קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכות בשמיעה בעקבות שירות במשטרה: הסוגיה אשר עומדת בפנינו, הינה ערעורו של המערער כנגד החלטת קצין התגמולים מיום 19.6.07 בה נדחתה עתירתו על ידי קצין התגמולים לקביעה שזו לשונה: "כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות דעת הועדה הרפואית בישיבתה בתאריכים 7.2.07 ו-30.5.07, לפיה לא קיימת נכות שמיעתית הקשורה בתנאי שירותו של המערער במשטרה, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". הועדה ראתה לנכון, כפי שציין ב"כ המערער, לדייק יותר בסוגיית המחלוקת בין הצדדים ולומר, שלמעשה הסוגיה העומדת במחלוקת בין הצדדים היא סוגיית השירות והקשר הסיבתי וקביעת נכות כתוצאה משירות זה, הן בצבא והן במשטרה. הדיון אם כך נסוב סביב הסוגיות אשר הוצגו לעיל. מעט כרונולוגיה: המערער יליד 1971, והינו בן 40 שנה נכון ליום כתב כתיבת פסק הדין. שירת שירות סדיר משנת 89 ועד 92, ובמשטרה משנת 93 ועד היום. עתירתו להכרה נעשתה ביום 8.11.06, עת הגיש המערער תביעה להכרת זכות (מחלה) בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום ) תשי"ט - 1959 [נוסח משולב]. כאמור, צוטטה לעיל החלטתו של קצין התגמולים בדחייתו את התביעה. המערער לא קיבל את עמדתו של קצין התגמולים, והגיש ערר לועדת הנכים בשבתה בבית המשפט השלום בחיפה, כשלערר זה מצורפות חוות דעת של ד"ר רוזן מיום 18.10.07 ומיום 26.1.09. מטעם המשיב, הוגשו חוות הדעת הרפואיות של ד"ר נכטיגל, הנושאות תאריכים 23.11.08, וכן חוות דעת משלימה, הנושאת תאריך 14.6.09. בתיק זה קיימת חשיבות להתנהלות אשר קדמה לקבלת ההחלטה של קצין התגמולים שכן, אנו רואים גם בתביעות מעין אלה, למרות האופי הסוציאלי שלהן, את החובה לנהוג בתום הלב ובדרך מקובלת גם שעה שמתנהל דיון אשר בד"כ המגמה הכללית היא מתן הקלות רבות לעורר הן בשלבים של בדיקת התביעה אצל קצין התגמולים והן שעה שהדברים מתנהלים בבית המשפט בפני ועדת הערר. ומדוע מציינת הועדה דברים אלה? מהמסמכים אשר עמדו בפנינו, החלטת קצין התגמולים מסתמכת על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות דעת הועדה הרפואית בישיבתה בתאריכים 7.2.07, ו-30.5.07 וזאת בהתאם לאמור בסעיף 28 א' לחוק. בהתאם לאותו סעיף ביקש המשיב מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין שירותו במשטרה שאין חולק כי מדובר בשירות ארוך, לבין המחלה הנטענת אשר באה לידי ביטוי בחוות הדעת של ד"ר רוזן. הועדה הרפואית קבעה כי: "אין נכות לשמיעתו של המערער", דהיינו, אין קשר סיבתי בין שירותו של המערער לבין המחלה הנטענת. סוגיית הנכות הינה סוגייה בעייתית אשר לגביה קיימות מספר גישות בפסיקה של בתי המשפט השונים. הגישה המובילה הקובעת למעשה היא בהתאם לסעיף 1 לחוק לפיו תנאי הוא בהכרת הנכות בקיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות הצבאי, וזאת על בסיס נכות אשר בלעדיה אין. משאלה פני הדברים, לכאורה, נקבע