קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בגין גניבת אופנוע: 1. המשיבה הגישה נגד העורר כתב אישום שענינו עבירות של גניבת אופנוע, נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה ושהייה בישראל שלא כדין. בית-משפט השלום (כב' השופט פרקש) נעתר לבקשת המשיבה וציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ת"פ 2017/98) בבית משפט השלום בירושלים. מכאן הערר שבפני. ראיות לכאורה 2. הגם שב"כ העורר לא חלק בבית-המשפט קמא על קיום ראיות לכאורה, התייחס בית-המשפט קמא לגרסת העורר והודעתו במשטרה וקבע כי יש בחומר החקירה כדי לבסס קיום יסוד סביר לאשמת העורר מעל כל ספק סביר, בבוא עת בחינתן של הראיות, במשפטו של העורר, ולאחר שיעברו את מבחן האמינות והמשקל (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), עמ' 133). 3. בערר זה חולק ב"כ העורר (שהחליף את בא-כוחו הקודם) על קיום ראיות לכאורה. לטענת ב"כ העורר, בית-המשפט קמא ביסס את החלטתו לענין קיומן של ראיות לכאורה (בנוסף להסכמתו של בא-כוחו הקודם של העורר לקיום ראיות לכאורה בחומר החקירה) - על "מבחן המהיימנות שיש ליתן לגירסת העורר" - ולא כך הוא. כל שאמר בית-המשפט קמא, ובצדק, הוא שבשלב הזה של בקשת המעצר בוחן בית-המשפט אם "קיים יסוד סביר שעיבוד הראיות לכאורה, במהלך המשפט, תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יובילו לראיות רגילות המבססות את אשמת הנאשם ...". לשון אחרת, שבחינת הראיות לאחר מתן אמינות ומשקל לראיות ייעשה על-ידי השופט שידון במשפטו של העורר, בהליך העיקרי. זו ההלכה שנקבעה בענין "זאדה" הנ"ל. בית-המשפט שדן בבקשת המעצר אינו בוחן אמינות ומשקל של הראיות ולא כך אמר השופט המלומד בבית-המשפט קמא. 4. עיינתי אף אני בכל חומר החקירה, ואין צל של ספק לענין קיומן של ראיות לכאורה, על-פי הודאה ברורה ומפורשת של העורר לגבי האישום השני והאישום השלישי - נהיגה ברכב בלא רשיון נהיגה ושהייה בישראל שלא כדין. האישום הראשון, שענינו גניבת רכב (אופנוע) מעורר קשיים. בחקירת העורר - בשתי ההודעות - יוחס לעורר חשד לעבירה של "שימוש ברכב ללא רשות", כשברכב מצוי אופנוע גנוב. זכרה של עבירה של שימוש ברכב ללא רשות לא באה בכתב האישום, שהרי הבעלים הרשום של הרכב אף לא נחקר ולא הוברר אם נתן רשות, כטענת העורר. קיימות ראיות על גניבת האופנוע (הודעת בעל האופנוע), אך לנוכח הסברי העורר, ולנוכח "החזקה התכופה" - אפשר שבית המשפט יגיע למסקנה לענין החזקת הרכוש הגנוב ולא גניבת הרכב. אולם, די בכך לענין חומרת מעשיו של העורר. מכל מקום, די בחומר החקירה כדי לבסס קיום "ראיות לכאורה". עילת מעצר וחלופת מעצר 5. השופט המלומד בבית-המשפט קמא הסיק באופן ממצה ונכון מסקנות לענין קיום עילת מעצר המבוססות על סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התש"ו1996-. 6. העורר מתגורר בכפר צוריף בשטח האוטונומיה, באזור חברון. השטח האמור מצוי בשליטת הרשות הפלסטינית (מל"פ). לטענת ב"כ המשיבה - הכניסה לכפר מחייבת היערכות בטחונית ואין זה ענין של דבר שבשיגרה. טענה זו לא נסתרה. בשלב זה של בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים - אין צורך בהבאת תעודה משר החוץ, או אישור אחר של רשויות הבטחון, כדי להראות את מיקומו ומעמדו של הכפר צוריף - אם הוא באזור A או B או C לפי הסימונים במפות שעל פי "הסכמי