ההלכה הפסוקה היא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. זאת, מן הטעם שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בתי המשפט פתוחים לפני אזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילנ מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647). במקרים בהם מדובר בעובדים זרים, בית הדין הארצי לעבודה התווה מדיניות, על פיה על בית הדין לערוך איזון האינטרסים שבין המעביד, שהוא בעל זכות לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתו ואת הקושי בגבייתן מעובד זר לאחר עזיבתו את הארץ לבין זכותו של העובד לזכויות סוציאליות, שלהן חשיבות מוסרית, חברתית וכלכלית אשר נועדה להגן על עובדים זרים ולמנוע העמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי הדין. בית הדין הארצי קבע כי בבחינת איזון אינטרסים זה, זכותו של עובד זר לזכויות סוציאליות תהא על העליונה וזכויותיו של המעביד לגביית הוצאות משפט תסוגנה. לעקרון זה נקבע חריג, אשר בהתקיימו יחוייב עובד זר בהפקדת ערובה. התנאים לתחולת החריג הם בהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענה מופרכת על פניה. (עע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ תק-אר 2000 (3) 181). ערובה להבטחת הוצאותערובההוצאות משפטעובדים זרים