת בגדרו של סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, ולפיכך החלטתו של כב' סגן הנשיא להעביר הדיון בתיק לבית משפט השלום בצפת נגועה בחוסר סמכות ההופכת את ההליך שהתנהל שם לבטל.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת חוסר סמכות מקומית במשפט הפלילי:   המערער הורשע בבית משפט השלום בצפת (כב' השופט סרחאן) בבצוע העבירות הבאות לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977, (להלן יקרא "החוק"): תקיפת בת זוג בניגוד לסעיף 379 במשולב עם סעיף 382 (ב) לחוק, תקיפת בת זוג בניגוד לסעיף 380 במשולב עם סעיף 382 (ג) לחוק וכן בעבירה של השמעת דברי איום, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. העבירות כוונו על ידי המערער נגד גב' חגית כהן, (להלן תיקרא "המתלוננת").   לאחר שהורשע כאמור גזר עליו בית משפט קמא, בין היתר, מאסר מותנה ומאסר בן 8 חודשים לריצוי בפועל. מאז שנגזר דינו, ביום 6/12/2001, מרצה המערער את עונשו. בערעורו הנוכחי מעלה בא-כוחו של המערער קשת רחבה של טענות ונושאים המחייבים את הכרעתנו. בטרם נעשה זאת נציין כי המערער לא היה מיוצג על ידי סניגור בבית משפט קמא במהלך הדיון לגופו של ענין וכי האחרון נשכר לייצגו לצרכי ההליך הנוכחי.   הטענה הראשונה שעלינו להידרש אליה ענינה במישור הדיוני. על פי טענה זו לא היה מוסמך בית משפט השלום בצפת לדון את המערער ולפיכך, לטענת הטוען, ההליך שנוהל שם כאילו לא נוהל כלל ודינו בטלות. הרקע העובדתי והמשפטי שעומד ביסוד הטענה הינו כדלהלן: הארועים נשוא כתב האישום נחקרו על ידי תחנת משטרת ישראל בצפת אלא שמאחר והתקופה היתה תקופת פגרה של בתי המשפט וכנראה מתוך חפצהּ של המאשימה להביא את המערער לדין בדחיפות, הוגש כתב האישום לבית משפט השלום בטבריה, אשר כיהן בו אז שופט תורן. בתאריך 23/8/2000 הובא המערער לדין בפני סגן הנשיא דאז של בית משפט השלום, כב' השופט שפירא. בו ביום ולבקשת המערער עצמו, (שהיה מיוצג אותה עת עם ידי פרקליט מהסניגוריה הציבורית), קוימה ההקראה על אתר. המערער הודה, באמצעות סניגורו, והורשע. בשלב זה ולאחר ההרשעה, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר קצין מבחן ובד בבד עם זאת הורה להעביר התיק להמשך דיון בבית משפט השלום בצפת. בטרם יבשה הדיו על ההחלטה פנה המערער, בלא סניגורו, לסגן הנשיא כב' השופט שפירא והודיע כי לא הבין ההליך וביקש לחזור בו מההודאה. כב' השופט שפירא החליט כי יוּתר למערער לבקש לחזור בו מההודאה בהמשכו של הדיון שנקבע כאמור להערך בבית משפט השלום בצפת. בפתח הדיון בבית משפט השלום בצפת, אליו הועבר התיק, ובפני כב' השופט סירחאן, ביקש אכן המערער להתיר לו לחזור בו מהודאתו. בית המשפט נעתר לבקשה והתיר למערער לחזור בו מההודאה והתיק נקבע להוכחות. בשלב זה ביקש סניגורו של המערער להשתחרר מיצוגו והדבר הותר לו (בהסכמת המערער). בית משפט קמא שמע הראיות מראשיתן ועד תומן כשהמערער אינו מיוצג, ובסופו של יום הרשיע אותו בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.   