קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה: השופט מ' בייסקי: .1המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בתלאביב- יפו ביחד עם אחד שאול ברזני (להלן - ברזני) באישום של רצח בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובסיומו של הדיון הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו וכמצוות המחוקק נגזר לו מאסר עולם - ומכאן הערעור. ברזני זוכה מאישום הרצח והורשע במעשה מירמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415לאותו חוק), בסיוע לאחר מעשה בענין הרצח (סעיפים 260ו261(1) לחוק) וכן בהשמדת ראיות (סעיף 242לחוק), ועונשו נגזר ל- 6שנות מאסר. עניינו של ברזני אינו נושא הערעור הנוכחי; אך מחמת גירסתו וטיעונו של המערער הן לפני הערכאה הראשונה והן לפנינו, בהתילו את מעשה הרצח גופו על ברזני, יהא עלינו להתיחס גם לחלקו של ברזני, משום שהמחלוקת העיקרית הייתה, מי מהשניים ירה את הירייה הקטלנית שהמיתה את הקורבן. .2מלבד השאלה הקארדינאלית, מי מהשניים ירה באקדח וגרם למות, מרבית העובדות והמימצאים אינם במחלוקת, והערכאה הראשונה קבעה אותם כדלקמן: ברזני קנה מפלוני מטיל זהב, והתברר כי מזויף הוא, והוא נאלץ להחזיר מלוא התמורה שקיבל ממי שמכרו לו, לכשנתגלה הזיוף. בהיותו לחוץ לכספים החליט למכור בשנית את המטיל, תוך ידיעה ברורה כי מזויף הוא וכי גם הפעם יתגלה הדבר. לכך הוא בחר באחד משה חדד (להלן - הקרבן), נהג מונית שכנראה עסק גם בסחר בזהב, וסיכם אתו את העיסקה תמורת 000, 375לירות, אותן לווה הלה מדודו כדי להחזיר את הכסף לאחר שימכור את הזהב ויזכה בעמלה שלו. ביום המקרה נהג ברזני בטנדר שלו כשלידו המערער, והם אספו לתוכו את הקורבן ולאחר נסיעה קצרה חזרו למקום היציאה וכאן מסר הקורבן את המטיל לבן-דודו, יוסף נקש. לזה האחרון ולאביו הסתבר מהר, כי המטיל מזויף, ובחפשם אחרי הקורבן נודע להם, כי הוא נרצח. את ההשתלשלות מאז מסירת המטיל ליוסף נקש סיכמה הערכאה הראשונה כדלקמן: "לאחר שמסר המנוח את מטיל הזהב ליוסף נקש חזר ונכנס שנית לטנדר בו ישבו הנאשמים ולפי דברי ברזני הוא לא רצה לספור את הכסף במקום שכולם יראו, וחדד (הקרבן - מ' ב') נסע עמם כיוון שהיה צריך לקבל דמי תיווך כפי שסוכם. השלושה נסעו לכיוון חצר בית הספר 'אורים'. כשהגיעו הנאשמים והמנוח לשביל הסמוך לגדר בית הספר ירה אחד מהנאשמים בראשו של המנוח שישב לידם במושב הקדמי של הטנדר וגרם למותו. לאחר מכן, כדי לטשטש את עקבות הרצח השליכו האשמים את גופת המנוח מהטנדר, הטמינו את האקדח מתחת למדרגות הכניסה לביה'ס 'סעדיה גאון' באור יהודה, שטפו את הטנדר במים ליד בית הורי נאשם 1(הוא ברזני - מ' ב') באור יהודה, החליפו הבגדים והנעלים שלבשו בנעלים ובגדים חדשים שכנו ביפו, וכן החליפו את צמיגי הטנדר בצמיגים חדשים שקנו ביפו. את הכסף שקיבלו מהמנוח הטמינו הנאשמים במקום מחבוא בפינת הרחובות יפת וזכרון קדושים ביפו, ובשעות הערב של היום שלאחרי הרצח, דהיינו ב- 11.9.80, לאחר שהנאשמים חזרו מטיול