כי אין נכות למערער ולא קיים צורך בבירור הקשר הסיבתי. הועדה כבר ציינה במס' פסקי דין כי ועדות שונות קובעות כי במידה ומתגלה טראומה או מחלה, אין לראות בנכות כנכות 0, משמע, אי עמידה בסעיף 1 לחוק, אלא נכות סימלית אשר מהווה את דלת הכניסה לחוק הנכים. עם זאת, קיימת גישה אחרת, והיא כי ניתן לפסוק נכות אפסית, ומשאלה פני הדברים, אזי, כמובן שהעורר אינו עומד בדרישות החוק. ומה לפנינו?! ב"כ העורר ציין כי שעה שניתנה החלטה על ידי קצין התגמולים אין הוא יכול להרחיב את החזית מעבר לתנאים אשר הכתיב לדחיית הערר. הועדה יצאה ולמדה כי גישה זו אינה גישה מדוייקת. וכי, פסיקת בית המשפט העליון בע"א (בג"ץ 446/77) בירנצוויג נ' קצין תגמולים, נקבע מפורשות כי בטיעון בפני ועדת הערעורים רשאי ואולי אף חייב ב"כ המשיב להגן על החלטתו בכל טעם חוקי מכל העילות האפשריות, בין שפורשו בנימוקיו של קצין התגמולים ובין שלא פורשו. יו"ר הועדה היה בדעה כי החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהלות המינהלית אשר לכאורה גם הינה הבסיס להתנהלות ועדה זו, אך משעה שההחלטה קיימת ובית המשפט העליון לא שינה את עמדתו, אין לנו אלא לכבד החלטה זו ולקבל את הטענה של המשיב כי אין מדובר בהרחבת חזית, אלא, בטיעונים אשר עלו מהמסמכים ועלו מהטענות הרפואיות אשר עמדו בפני קצין התגמולים גם אם ציין טענות אלה וגם אם לאו. חובת תום הלב: לעיתים נדירות מעירה הועדה על התנהלות כזו או אחרת של מערער מתוך כבוד, שכל אדם אשר שירת את המדינה זכאי, אם הרגיש כי נפגע לפנות לכל הערכאות על מנת למצות את זכויותיו. עם זאת, זכות זו שהינה זכות אשר בתי המשפט נוהגים בה ברוחב לב, כפופה לעקרון הכללי של הצדק אשר חייב להיעשות וגם להיראות וההתנהלות של אדם המנהל מערכה משפטית תהא אשר תהא, חייבת להיות, נקייה, ישרה, וללא כל רבב מבחינת תום הלב של אותו עורר. במקרה דנן, מצאנו מס' מהלכים אשר הביאו אותנו לידי מחשבה כי במקרה דנן, ההתנהלות לא הייתה שלמה. מצאנו כי המערער לא שיתף פעולה במהלך בדיקתו, כאשר נדרש לעיתים לבדיקות סובייקטיביות צויין כי שיתוף הפעולה היה לקוי, עד לא קיים. דברים אלה, צויינו בחוות דעת של ד"ר נכטיגל ביום 10.11.08 וכן בבדיקות השמיעה מיום 6.9.06 ו-27.3.07 אשר שונות מהותית ובאופן קיצוני, מבדיקות BERA מיום 8.1.07 ו-10.9.07, עובדה אשר מעלה תהיות באשר לאמינות של הנבדק. אנו סברנו גם כי סירוב המערער לשתף פעולה עם מומחה המשיב, וסירובו לביצוע בדיקות שמיעה כולל טימפנומטריה, רפלקסים אקוסטים ובדיקת BERA נוספת, יש בהם משום התנהלות אשר יכולה להגיע עד נזק ראייתי, ובוודאי יש בה משום התנהלות אשר אינה עולה כדי תום לב. המסקנה המתבקשת, כי אדם אשר מסרב לשתף פעולה ככל הנראה מנסה להסתיר עובדות אשר אינו רוצה שיתגלו. לא נכנס למניעים של ד"ר נכטיגל ולמניעים של העורר, בדבר הצורך בבדיקה נוספת, אך ההיגיון אומר, כי שעה שאדם נקרא לבדיקה גם אם הדברים קשורים באי נוחות מסוימת, חייב