לטענת המערער לא היה מקום לפסוק לו סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, שכן ניתן היה להעריך במדויק הפסדים אלה. לחילופין, טוען המערער כי הסכומים שנפסקו לו נמוכים באופן קיצוני מהסכומים אותם ראוי היה לפסוק בנסיבות העניין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסדי השתכרות לעתיד - פיצוי גלובלי / ערעור על פיצויי הפסדי השתכרות נמוכים: השופט א' ריבלין: ‎1. המערער ‎1 בע"א ‎4002/00 (להלן: "המערער"), יליד ‎10.10.1964, נפגע בתאונת דרכים ביום ‎13.6.1995, עת נהג במכוניתו בדרכו לעבודתו. הוא נפגע קשה בראשו ובגפיו, שהה זמן ממושך בבית החולים ללא הכרה, ועבר תהליך שיקום ממושך במוסד סיעודי. המשיבה חבה בפיצויו על נזקיו בתאונה זו. תאונת הדרכים הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. (להלן: "המוסד"). ועדת השירות של המוסד קבעה למערער נכות בגובה ‎89%, הגבוהה ב‎50%- מנכותו הרפואית - זאת בהתאם להוראת תקנה ‎15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). בבית המשפט המחוזי נפסקו למערער, בפסק הדין שניתן ביום ‎30.5.2000, פיצויים בסכום כולל של ‎1,223,412 ש"ח. מסכום זה, כך קבע, יש לנכות תשלומים תכופים שנפסקו למערער וכן תקבולים שקיבל המערער או שיהיה זכאי להם בעתיד מן המוסד. מאחר שהוצגה בבית המשפט המחוזי חוות דעת של אקטואר, לפיה ניתן ללמוד, לכאורה, כי המערער עשוי לקבל תגמולים נוספים מן המוסד בסכום הגבוה מסכום הפיצויים שנפסקו לו, הורה בית המשפט למערער למצות את ההליכים בפני המוסד טרם שיהיה זכאי לקבל לידיו את הפיצויים שנפסקו לו. ביום ‎19.3.01 השלים בית המשפט המחוזי את פסקו במתן "פסק דין סופי", וזאת לאחר שנתברר שאכן אושרו למערער תגמולים נוספים ונודע כי הסכום המהוון של סך כל הקצבאות המשתלמות לו עולה על הסכום שנפסק לו כפיצויים. בפסק הדין המשלים קבע בית המשפט, בהתאם לבקשת המערער, כי על המשיבה לשלם לו ‎25% מסך הפיצויים שנפסקו, וזאת מכוח הוראת סעיף ‎330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה‎1995- (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). עוד קודם לכן פנה המערער לבית משפט זה בערעור זה שבו הלין על כך שלא נפסקו לזכותו מלכתחילה ‎25% מן הפיצויים לפחות. ‎2. המערער מלין על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו, בפרטי נזק שונים, ומנגד טוענת המשיבה, היא המערערת בע"א ‎3921/01, כנגד חיובה בחלק מפרטי הנזק וכנגד חיובה בפסק הדין הסופי בהתאם להוראת סעיף ‎330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. לטענת המערער לא היה מקום לפסוק לו סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, שכן ניתן היה להעריך במדויק הפסדים אלה. לחילופין, טוען המערער כי הסכומים שנפסקו לו נמוכים באופן קיצוני מהסכומים אותם ראוי היה לפסוק בנסיבות העניין. הוא סבור כי בית המשפט מיעט לפסוק לו פיצוי בראשי הנזק של סיעוד, הפסדי פנסיה והפסדי השתכרות. המערער הוסיף וטען כי טעה בית המשפט קמא משלא פסק לו סכומים בגין הפסד תנאים סוציאליים בעבר ובגין הוצאות בני משפחתו בעבר ובעתיד. לטענתו, אין לראות בהפסד זה וְבהוצאות אלו ככלולות בראש הנזק של הפסדי השתכרות ושל עזרה לזולת. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לגובה הסכום שנפסק לו בגין הוצאות ניידות לעתיד. ‎3. המשיבה טענה כי יש לדחות את טענותיו של המערער לאור הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. בערעור שכנגד שהגישה (ע"א ‎3921/01) טענה המשיבה כנגד אופן חישוב גובה הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות של המערער. לטענת המשיבה, לא היה מקום לקבוע למערער נכות תפקודית בשיעור העולה על נכותו הרפואית. לפיכך, כך טענה, טעה בית המשפט קמא משקבע כי המערער איבד את מרבית כושר השתכרותו, ובהתאם לכך גם הפריז בפסיקת פיצויים למערער כסכום בגין הפסד השתכרות בעתיד. המשיבה טענה כי שיטות החישוב שהציע המערער בסיכומיו לחישוב גובה הסכום אותו מן הראוי לפסוק לו בגין הפסד השתכרות עתידי אינן מתאימות לנסיבות העניין שלפנינו, במיוחד לנוכח העובדה שלבית המשפט קמא הוגשו תלושי השכר של המערער עובר לתאונה ולנוכח העובדה שהמערער לא עבד באופן סדיר. עוד טוענת המשיבה כי הסכום שנפסק למערער בגין סיעוד ועזרה לזולת בעתיד