בקיסריה שם בילו עם בני משפחותיהם. חזרו למקום המחבוא לקחו הכסף והתחלקו בביתו של נאשם מס' 2" (הוא המערער - מ' ב'). .3כאמור, לא היתה מחלוקת על המימצאים שתוארו עד כאן, ולא היו גם חילוקי דעות, כי בעת הנסיעה היה סדר ישיבת השלושה במושב הקדמי של הטנדר כזה: ברזני ישב ליד ההגה ונהג בטנדר; לידו ישב המערער, והקורבן ישב ליד החלון בצד ימין. ואולם בהודעותיהם במשטרה בעת החקירה וכן בעת העדות בבית המשפט הטיל כל אחד מהשניים את הירייה בקורבן על רעהו, כלומר, ברזני גרס, כי המערער הוא שירה בלי ידיעתו, ואילו המערער טען, כי היורה היה ברזני. בין שתי הגירסאות קבעה הערכאה הראשונה, כי המערער שיקר וכי היה זה הוא שירה בקורבן והמיתו. בטרם נבחן מסקנותיו של בית המשפט קמא והשגותיו של סניגורו של המערער, מן הראוי לציין מימצאים בדבר מקורו של האקדח ועצם התלוותו לנסיעה או השתתפותו בעיסקת הזהב. לעניין מקור האקדח טען ברזני. כי הוא לא ידע כלל, כי המערער הצטייד בו, והערכאה הראשונה לא מצאה סיוע לדברי המערער, שגרס, כי ברזני יזם הבאתו; אך תהא היוזמה של מי מהשניים אשר תהא, בסופו של דבר אין המערער ובא-כוחו חולקים, כי המערער הוא שהביא את האקדח מידידו, אחד שמעיה אהרון, והיה זה בבוקרה של עיסקת מטיל הזהב. מסביר המערער, כי ברזני ביקש אקדח לצורך ביתחונו, והוא סבר, שהמדובר הוא בהגנה על סכום כספי גדול שיישא עמו בשכונה עבריינית. הוסיף המערער, כי משהביא את האקדח מידידו שמעיה אהרון, הוא מסרו לברזני, אשר הסתירו במושב הטנדר בין הכיסאות. גם לעניין התחברות השניים באותו יום היו גירסאות סותרות אף בפי ברזני, שתחילה אמר שסיפר למערער על עיסקת הזהב ושהציע לו להרוויח מעט כסף, ואילו המערער דיבר על כך, שברזני הציע לו בפגישה מקרית לעבוד עמו וכך נצטרף אליו באותו בוקר וליווהו בהמשך. גם כאן העדיף בית המשפט קמא את גירסתו המאוחרת של ברזני, כי המערער "כפה את נוכחותו על ברזני". ככל שלמחלוקת זו היתה חשיבות לקביעת ידיעתו ואחריותו של ברזני, נראה לנו, כי כאשר במערער המדובר, די בשלב הנוכחי במימצא, כי הוא הצטרף אל ברזני ולקורבן, לאחר שדאג תחילה להבאת אקדח טעון ותוך ידיעה כי עיסקת זהב עומדת להתבצע בסכום כספי גדול, בכך הודה המערער כבר בהודעתו במשטרה, וגם בא-כוחו, עורך-דין מור, לא חלק על כך בטיעוניו לפנינו, לאחר שהמערער חזר על כך בעדותו. .4משבאה הערכאה הראשונה להכריא, מי מהשניים היה היורה, היא קבעה באורח ד-משמעי, כי היה זה המערער, וכי הוא שיקר כאשר גרס, כי היורה היה ברזני. בשאלה זו זכה ברזני לאמון כדובר אמת, ובית המשפט הוסיף, כי מסקנה זו נובעת לא רק מההתרשמות ומהרושם משמיעת עדויותיהם של השנים, אלא גם על פי מכלול יתר הראיות, בעיקר חוות-דעתו של הפאתולוג שבדק את הגווייה, שקריו של המערער בנקודה זו - מסקנות העולות משיחה מוקלטת בין השניים - ויתר הנסיבות שהתבררו. בא-כוחו של המערער ער לכך, כי אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהתרשמותו של בית המשפט מדברי עדים שהופיעו לפניו, לבד