הוא לשתף פעולה על מנת שלא תבוא טענה אשר תאיין את טענותיו הוא בדבר תום הלב והצורך כי האמת תעמוד בפני הועדה שעה שנותנת היא את החלטתה. הבדיקות הרפואיות: בדיקות ה-BERA - מיום 8.1.07 ומיום 10.9.07. ככלל, אמינות בדיקת ה-BERA הינה גבוהה במיוחד וזוהי בדיקה אוביקטיבית אשר אינה נשענת על תלונותיו של הנבדק (ר' ע"ש (חיפה) 723/04 מוחמד מולא נ' משה"בט - אגף השיקום - קצין התגמולים (מיום 26.4.04). לפיכך, אין כל הסבר המניח את הדעת מדוע יסרב המערער לבצע בדיקה נוספת מלבד המסקנה כי הוא "מנצל" את תוצאות בדיקת ה- BERA השנייה המדגימה לכאורה ירידת שמיעה 30-35 בתדר 3000 הרץ, למרות שכפי שהסביר ד"ר נכטיגל, אינה משקפת את מצבו הרפואי של המערער. שתי בדיקות השמיעה מיום 6.9.06 ו-27.3.07 ובדיקות ה- BERA מיום 8.1.07 ו-10.9.07 שביצע המערער שונות זו מזו במידה לא סבירה, וההסבר ההגיוני לכך הוא אי דיוק המערער בעת בדיקות השמיעה שבוצעו לו. בדיקת ה- BERA (הראשונה) בבית חולים רמב"ם מיום 8.1.07 מראה שה/שמיעה תקינה ב-1000, 2000, ו-3000 הרץ בשתי האוזנים, וזאת בניגוד לשתי בדיקות השמיעה. בדיקת ה- BERA שבוצעה בבית חולים נהריה מיום 10.9.07 (כעבור כ-8 חודשים) מדגימה לכאורה ירידת שמיעה ב-30-35 בתדר 3000 הרץ בשתי האוזנים. ממצא זה אינו מתאים לבדיקת ה- BERA הראשונה המוכיחה מעל לכל ספק ששמיעת המערער תקינה, והסבר אפשרי שמעלה ד"ר נכטיגל והמתקבל מאוד על הדעת הוא, כי במועד בדיקת ה- BERA השנייה היה למערער ליקוי הולכתי, היכול לנבוע מנוזל באוזניים התיכוניות (כמו בדלקת דרכי הנשימה עם נזלת) מאטימת תעלות השמע על ידי שעווה או אטימה מלאכותית של תעלות השמע. בדיקת רפלקס סטפדיוס. בחוות דעתו של ד"ר נכטיגל מיום 23.11.08, עולה כי בבדיקת רפלקס סטפדיוס, שאיננה תלויה בתגובותיו הרצוניות של המערער ומבוססת על תגובת רפלקטורים של האוזן לגרוי קולי, אשר בוצעה במסגרת כל אחת מבדיקות השמיעה, מראה שהשמיעה אינה יכולה להיות כה לקויה כפי שמודגם בבדיקת השמיעה בצליל טהור (PT). בבדיקה הראשונה שבוצעה על ידי מכון רפאל שנהב מיום 6.9.06 יש חוסר התאמה בולט בן הסף באוזן שמאל "הפגועה" ובין תוצאות רפלקס סטפדיוס שבוצעו באותו מועד. על פי בדיקת רפלקס סטפדיוס, שאינה תלויה בתגובת המערער כאמור, השמיעה ב-2000 הרץ תקינה. בנוסף, עקומת ה-PT אינה מתאימה גם לסף השמיעה על פי שתי בדיקות ה-BERA שביצע המערער, המראות סף 20-25 דציבל בשתי האוזנים. זאת ועוד, בבדיקת המערער השנייה במכון האודיולוגי באוניברסיטת חיפה מיום 27.3.07 עולה כי על פי בדיקת רפלקס סטפדיוס, נראה כי בתדרים 500,1000,2000 (לפחות באוזן ימין) ו-4,000 הרץ השמיעה תקינה, וזאת בניגוד לבדיקת ה-PT . הועדה מקבלת את העמדה כי הסינוס בהתנהגות המערער מעיד על בעיית אמינות אשר ניסה להתחמק ממנה, וחבל כי אלה היו פני הדברים. פרקים אלה מאמצים את העמדה שהוצגה על ידי ב"כ המשיב בסיכומיו ואשר עליהם גם נסמכה הועדה בין היתר בקביעותיה