לשיטת הטוען בערעורו, הרי הסמכות להעביר הדיון בתיק מבית משפט השלום בטבריה לבית משפט השלום בצפת יוחדה לנשיא בית המשפט העליון או למשנהו, וזאת בגדרו של סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, (להלן "חוק בתי המשפט"), ולפיכך החלטתו של כב' סגן הנשיא להעביר הדיון בתיק לבית משפט השלום בצפת נגועה בחוסר סמכות ההופכת את ההליך שהתנהל שם לבטל. בחנו הטענה אלא שבנסיבות הענין אין בדעתנו לקבלה. על פי סעיף 49 (א) לחוק בתי המשפט לנשיא בתי משפט השלום במחוז הצפון סמכות להעביר ענינים (תיקים) בתוך מחוזו מבית משפט אחד למשנהו. סמכות זו רשאי הנשיא לאצול לסגנו וזאת על פי סעיף 53 סיפא לחוק האמור. כב' השופט שפירא שימש בעת הרלבנטית כסגן נשיא של בתי משפט השלום במחוז הצפון ומשחלה על מעשיו החזקה בדבר תקינות מעשיה של הרשות יש לצאת מתוך הנחה כי הואצלה לו מטעמו של הנשיא סמכות ההעברה, מה עוד שהמדובר היה בתקופת פגרה. ב"כ המערער, אשר תשומת לבו הופנתה לסמכות הקבועה בסעיף 49 לחוק בתי המשפט, ביקש בסיכומיו ליטול את עוקצו של המענה הנ"ל בהעלותו את הטענה כי סמכותו של הנשיא המקומי (וממילא של סגנו) מותנית בכך כי הדיון בתיק טרם החל, כקבוע בסעיף 49 עצמו, מה שאין כן בעניננו. בנסיבות הענין שבפנינו אין בדעתנו לשעות לטענה נוספת זו. כפי שנאמר לעיל הרי מבחינה מעשית הדיון החל מראשיתו בבית משפט השלום בצפת, מעת שהותר למערער לחזור בו מההודאה שנרשמה מפיו בעת היות התיק בבית משפט השלום בטבריה ולהליך שהתקיים בבית המשפט האחרון לא היתה לו עוד כל רלבנטיות בהמשך ההתדיינות. מעבר לכך וגם אם ימצא מי שיטען שמבחינה פורמלית ועיונית עדיין אין בתשובה האחרונה כדי להניח לחלוטין את הדעת, עדיין קיימת לנו הוראתו של סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, המסמיכה בית משפט של ערעור לדחות ערעור וממילא גם טענה אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. בעניננו ברי לחלוטין כי מעצם העברת התיק לבית משפט השלום בצפת ומשהותר למערער לחזור בו מהכפירה וענינו נדון מראשיתו, לא נגרם לו כל עיוות דין. בגִדרה של ההחלטה שניתנה בבית המשפט העליון שאליה מפנה הסניגור, ע"פ 866/95, הוכשרה על דעת הרוב, החלטתה של הערכאה הקודמת שדנה בענין שהובא בפניה תוך חריגה מסמכותה הענינית. (בית המשפט המחוזי דן שם בעבירה שהינה בסמכותו של בית משפט השלום). בהתייחסו לנפקותה והשלכתה של הטעות הזו על גורלו של ההליך אמר כב' השופט גולדברג, שם בעמ' 805 מול הפסקה ה', את הדברים הבאים:   "ביסודו של סעיף 215 לחסד"פ מונחת ההשקפה כי "המשפט הפלילי אינו משחק, וטעות פורמלית גרידא של בית משפט, שאינה יורדת לשורש ההליך ואינה גורמת לעיוות דין, אין בה כדי להכשילו".   ובהמשך שם בעמ' 809 תחת האות ב', הוסיף ואמר כב' השופט:   "העולה מן המקובץ, כי מכח סעיף 215 לחסד"פ יש לדחות את הערעור המופנה נגד ההרשעה בדין, אף שקיבלנו את טענת באת-כוחו המלומדת של המערער כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בעניינו של המערער"   נראה שמקל וחומר ומאחר ולכל היותר ניתן לטעון כאן לחריגה מסמכות במישור הסמכות המקומית ומאחר ולא הוכח ולמעשה אף לא נטען כלל, כי בעצם העברת הדיון לבית משפט השלום בצפת נגרם עיוות דין למערער, הרי המסקנה המתבקשת הינה כי דין הטענה הדיונית להידחות ואנו מורים על דחייתה.   