מבמקרים נדירים. כשנתפס בית המשפט לטעות גלויה, ועל-כן טען הסניגור מר מור, כי במקרה דנן השתית בית המשפט קמא את מסקנותיו לאו דווקא על אמון בברזני ועל העדפת דבריו על פני גירסת המערער, אלא על-פי סבירות וראיות נסיבתיות; ובכגון אלה אין עדיפות לערכאה שלפניה הופיעו העדים, וגם בית המשפט שלערעור חופשי לבחון את הסבירות וההיגיון של הנסיבות והמסקנות. כבר נאמר לעיל, כי דווקא בעניין דנן המהימנות על-פי ההתרשמות נקבעה חד-משמעית, ואמרה הערכאה הראשונה; "בין שתי עדויות אלה, התרשמנו כי עדותו של ברזני היא אמת ועדותו של ששון היא שקר". ובית המשפט אף מסביר את התרשמותו בציינו, כי המערער הסתבך בשקרים: במשטרה אמר, כי ראה את ברזני מוציא את האקדח מבין המושבים ויורה, וכך גם בתחילת עדותו; ומיד חזר בו מגירסה זו, משהבחין כי הסתבך, וגרס שכלל לא ראה מאומה ורק שמע את הירייה. בדומה לכך גם בשאלה, אם נורתה הירייה מלפנים או מאחור, וכן ביחס למרחק ממנו נורה הקורבן: בשיחזור וכן בת/ 39גרס, כי ברזני ירה ממרחק כמחצית המטר; ואולם הפאתולוג קבע, כי טווח היריה היה אפס, היינו האקדח היה צמוד למקום הירייה (זה נקבע ברורות על-פי סימני הפיח מתחת לאוזנו השמאלית של הקורבן ליד חור הכניסה של הכדור) ואז מדבר המערער על מרחק של 25ס"מ ובא כוחו סבור כי בכך התבלבל ולאמיתו של דבר הצמיד ברזני את האקדח לראשו של הקורבן. .5הנה כי כן אין ממש בטענה, כי רק על-פי סבירות והיגיון הגיע בית המשפט קמא למסקנתו בשאלה מי מהשניים ירה. אלא בראש ובראשונה בהעדפת גירסת ברזני על זו של המערער. ורק טבעי הוא, כי להתרשמות זו תרמו שקריו והסתבכויותיו של המערער בעת עדותו וכן השוני בגירסותיו במשטרה ובבית המשפט, ובעיקר מימצאיו של הפתולוג, שלא רק כי סתרו את דברי המערער אלא תמכו בגירסה האחרת - לפיה היורה היה המערער. ואם הזמיננו בא-כוח המערער לבחון את סבירותן והגיונן של הראיות האחרות, הרי ככל שלאלה הייתה השפעה על קביעת מהימנותה והעדפתה של גירסה אחת על פני רעותה, עלינו לומר בעקבות בית המשפט קמא, כי שיקוליו נראים דווקא מבוססים ועומדים במבחן. אכן יש לפעמים שעל בית המשפט להכריע אך ורק על-פי עדויות מנוגדות, ואז, כמובן, המסקנה מושתת על ההתרשמות מדברי העדים בלבד. אך לרוב באות גם ראיות נוספות, בין ישירות ובין נסיבתיות, שיש בהן לאמת גירסה אחת ולסתור האחרת, ודוקא אלה הן כלי עזר חשוב למסקנה הסופית של בית המשפט בבואו לקבוע מימצאים ולהסיק מסקנות (ע"א 260/82 [1]). וגם כאשר בית המשפט בחן את אמיתות הירסות במבחן מכלול הראיות והגיון הנסיבות והכריע אגב שיקולים אלה, עדין זו הכראה על-פי המהימנות של גירסה אחת על פני האחרת, ולבד מבמקרים נדירים לא יתערב בכך בית המשפט שלערעור. על-כן אין אני רואה מקום להתערב במימצא שנקבע, כי המערער היה היורה בקורבן שישב מימינו. .6טענתו האחרת של בא-כוח המערער היא, כי לעדותו של ברזני, שהינו שותף לעבירה, לא נמצא סיוע, כפי שנדרש בעת ביצוע העבירה ובטרם תוקנה פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971(ביום 