קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטה שלא לחייב אזרח זר בהפקדת ערובה: 1. בקשת רשות ערעור על החלטה שלא לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). 2. בבית המשפט המחוזי מרכז מתנהלת תביעת בעלות לגבי דירה בראשון לציון (להלן - הדירה). נכון ליום 11.10.07 היה המשיב, תושב ארה"ב, הבעלים הרשום של הדירה. ביום 24.8.09 נמכרה הדירה לאדם בשם לב סמוליאנסקי. טענת המשיב היא שהעיסקה בוצעה, כנראה, על ידי אדם שהתחזה להיות הבעלים הרשום, היינו המשיב. ביום 27.1.10 נחתם הסכם מכר נוסף, בין סמוליאנסקי לבין המבקשים, ובעקבותיו נרשמו המבקשים כבעלי הדירה במרשם המקרקעין. עובר ליום 11.4.10 קיבלו המבקשים מפתחות לדירה, נכנסו לתוכה והחלו לנקות ולסדר אותה לצורך מגורים. בשלב כלשהו התברר למשיב, כך לטענתו, כי נעשו עסקאות בדירה ללא ידיעתו. בעקבות כך הגיש המשיב תביעה בבית המשפט המחוזי מרכז לבירור הבעלות בדירה (ת"א 981-07-10, להלן - התביעה הקניינית). בכתב התביעה לא מופיעה כתובת התובע כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות. ביום 2.8.10 ניתן צו ביניים האוסר לבצע כל דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בתביעה.  3. במקביל, הגישו המבקשים תביעה בבית המשפט השלום בראשון לציון לסילוק יד של המשיב מן הדירה (ת"א 16925-08-10, להלן - התביעה הפוססורית). ביום 25.8.2010 הייתה אמורה להידון בבית משפט השלום בקשה של המבקשים לסעד זמני שיאסור על המשיב להיכנס לדירה. המשיב לא התייצב לדיון ופרקליטו עתר לדחיית הדיון. בית משפט השלום נעתר לבקשה, אך חייב את המשיב לשאת בשכר טרחה בסכום של 4,500 ש"ח. בית המשפט (כבוד השופט א' בן-דור), בהחלטה נוספת, מיום 5.9.10, מפרט התנהלות כוחנית של שני הצדדים, של עשיית דין עצמי ושל עירוב המשטרה. בית המשפט קבע, כי מן הבחינה הפוססורית זכותם של המבקשים גוברת לכאורה. על כן, ניתן צו זמני לפיו החזקת הנכס תהא בידי המבקשים. כמו כן, חייב בית המשפט את המשיב בשכר טרחה בסך 3,000 ש"ח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 19.9.10 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וחייב את המשיב בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.  4. במסגרת התביעה הקניינית הגישו הנתבעים, המבקשים דכאן, בקשה לחייב את התובע, המשיב דכאן, בהפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקנות. ביום 3.11.10 דחה בית המשפט (כבוד השופט א' מקובר) את הבקשה לאור העובדה שקדם המשפט הסתיים, וזאת בהסתמך על תקנה 149(ב) לתקנות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשת רשות הערעור התייחסו המבקשים לעובדה שהמשיב הינו תושב חוץ ולכך שההוצאות שנפסקו לטובתם במסגרת התביעה הפוססורית לא שולמו על ידי המשיב, למרות ניסיונות מצידם לגבות את ההוצאות דרך בא-כוח המשיב. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. 5. תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה. החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו הקניינית של הנתבע והגנה מפני תביעות סרק. ככלל, נוהגים בתי המשפט לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבע והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר מחוץ לתחום השיפוט (רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל , 31.1.10)). מקרה נוסף בו יחויב תובע במתן ערובה להוצאות הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית, כנדרש בתקנות (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 900 (מהדורה שביעית, 1995); רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מנהלת ההגירה (, 18.10.07)). במקרה דנא, התובע (המשיב) הוא אכן תושב חוץ, ואף לא ציין כלל את מענו על גבי כתב התביעה, כאמור. המשיב לא הצביע על כך שיש לו נכסים בישראל, מלבד הנכס נשוא הדיון. בסופו של ההליך ייתכן שייקבע כי הנכס אינו בבעלותו של המשיב. נסיבות העניין אף מעלות כי חיוב בערובה לא יחסום, במקרה זה, בפני התובע את הגישה לערכאות. לא זו אף זו, נראה כי בענייננו יש טעם נוסף לחייב בהפקדת ערובה והוא אי תשלום הוצאות משפט שנפסקו בעבר לטובת המבקשים. נתון זה יש בו כדי להעצים את החשש שמא המבקשים לא יוכלו לגבות הוצאות משפט נוספות אם ייפסקו לטובתם בתום ההליך. אם בגביית הוצאות שנפסקו בהליכי ביניים נתקלו המבקשים בקשיים, אזי קל וחומר שעלולה להתעורר בעיה אם ייפסקו הוצאות לחובת המשיב בסוף הליך ארוך של הוכחות (וראו לעניין זה, רע"א 7289/10 דוגוש בניין והשקעות נ' קיבוץ זיקים, פיסקה 4 (, 21.12.10)). 6. בית משפט קמא נימק את החלטתו בכך שהסתיים קדם המשפט. אכן, כל הבקשות המקדמיות צריכות להיות מוגשות לכל המאוחר בשלב קדם המשפט, וזאת על מנת לייעל את ההליך. בקשה שהוגשה לאחר שהסתיים קדם המשפט דינה להידחות, אלא אם מצא בית המשפט (או הרשם) "טעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין" (תקנה 149(ב) לתקנות). 7. לצד חשיבות ייעול הדיון קיימים מקרים בהם מתעוררות, לאחר סיום קדם המשפט, נסיבות חדשות המצדיקות הגשת בקשה לבית המשפט. בענייננו, אומנם ניתן היה להגיש בקשה לפי תקנה 519 עוד בשלב קדם המשפט, אך באותה העת הנימוק היחיד עליו יכלו המבקשים לסמוך היה היותו של המשיב תושב זר. לעומת זאת, משנפסקו הוצאות משפט בהליך המקביל ומשנתקלו המבקשים בקשיים לגבות הוצאות אלו, מדובר בנסיבות חדשות המצדיקות ביתר שאת הגשת בקשה להפקדת ערובה. ביום 25.8.10 נפסקו הוצאות ראשונות לטובת המבקשים. ביום 5.9.10 נפסקו שוב הוצאות לטובת המבקשים וביום 19.9.10 נפסקו בפעם השלישית הוצאות לטובת המבקשים. אומנם, מדובר בהליך שונה מההליך נשוא הדיון, אך הצדדים הם אותם צדדים והנכס הוא אותו נכס. ביום 10.10.10 השיב בא כוח התובע לדרישת התשלום של המבקשים, ובעקבות תשובתו זו הגישו המבקשים ביום 25.10.10 בקשה לבית משפט קמא לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להוצאות. מהשתלשלות העניינים עולה, כי המבקשים לא התמהמהו, ומיד כשהתברר כי עלול להתעורר קושי בגביית הוצאות הם הגישו את בקשתם. כמו כן, נראה כי בעת הגשת הבקשה על ידי המבקשים טרם הסתיים קדם המשפט, שכן רק ביום 1.11.10 העבירה כבוד הנשיאה ה' גרסטל את התיק לשופט לצורך שמיעת הוכחות. 8. הערעור מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת ועל המשיב להפקיד בבית המשפט המחוזי מחוז מרכז סכום של 40,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים בהליך. היה והסכום לא יופקד (בין במזומן ובין באמצעות ערבות בנקאית אוטונומית) תוך 60 יום מעת המצאתו של פסק דין זה לבא כוחו של המשיב, תידחה התובענה. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ש"ח.  ערובהערעור