מכאן נעבור לדון בגופם של דברים. כפי שעולה מהעובדות שנתבררו בבית המשפט למתלוננת ולמערער לכאורה שני ילדים משותפים, אם כי השניים אינם נשואים ולא היו נשואים מעולם. (אמרנו "לכאורה" באשר כפי שלמדנו עתה מפי הסניגור קיימת מחלוקת בין בעלי הדין אם המערער הוא אכן גם אבי בנה של המתלוננת ובין השניים מתנהל הליך משפטי בסוגיה זו). השניים גם לא גרו מעולם יחד ועל כך עוד בהמשך. מכל מקום המתלוננת מתגוררת במושב אמירים שבגליל בעוד המערער הינו תושב תל-אביב. כתב האישום מדבר על שני ארועים. הראשון התרחש ביום 29/6/2000 והשני ביום 31/7/2000. שניהם ארעו בעת שהמערער הגיע לאמירים וביקש לראות את הילדים. כפי שעולה מחומר הראיות פרץ עימות בין השניים בכל אחת משתי ההזדמנויות. בארוע הראשון הגיע המערער למושב לרגל מסיבה בגן הילדים ובטרם זו החלה הוא נטל את הילד בידיו וביקש לתת לו צעצועים שהביא עמו בעוד שהמתלוננת התעקשה ועמדה על כך שקודם לכן ילכו למסיבה בגן ולאחר מכן יוכל המערער להעניק לו המתנות. אגב העימות חסמה המתלוננת את הדרך בפני המערער, אשר עשה דרכו לעבר המכונית כשהוא נושא הילד בידיו, שאז הוא הדף אותה מעל פניו, לטענתו על ידי דחיפות ואילו על פי קביעת בית משפט קמא גם על ידי שימוש באגרוף שהופנה לעבר חָזָהּ. הארוע השני התרחש כאמור ביום 31/7/2000 שגם אז הגיע המערער לבקר את הילדים במושב. גם כאן התפתח עימות בין השניים לכאורה בשל ענין של מה בכך. המערער קנה לילד סנדלים חדשים ולאחר שמסר לו אותם נטל את סנדליו הישנים והניחם במכוניתו באשר לשיטתו אין זה יאה כי הילד ימשיך לנעול אותם. המתלוננת התעקשה ליטול הסנדלים הישנים בכח מתוך המכונית, המערער ניסה למנוע זאת ממנה, בין השניים נוצר עימות פיזי שבמהלכו תקף המערער את המתלוננת כפי שקבע בית משפט קמא.   בית משפט קמא ששמע הראיות הרשיע המערער במעשי התקיפה שיוחסו לו תוך הסתמכות, בין היתר, על דברי המערער עצמו אשר הודה למעשה במהלך עדותו בעיקרי הדברים.   לא מצאנו ממש בהשגותיו של ב"כ המערער על קביעותיו של בית משפט קמא כי העובדות כפי שנקבעו על ידו מהוות עבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק) במקרה הראשון ותקיפה הגורמת חבלה (לפי סעיף 380 לחוק) במקרה השני. בהקשר זה נציין גם כי לא מצאנו בסיס ראוי לטענות ב"כ המערער כי באישום נשוא הארוע השני עומדת למערער ההגנה הקבועה בסעיף 34 י' לחוק שענינה הגנה עצמית.   בקביעותינו עד כאן בכל הקשור לעבירות התקיפה שיוחסו למערער עדיין לא סגי שהרי המשיבה - מאשימה יחסה למערער את בצוע העבירות הללו בנסיבות מחמירות וזאת בגדרו של סעיף 382 (ב) ו-(ג) לחוק, נסיבות הקובעות כפל העונש למי שהן התקיימו בו. בית משפט קמא אימץ את עמדת המאשימה והרשיע את המערער בבצוע העבירות הנ"ל בהתקיים הנסיבות המחמירות. למסקנה אחרונה זו איננו יכולים להיות שותפים.   הנסיבה המחמירה לעניננו, המשותפת לשתי העבירות, היא היותה של המתלוננת, לטענת המאשימה, בת משפחתו של המערער. בכתב האישום נטען לענין זה, כי המתלוננת הינה גרושתו של המערער אלא שברי שאין כל בסיס לטענה זו שהרי הם מעולם לא נישאו זה לזו. בית משפט קמא שהיה מודע לעובדה זו עדיין ראה במתלוננת בת משפחתו של המערער בהיותה, לשיטתו, ידועה בצבור שלו וזאת בזיקה להגדרת המונח בן משפחה בסעיף 382 (ב) (1) בו נקבע כי המושג "בן משפחתו" של הנאשם - התוקף כולל "בן זוגו", לרבות "הידוע בציבור כבן זוגו". כאמור בית משפט קמא ראה במתלוננת ידועה בצבור של המערער ומכאן בת משפחתו. המונח "ידוע בצבור" אינו בגדר עובדה גלויה לעין אלא כזה המבטא סטאטוס משפטי מורכב למדי ולא בהכרח נהיר להדיוטות. כאמור בכתב האישום נטען כי השניים גרושים, משמע שהיו נשואים זה לזו בעבר, והמעבר מסטאטוס