4.8.82), על-ידי הוספת הסעיף 54א. הערחאה הראשונה ציינה את הראיות והמסקנות, שהיה בהן כדי סיוע מספיק לעדותו של ברזני, וגם אם ניתן להצביע על דו-משמעותה של ראיה מסייעת מסוימת, כגון תמליל ההקלטה, עדיין בנותרות די והותר כדי הסיוע הנדרש: ובראש ובראשונה עדותו של הפאתולוג, כי היריה נורתה מטווח אפס, כשהאקדח היה צמוד למקום הירייה. מימצא מדעי זה עומד בסתירה מוחלטת אף לעדותו המתוקנת של המערער, כי ברזני ירה ממרחק כ- 25סנטימטר, ולא כל שכן מעדותו המקרית, עליה חזר בשיחזור ובתרשים, כי הירייה נורתה ממרחק כמחצית המטר. גם על-פי סדר ישיבת השלושה אין גירסת המערער מתיישבת לאור מימצא הפאתולוג, מה עוד שבסופו של דבר טען המערער, כי הוא כלל לא ראה את ברזני יורה ורק שמע את הירייה. והרי את הושטת היד של ברזני מלפנים כדי לקרב את האקדח אל אוזנו של הקורבן חייב היה לראות, שכן המערער ישב בין ברזני לבין הקורבן; אמנם נעשה ניסיון מטעם המערער להעיד מומחה לנשק כדי להוכיח, כי גם ברזני מסוגל היה לירות ממקום ישיבתו ליד העגה, אך בית המשפט דחה את עדותו בהיות העד מומחה לנשק אך לא לנושא לו התייחסה המחלוקת, ובעיקר משום שהוא העיד על סבירות מסויימת בעיניו ועל התנהגות אנשים בניסוי מכוון, כשרצון ההגנה להגיע לתוצאה מסוימת. גם בכך אין מקום להתערבותנו. הבאת האקדח על-ידי המערער לנסיעה לבצע עיסקת זהב יש בה כדי ללמד על הכוונה לעשות שימוש בנשק, כי הרי למטרה זו הלך המערער לשאול את האקדח מידידו, ורק כשהאקדח ברשותו יצאו הוא וברזני לאסוף את הקורבן. הערכאה הראשונה ראתה סיוע גם בדברים שנאמרו על-ידי המערער בשיחה המוקלטת בינו לבין ברזני, ובהכרעת הדין צותטו מפיו דברים שיש בהם יותר מרמזים ומתגובות הניתנים לפירוש, כי הוא זה שירה בקורבן. אכן ביטויים מסויימים בתמליל השיחה יוצרים רושם כזה, אך התמליל כולו הוא דו-משמעי, ויש הרושם, כי המשוחחים חשדו כי דבריהם מוקלטים וניסו להטיל זה על זה את הירייה: משום כך אין זה בטוח לייחס מלים ודברים מסוימים לחובת המערער בעניין עצם הירייה. ואולם מה שעולה ברורות משיחה זו הוא, כי ששון ידע ברורות, שעומד להיעשות מעשה לא חוקי, כיון שהזהיר את ברזני, כי ייתכן שהם נראו ביחד עם הקורבן; אילו רק בעיסקת מכר של זהב מדובר, מה החשש שחייב אזהרה כי הם נראו בחברת הקורבן? בא-כוח המערער תוקף את מסקנת בית המשפט, כי גם חלוקת כסף השלל בשווה בין השניים מסייעת להוכחת אשמתו של המערער בעניין הירי, וטענתו היא, כי מדברים שאירעו לאחר מעשה, היינו לאחר ההמתה, אין ללמוד למפרע על השאלה מי ירה וכי היה זה המערער דווקא. אילו עובדה זו הייתה מנותקת מכלל הנסיבות, הצדק עם המערער. בדומה לכך גם אילו העלה המערער גירסה, שהיתה מתקבלת על דעת בית המשפט, כי לאחר מעשה נתן לו ברזני חלק מהשלל בתור דמי "לא יחרץ" ותמורת שתיקתו ואי-גילוי הדברים להם היה עד, ואולם טענה כזו כלל לא הועלתה על-ידי המערער, ובית המשפט העלה שתי תמיהות: כיצד ועבור מה זכה המערער במחצית השלל, אם לא היה