העובדתיות והמשפטיות. חבלת רעש וטנטון: המחלוקת שנפלה בין הצדדים, במיוחד המומחים הרפואיים, ועל אף שב"כ המערער ניסה להציג כי דעותיו של ד"ר נכטיגל לא התקבלו תדיר, אין הועדה רואה בזה פסול, אלא עובדה אשר יכולה לקרות בוודאי לכל אדם. אין אדם אשר אינו טועה, ואם בית המשפט קבע עמדה אחרת אין זה בפאת חוסר נסיון או הגשת חוות דעת אחרת אשר בית המשפט יסתמך עליה . אותם דברים בדיוק נאמר באשר לעמדה אשר אותה הציג ד"ר רוזן. במקרה דנן, סבורנו כי ההסברים אותם סיפק ד"ר נכטיגל מההתרשמות הכללית וההנהלות היו כאלה אשר הביאו את הועדה לידי מסקנה כי חוות הדעת של ד"ר נכטיגל והבדיקות אשר בוצעו יש בהן כדי דיוק המקובל על הועדה, יותר מאשר חוות הדעת של ד"ר רוזן, כמובן מבלי לפגוע בכבודו או ביכולותיו הרפואיות המרשימות. חבלת רעש: ד"ר נכטיגל ציין כי בדיקות השמיעה של המערער משתנות ממצב של ליקוי תחושתי עצבי בתדרים של 2,000 הרץ פעם באוזן שמאל בלבד, ופעם בשני האוזניים, המשתחרר לחלוטין בבדיקת ה-BERA הראשונה ומחמיר שוב כעבור 8 חודשים בבדיקת BERA השנייה. מסקנתו של ד"ר נכטיגל מקובלת עלינו כמסקנה נכונה, כי מהלך זה לא מתאים לנזק שמיעה וחבלה לנזק קבוע. הטנטון: ברוב המקרים כאשר מדובר בטנטון, האלמנט סביב קביעתו הינו ברובו אלמנט סובייקטיבי. המערער טען כי התלונן על ירידה בשמיעה בשנת 1998 ובפני הועדה הרפואית הטנטון החל לפני 10 שנים. עם זאת,המסמכים הרפואיים מעידים כי החל לסבול מטנטון רק בסמוך מאוד להגשת תביעתו לקצין התגמולים בשנת 2006. מהכלים אשר בידינו, מעבר לבעייתיות והצגת לוח הזמנים,הבדיקה אשר נערכה למערער מצביעה על כך כי סביר מאוד כי הטנטון אינו קיים, שכן, בלי קשר להבדל בין בדיקות השמיעה, במיוחד בדיקתו של המערער, הינה ואף משתפרת בתדרים 3,000 ו-4000 הרץ לפיכך, אין למערער נכות טנטון וזאת על פי תקנה 72 ג' לתקנות נכים, (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל - 1969. לא נשוב על הסוגיה של האמינות, אך זאת מוסיפה לעמדתנו כי טענת הטנטון אין בה מרכיב אשר ניתן בו אמון. סביבת עבודה: סביבת העבודה של המערער לא היתה סביבה אשר יש בה חריג. ירי אם בוצע במטווח בוצע עם אטמי אוזניים והרעש אשר במקום לא היה רעש בלתי סביר. אין לנו כל אינדיקציה כי מכשירי קשר, רעש מכוניות בכבישים, ורעש סירנות, נמצאים תחת קטגוריה של רעש מזיק, הן מטעמי הגיון והן מטעמים של תקנות הבטיחות בעבודה, ובריאות העובדים ברעש התשמ"ד - 1984. אם נסכם את פני הדברים, אזי, לצערנו,המערער לא הותיר בפני הועדה רושם אמין ואנו סבורים כי ניסה לצייר בפני הועדה מצב אשר אינו תואם את המציאות. גם ההתנהלות כפי שציינו לא הוסיפה נקודות זכות לטיעוניו, ומשאלו פני הדברים, אין לנו מנוס אלא לקבוע כי דין הערעור להדחות. סופו של יום : הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. זכות ערעור בעניינים משפטיים לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. משטרהנכותשמיעה