זה למעמד של ידועה בצבור חייב את תיקון כתב האישום או לפחות מתן הסבר מניח את הדעת למערער על מנת לאפשר לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני האפשרות שיורשע בתקיפתה של ידועה בצבור קרי המתלוננת. דבר זה לא נעשה על ידי בית המשפט. מעבר לכך. מערכת היחסים ששוררת או ששררה בין השניים לא נתבררה בצורה יסודית ומשאנו נדרשים עתה לדלות את העובדות הרלבנטיות להגדרת הסטאטוס האישי האמור, אנו מתקשים לקבוע כי אכן הוכח כדבעי כי יחסי השניים עונים להגדרה כי הם ידועים בצבור כבני זוג. כל שהעידה המתלוננת הוא כי היתה ידועה בצבור כאשתו של המערער לתקופה מסוימת, הא ותו לא. אין בכך אלא שימוש בהגדרה משפטית מבלי לספק לה תשתית עובדתית שתהלום ההגדרה והסטאטוס האמור. דברים אלה חשובים הם כאן באשר לדברי המערער בעדותו בבית המשפט, הרי פרט ל-3 שבועות שבהם הם גרו יחד בעבר וכמה סופי שבוע הם לא שהו ולא דרו כלל יחד. כזכור המערער לא היה מיוצג בבית משפט קמא ובנסיבות אלה נראה שיש חשיבות להתרשמותה של קצינת המבחן, לאחר מפגשים שקיימה עם השניים, כי למעשה הם לא ניהלו מעולם משק בית משותף. (ראה בסיפא לעמוד הראשון של התסקיר המשלים מיום 27/11/2001). נראה לנו שלא הוכחה כאן התשתית העובדתית הראויה שעל פיה ניתן היה לקבוע כי הסטאטוס המשפטי האישי של המתלוננת הוא כשל ידועה בצבור של המערער. לא נוכל לסיים העיסוק בסוגיה זו מבלי להעיר ההערה הבאה. בהיותה מודעת לקושי עליו הצבענו לעיל מבקשת המשיבה לשכנענו כי המונח "ידוע בצבור" לצורך דיני העונשין שונה בהגדרתו מהמונח "ידוע בצבור" על פי הדין האזרחי ולחיזוק טענה זו מציגה ההוויה כאלו אבחנה זו מתבטאת בפסיקתו של בית המשפט העליון ומשקפת נכונה את מטרות המחוקק. טרחנו ולא מצאנו היכן מתבטאת אותה אבחנה בפסיקתו של בית המשפט העליון. ההחלטה שניתנה בתיק ע"פ 8338/99 של בית המשפט העליון, שהיא היחידה אליה הפנתה אותנו הטוענת, לא עסקה אלא בבקשה לעכוב בצוע עונש מאסר על מי שהושתו עליו שש שנות מאסר בגין אינוס בנסיבות מחמירות ותקיפת חברתו מבלי שבית המשפט נדרש כלל לסוגיה בה עסקינן כאן, גם לא ברמז. ואשר לכוונת המחוקק עליה מצביעה ב"כ המשיבה. גם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ואילו עיון בהצעת החוק מולידה דווקא את המסקנה ההפוכה. בדברי ההסבר להצעת החוק שבה נוספה לספר החוקים העבירה הנדונה כאן, לפי סעיפים 382 (ב) ו-382 (ג) לחוק, נמסר ההסבר הבא לפשר התיקון:   "...... מוצע להכפיל את העונש הקבוע בחוק על פציעה ותקיפה שהתרחשו בתוך המשפחה. עבירות מסוג זה חמורות מעבירות שלא במסגרת המשפחה, מכיוון שהמדובר בניצול מערכת יחסים מתמשכת, של תלות ומרות ומגע יום יומי עם התוקף". (ההדגשה שלנו). (ראה הצעות חוק 2496 מיום 19/2/96 שם בעמ' 524).   דברים אלה לא רק שאינם מאשרים את הטענה כי המחוקק התכוון לתת פירושים שונים בחוקים שונים להגדרת אותו סטאטוס משפטי עצמו אלא שהם תומכים דווקא במסקנה ההפוכה דהיינו כי קיימת זהות בהגדרת המעמד של ידוע צבור אשר מחייבת על פי הידוע והמקובל מערכת ממוסדת ומתמשכת של חיים בצוותא, כולל ניהול משק בית משותף עד שהמתבונן מהצד יזהה את השניים (בטעות) כאילו נשואים הם, עובדות שכאמור לא הוכחו כאן.   