שותף לכתחילה למזימה; ואם אמנם ברזני, שהיה בעל המטיל, גם עשה בעצמו את כל המלאכה והוא גם ירה במנוח, מדוע זה ייתן למערער מחצית הכסף ועוד יסתכן ויקח עמו עד למזימה של המתת אדם? על-פי מכלול כל הנסיבות והתמיהות המצוינות הגיע בית המשפט למסקנה בזו הלשון: "לנו נראה איפוא כי ששון הוא שהצטרף לתכנית המירמה מיוזמתו, והוא שתכנן וביצע הרצח ועל כן גם גבה את חלקו שהוא מחצית הסכום. ברזני שנוכח כי ששון מסוגל לרצוח בדם קר נאלץ לשלם לו, לפי דרישתו של זה, מחצית הסכום שקיבל מהמנוח". אכן לאח שעצם המתת הקורבן על-ידי המערער נקבעה על-פי ראיות מהיימנות אחרות, כאמור לעיל, יש בחלוקת השלל בין השניים בשווה, אף שנעשתה לאחר מעשה הרצח, כדי לסייע למסקנת בית המשפט, בצד יתר הראיות המסייעות הנזכרות. .7אין צורך לחזור על היסודות שעל התביעה להוכיח באישום של רצח בכוונה תחילה, ורק באיזכור נבחן את קיומם במקרה דנן: יסוד ההכנה, כידוע, הינו יסוד פיסי טהור (ע"פ 186/57 [2], בעמ' 245; ע"פ 552/68 [3]; ע"פ 418/77 [4]; ע"פ 29/79 [5], בעמ' 127). וכאן, ההצטיידות באקדח ובמחסניות כדורים, שנלקחו בהשאלה לפני היציאה לביצוע עיסקת הזהב ובקשר לכך, אינה עובדה נייטראלית, שכן אין זו דרכם אף של סוחרי זהב להצטייד בנשק קטלני לפני ביצוע עיסקה; על-כן הדאגה והטרחה להבאת הנשק מלמדות גם על המחשבה לביצוע מעשה קטילה ומקיימות את יסוד ההכנה, מה עוד שזה נעשה במסגרת ההכנה המשותפת לעיסקה, אשר אף בהיותה בלתי חוקית אינה מחייבת צורך בנשק. "ההחלטה להרוג", להבדיל מ"הכנה", היא יסוד נפשי פנימי טהר, אותו מסיקים מאופיו של המעשה שהביא להמתת הקורבן, כשלמערכת העובדות מצטרפת ההנחה, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 19/62 [6]; ע"פ 396/69 [7]; ע"פ 29/79 [5] הנ"ל). "חזקה המעוגנת בהיגיון היא, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה, ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם אשר המית את קרבנו" (ע"פ 563/79 [8], בעמ' 614). כאן עצם הירי בראשו של הקורבן מעיד על כוונת ההריגה. והמסקנה היחידה העולה מכך היא, כי למערער הייתה כוונת קטילה מובהקת. בעניין העדר קינטור אין אף צורך להתעכב, משום שטענה כזו לא יכלה לעלות וגם לא עלתה. הירייה נורתה בקורבן בלי שהיה כלל דין ודברים כלשהו בינו לבין המערער או ברזני. משום כך נכונה היא מסקנת הערכאה הראשונה, כי הוכחו במקרה דנן כל היסודות של העבירה לפי הסעיף 300(א)(2). תוצאה זו פוטרת אותנו מן הצורך להתייחס לטענת בא-כוח המדינה, כי בכל הנסיבות יש מקום למצוא את המערער אחראי לאותה עבירה מכוח אחת החלופות לפי הסעיף 26לחוק העונשין. .8כאן אמור היה להסתים פסק-דין זה, אלמלא ההתפתחות שחלה כשנתיים לאחר הגשת הערעור הנוכחי: בא-כוח המערער עתר לבית-משפט זה בדבר גבית ראיות נוספות משלושה עצירים ואסירים, אשר בתקופות שונות שהו יחד עם המערער בכלא. ואשר בפני כל אחד מהם הודה ברזני, כי הוא זה שירה בקורבן ולא המערער. בהסכמת בא-כוח המדינה ומכוח הסעיף 211לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נצטווה בית המשפט המחוזי לגבות ראיות אלה ובנוסף לכך גם תוספת לעדותו של ברזני. זה בהכרח השהה את שמיעת הערעור, דבר שנתאפשר רק לאחר שהונחו לפנינו העדויות שנגבו מאת יוסף טל, חיים קנדל ומויסה פיצ'חזדה, כולם שפוטים, וכן עדותו של ברזני עצמו. ואכן, בגירסאות שונות אמר כל אחד מהשלושה, כי ברזני אמר לו, שהוא היה היורה ולא ששון - המערער - וכי היו לברזני אפילו ייסורי מצפון על מעשהו עד כדי ניסיון התאבדות (דברי פיצ'חזדה). לדברי קנדל נאמרו לו הדברים עוד בעת שהתנהל משפטם של המערער וברזני, והאחרון אף נועץ בו כיצד "להלביש" את עניין היריה על המערער, על-מנת שיציל את עורו. לדברי קנדל גרס ברזני, שלא הייתה זו ירייה מכוונת, אלא שמהאקדח בו החזיק נפלט כדור שגרם למוות; גם לפי פיצ'חזדה נאמרו לו הדברים במהלך משפטם של המערער וברזני: אף שעברו מאז חודשים ארוכים ולמעלה משנה, הם נצרו לשונם, ולא רק לשלטונות בית הסוהר לא גילו את הדברים אלא גם לא למערער או למקורבים לו. וכך גם כבש טל את שנודע לו, לדבריו, מברזני, ואף אחד מהשלושה לא היה מסוגל, או ליתר דיוק סירב במפגיע, לתת נימוק כלשהו, מדוע רק בשלב כה מאוחר גילו לעורך-דינו של המערער את שנודע להם. מובן שברזני, שנקרא להגיב ולהוסיף על עדותו, הכחיש הכול מכול כול והמשיך בגירסתו העקבית מאז תחילת החקירה, כפי שאומצה על-ידי הערכאה הראשונה. יודגש, כי ברזני היה מודע לכך, כי לאחר שמשפטו נסתיים והמדינה לא ערערה על זיכויו מאשמת הרצח, שוב לא צפוייה לו כל סכנה שמא עלול הוא להימצא שם בעבירה החמורה ממנה כבר זוכה. .9מחלוקת נתעוררה בין באי-כוח בעלי הדין, אם רשאי בית-משפט זה, בגדר דיון בערעור, להעריך מהימנות ראיות נוספות אלה, שלא בפניו הושמעו, כשגם הערעאה הראשונה לא קבעה התרשמותה ולא נצטוותה לכך. התשובה למחלוקת זו כבר ניתנה בע"פ 365/81, 383[9], בעמ' 131, וההלכה היא: "העובדה, שהוצגה לפנינו עדות של עד, שלגביו אין נמצאת בפנינו הערכת מהימנות על-פי התרשמות מהופעתו בעת מתן עדותו, אין בה כדי לשלול כלל את הערכת מהימנות העדים, שנעשתה על-ידי בית המשפט המחוזי במשפטו של אושרי. קורה לא פעם, שלפני בית המשפט מונחת עדות, שלא הוא גבה אותה, כגון כאשר נגבית עדות בחוץ-לארץ, או כאשר מוגשת כראיה בהסכמה עדות, שלא נגבתה על-ידי בית המשפט ששומע את המשפט, או כאשר חלו חילופי גברי בהרכב בית המשפט, והמשפט נמשך אחרי שכמה מהעדים כבר העידו. בכל המקרים האלה בית המשפט דן בחומר הראיות כפי שהוא לפניו, מתיחס למהימנות העדים שהעידו לפניו הן על-פי התרשמות מהופעתם לפניו והן על- פי מבחנים מקובלים אחרים, המשפיעים על קביעת מהימנות, ונותן משקל לדברי עדים, שלא הופיעו לפניו, על-פי קני מידה, שמותר לבית המשפט להשתמש בהם לשם קביעת משקל ראיות". ובדומה לכך גם ראיות, אשר נגבו במסגרת ערעור על-פי הסעיף 211לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. אכן, כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, וההרכב