אוסלו". מכל מקום, עולה בבירור, כי לצורך כניסת תושב צוריף לישראל יש צורך לקבל "אישור כניסה" לישראל. הנה כי כן, עולה חשש בשל מקום מגוריו של העורר, בתחום שטחי השליטה במל"פ, ששחרור העורר או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר. 7. העבירות שביצע, לכאורה, העורר, אף אם יורשע בסופו של דיון משפטי אך בהחזקת רכב גנוב וביתר העבירות שלפי האישום השני והשלישי - עשויות להביא להטלת עונש מאסר, ועולה חשש ברור להימלטות העורר מאימת הדין, ללא אפשרות לכפות את התייצבותו למשפט או לכפות ריצוי עונש מאסר שיוטל עליו. יפים לענין זה דברי השופט י' קדמי (בש"פ 4757/97 ג'מאל עבד נ' מדינת ישראל, לא פורסם), אף לעניננו: "כאשר מקום המגורים - ומרכז החיים - של נאשם, מצוי בשטח האוטונומיה, על בית-המשפט לתת את דעתו לקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין: ראשית: הקשיים הכרוכים בעצם הזימון לדין ובמיוחד בהוכחתו; ושנית - הקשיים הכרוכים באכיפתו של הזימון, ובמיוחד במעצרו של הנאשם ובהבאתו לבית המשפט. מצב הדברים הנוכחי - המצוי בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, החי בתוך עמו והער ומודע למתרחש סביבו - נותן לנאשם תושב האוטונומיה בחירה ממשית, אם להתייצב לדיון בפני בית משפט מחוץ לשטח האוטונומיה אם לאו; והדעת נותנת, כי במקום שצפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, יטה הנאשם שלא להתייצב לדיון, אלא אם כן יהיה כרוך בכך "הפסד" שהנאשם אינו יכול להרשות לעצמו" (בש"פ הנ"ל). כך נקבע גם בבש"פ 806/97 חאתם קסיס נ' מדינת ישראל, לא פורסם, לאמור: "העורר מתגורר באזור שבו שמירת הסדר הציבורי נתונה בסמכותה של משטרת הרשות הפלסטינית, ואין צורך להכביר מלים הרבה על מנת להצביע על מגוון האפשרויות העומדות לרשותו של העורר להמלט מן הדין אגב היטמעות באוכלוסיה החיה בשטחי האוטונומיה" (וכך גם בבש"פ 6480/96 אבו ספיה נ' מדינת ישראל, לא פורסם וכן בש"פ 7561/96 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם). ועוד זאת: מי שגילה את רצונו, באופן בוטה וגלוי, להיכנס לישראל בלא היתר כדין ולבצע עבירות בשטח המדינה - ספק אם יעצור בכך ויחדל מהמשך ביצוע עבירות תוך כניסה לישראל בלא היתר כניסה כדין. הפיקוח על קיום תנאים מגבילים שיקבע בית-המשפט - על-ידי הרשויות הישראליות לגבי מי שמתגורר בשטחי האוטונומיה, ובמיוחד במקום שהסדר הציבורי בו אינו נקבע ואינו נשלט על-ידי הרשויות הישראליות - הוא כמעט בלתי אפשרי, ומכל מקום מעורר קשיים רבים. אין מקום ואין הצדקה להטיל פיקוח קשה ומכביד על הרשויות הישראליות לעומת הפגיעה בחירותו של מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה לביצוע עבירות של פגיעה בסדר ציבורי ופגיעה ברכוש הזולת. וגם זאת: תנאי שחרור בערובה כספית, מאפשרות לבעלי אמצעים להשתחרר ממעצר לעומת אלה שאין ידם משגת להפקיד ערובה כספית בסכום שיקבע בית-המשפט. ואף זאת: תושב האוטונומיה שמפקיד ערובה כספית - עשוי לעמוד בפני פיתוי להימלטות מאימת הדין, תוך עריכת "חישוב כלכלי" - לקנות חירות תוך הימלטות כנגד "הפסד" הערובה שהופקדה. בין כך ובין אחרת - מצב זה אינו נכון ואינו ראוי. 8. אחרי ששקלתי כל אלה, אין מקום לקבוע, בנסיבות הענין, חלופת מעצר. 9. לפיכך, וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את הערר. אופנועגניבת רכבמעצרגניבה