מסקנתנו הינה אם כן כי אין להשאיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות בין על פי סעיף 379 לחוק ובין על פי סעיף 380 לחוק באשר לא הוכח כדבעי כי מערכת היחסים ששררה בין המערער למתלוננת "היקנתה" לאחרונה את המעמד של היותה הידועה בצבור של המערער. אנו מרשיעים איפוא את המערער בבצוע העבירות הבסיסיות הנ"ל ללא התוספת המחמירה. (ראה לענין זה את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק תפ"ח (תל-אביב-יפו) 4125/98, שם בפסקה 11 ולענין יסודותיו של מעמד הידועה בצבור בדין האזרחי ראה למשל את פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון בע"א 107/87 שפורסם בפד"י מ"ג (1) עמ' 431 ו-בע"א 621/69 שפורסם בפד"י כ"ד (1) עמ' 617.   כפי שצוין בראשית דברינו למערער יוחסה עבירה נוספת דהיינו השמעת דברי איום בנגוד לסעיף 192 לחוק על אשר אמר למתלוננת, במהלך הארוע השני, כי "את עוד תשלמי על התנהגותך". כאמור גם בעבירה זו הורשע המערער בבית משפט קמא. בחנו את נמוקיו של בית משפט קמא בסוגיה זו כמו גם את חומר הראיות ושקלנו בכלל נסיבות הענין ומסקנתנו הינה כי השמעת האמירה האמורה כאן לא הגיעה כדי מעשה עבירה. לא איתרנו כאן איום בעשיית פעולה או מעשה ספציפי שניתן להצביע עליו שהינו "שלא כדין" ותהיה זו עבירה פלילית או עוולה אזרחית וראה בענין את דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בע"פ 1031/88 שפורסם בפד"י מ"ג III עמ' 373, שם בעמוד 385 ממול האות ו' וגם לא ניתן לומר כי הוכח כאן ברמה הדרושה כי אמירה זו חרגה בנסיבות הענין מתחומיה של עצה, התראה והבעת דעה שאפילו מביאות לידי הפחדת אדם רגיל עדיין אינם מגיעות לכדי "איום" וראה בענין את דבריו של כב' השופט גולדברג בפסק הדין הנ"ל, שם בעמ' 379 מול האותיות ב' ו-ג'. אין לשכוח בהקשר זה את היחסים המתוחים השוררים בין השניים ואת העובדה שמתנהלים ביניהם הליכים משפטיים הקשורים בילדים. לכל היותר אנו מוכנים לומר כי המדובר בצורת דבור בוטה אך שאין בה כדי להוות איום באזני האדם הסביר.   על פי ממצאינו ומסקנותינו מכל המקובץ אנו מזכים איפוא את המערער מעבירת האיום שיוחסה לו, משאירים בתוקפה את הרשעתו בבצוע העבירות לפי סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין תוך שאנו מזכים אותו מבצוע העבירות הללו בנסיבות הקבועות בסעיפים 382 (ב) ו-382 (ג) לחוק.   ומכאן נעבור לערעור על גזר הדין. כפי שצוין לעיל הושתו על המערער, בין היתר, שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל. לאחר ששקלנו בכלל נסיבות הענין וגם לא התעלמנו מנימוקיו של בית משפט קמא נראה לנו שלאור המסקנות שאנו הגענו אליהן ולאור העובדה שהעונש הקבוע בצידן של עבירות התקיפה בהן הוא הורשע בבית משפט קמא כפול מהעונש הקבוע בגין העבירות בהן הוא הורשע עתה על ידינו ומאחר וגם מעבירת האיום הוא זוכה הרי יש מקום להתערב בתקופת המאסר שהושתה על המערער לריצוי בפועל. לא למותר עוד לציין כי שתי העבירות הקודמות הרשומות לחובתו של המערער ושאליהן נדרש בית משפט קמא כשוקלות לחומרא, נעברו על ידו לפני כ-13 שנה ויותר מה עוד ואין הן נמנות על סוג העבירות בהן עסקינן כאן.       בשים לב לכלל נסיבות הענין החלטנו איפוא להעמיד את תקופת המאסר שהוטלה על המערער לריצוי בפועל על ארבעה חודשים תחת זו שנקבעה בגזר דינו של בית משפט קמא. יתק חלקי גזר הדין ישארו בעינם.       הודעה למערער זכותו לפנות לבית המשפט העליון בבקשה לקבלת רשות ערעור על פסק דין זה. משפט פליליסמכות מקומית