המקורי של הערכאה הראשונה שומע את העדויות הנוספות, ראוי הוא, כי יציין את התרשמותו מהן. אך כאן הדבר לא נתאפשר, מחמת שאחד משופטי ההרכב המקורי פרש בינתיים לגימלאות. יהא על-כן עלינו לתת דעתנו למשקלן של ראיות נוספות אלה ולשאלה, אם יש בהן כדי להשפיע על המסקנות בפסק הדין, שעליו נסב הערעור. .10לדעתי, התשובה לכך היא שלילית. כבר הקריאה והעיון ב- 58העמודים המודפסים של העדויות הנוספות מלמדים, כי כל אחד מהשלושה העיד כמי שכפאו שד, לבד מהאיזכור הקצר ביותר של האימרה הקריטית אותה שינן קיים סירוב מופגן ומוצהר להשיב לשאלות מכל סוג שהוא ביחס לנסיבות ולמועד של אותה התוודות, כביכול, וזאת בנוסף לסתירות עצמיות אין ספור בדברי אותו עד עצמו וסתירות בין שלוש הגירסאות מאידך גיסא. כדוגמה: גירסת קנדל על פליטת כדור ולא ירייה מכוונה לא הועלתה בכל מהלך המשפט וגם לא על-ידי טל ופיצ'חזדה. כל אחד מהשלושה "לא זכר" או סירב להשיב על כל דבר שנשאל מתוך פחד כביכול שלא להסתבך. עמודי הפרוטוקול הרבים שנרשמו כמעט משכנעים, כי הרצון היחיד הוא לעזור למערער, תוך ידיעה, שלברזני ממילא אין הם מזיקים. כאמור, לא ניתן שום הסבר, מדוע נצרו עדים אלה את לשונם חודשים ארוכים ועד למעלה משנה, ומה הניע כל אחד מהם לפתוח סגור פיו כעבור זמן כה רב. ואין צורך לחזור ולהדגיש, כי בהעדר הסבר מתקבל על הדעת ערכה של עדות כבושה מועט (ע"פ 233/55 [10]: א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי כרך א, תש"ל) 49; ע"פ 190/82 [11], בעמ' 284). אלמלא העובדה, כי קנדל ופיצ'חזדה גרסו, כי הדברים נאמרו להם עלידי ברזני בעת שעדיין התנהל משפטו וכל עוד הוא עצמו עמד בסיכון של אישום ברצח, ניתן היה להעלות את הסברה, שמא אמנם ברזני אמר את הדברים לחבריו למעצר כדי לעזור למערער בערעורו שעדיין תלוי לבירור, כשהוא, ברזני, אין לו כבר לחשוש לגורלו בהעדר ערעור מטעם המדינה בעניינו. ואולם לא ניתן לייחס לברזני חוסר היגיון כזה, כי בעת שהוא עדיין בעיצומו של משפט, בו מיוחסת לו אשמת רצח, ובעוד הוא לוחם על חייו, דווקא אז יסתכן להודות בפני חבריו בתא המעצר, שאפילו אינו מכירם מספיק, כי הוא זה שירה בקורבן, ועוד ייוועץ בהם, כיצד "להלביש" אישום זה על המערער. זה מנוגד להיגיון, לשכל הישר ובוודאי למי שבאותו זמן נוקט בבית המשפט עמדה כפי שנקט ברזני. אין זאת אלא כי קנדל ופיצ'חזדה היו נאלצים לייחס את מועד האימרה וההתוודות לאותו זמן, מפני שרק אז שהו יחד עם ברזני או בקרבתו. מכאן גם התפתלותם מעל לדוכן וסירובם תחילה לנקוט מועד, שרק לאחר ייסורים וחקירות ממושכות התברר. סיכומו של דבר: אין לייחס משקל כלשהו לשלוש העדויות הנוספות, ואין כל מקום לגרוס, כי אילו היו אלה בפני הערכאה הראשונה, היו השיקול והמסקנה שונים מכפי שעולה מפסק הדין, שעליו סב הערעור, על-פי המימצאים והמסקנות כמפורט לעיל. משום כך יש לדחות את הערעור. השופט א' חלימה: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. משפט פליליהרשעהערעוררצחרצח בכוונה תחילה