הינו מופרז. המשיבה סבורה גם כי המערער אינו זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של "הפסד פנסיה". כן טוענת המשיבה כנגד גובה הפיצוי שנפסק למערער בראש הנזק של הוצאות ניידות לעתיד. ‎4. בפי המשיבה טענות גם כנגד חיובה בתשלום ‎25% מהסכום שנפסק למערער כפיצויים, מכוח הוראת סעיף ‎330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. לטענתה מדובר ב"הרחבת חזית", שכן המערער לא תבע סכום זה בכתב התביעה ואף לא העלה טענה בעניין זה במהלך המשפט. בנסיבות אלה, כך נטען, לא היה מקום להתייחס לטענות המערער בעניין זה, אשר נטענו במסגרת בקשה שהוגשה לאחר מתן פסק הדין, ולא היה מקום לקבל ראיות לעניין זה. לגוף העניין טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח את זכאותו לקבלת רבע מסכום הפיצויים. טענות אלה אין לקבל. משאין מחלוקת כי המשיבה לא העלתה, במהלך המשפט, כל טענה כנגד תחולת הוראת סעיף ‎330 לחוק הביטוח הלאומי במקרה זה, שוב אין להידרש לטענה כזו בערעור; מכל מקום, די היה בעובדות שהוכחו במשפט כדי לבסס את זכאות המערער לרבע מן הפיצויים, והוא היה זכאי שכך יקבע עוד בפסק הדין המקורי טרם שהושלם "בפסק הדין הסופי". גם את יתר טענות המשיבה, לעניין שומת הנזק, אין לקבל. ‎5. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, לא מצאנו שיש בהם כדי להביא להתערבותנו בקביעותיו של בית המשפט קמא ביחס לגובה הפיצוי בפרטי הנזק שעניינם סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה, וְנזק לא ממוני. לא מצאנו ממש גם בטענות המערער לפיהן, בנסיבות העניין היה מקום לפסוק לו פיצויים בגין ראשי נזק נוספים. לעומת זאת, יש ממש בטענות המערער בעניין גובה הפיצויים שנפסקו לו בגין הפסד השתכרות בעבר בעתיד ובגין צרכים מוגברים של ניידות. נראה שבפרטי נזק אלה המעיט בית המשפט המחוזי לפסוק לו. עובר לתאונה עבד המערער בטפסנות בניין. המערער נבדק על ידי מומחה בתחום השיקומי, פרופ' י' שאקו, אשר מונה על ידי בית המשפט. המומחה קבע, בין היתר, כי האפשרות שהמערער יוכל לחזור ולהיקלט בשוק העבודה היא בגדר "אפשרות תיאורטית בלבד". בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי "...שהתובע איבד את מרבית כושר השתכרותו, וזאת לאור מגבלותיו, מהות הפגיעה, עיסוקו עובר לתאונה, גילו, ואי יכולתו לחזור לעבודה". בבואו לחשב את גובה הפיצויים הראוי בגין הפסד ההשתכרות נסמך בית המשפט המחוזי, בין היתר, על תלושי שכר של המערער שהוצגו בפניו. כן הביא בית המשפט המחוזי בחשבון שיקוליו את העובדה שהמערער נעדר ימים רבים מעבודתו מדי שנה. שיקולים אלה הביאו את בית המשפט לפסוק למערער סכום גלובלי של ‎550,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד. ‎6. דעתנו היא, בהתחשב בנסיבות המקרה, שאין להתערב כנגד עצם קביעת בית המשפט שיש לקבוע את הפיצוי במקרה זה בדרך אומדן גלובלי. בדרך כלל לא יתערב בית המשפט שלערעור בקביעת פיצוי בדרך זו, אם אין בו חריגה ברורה מאומדן ראוי של הנזק [ראו, למשל: ע"א ‎998/91 עמי יפרח נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)]. אולם, במקרה שלפנינו הסכום הגלובלי שנפסק למערער, כהפסד כושר השתכרות, בעתיד ובעבר, הינו נמוך, במיוחד לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה נוכח טיב הפגיעות מהן סובל המערער, הוא לא יוכל לשוב לשוק העבודה. למערער נותרו כ‎30- שנות עבודה צפויות. קודם לתאונה עבד בעבודת כפיים מבוקשת ששכרה בצדה. גם אם מביאים בחשבון את השיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי, בקביעת הסכום הגלובלי, קרי - שכרו של המערער עובר לתאונה והעובדה שבמהלך השנים שקדמו לתאונה לא עבד המערער באופן רצוף ונעדר פעמים רבות מעבודתו, נמוך הפיצוי שנפסק לו בגין ראש נזק זה מהסכום הראוי וזאת במידה המצדיקה התערבות. וכך גם באשר לפיצוי בגין הצורך המוגבר בניידות. בהתחשב בכל אלה החלטנו להעמיד את סכום הפיצוי הכולל שישולם למערער על סך של ‎1,500,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. שכר טרחת עורך הדין שנפסק לו יתוקן בהתאם. בשל הוראת סעיף ‎330 לחוק הביטוח הלאומי יהא המערער זכאי לפיצוי בשיעור של לפחות רבע מן הסכום שנפסק. המשיבה תשא בהוצאות המערער בסכום של ‎10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט לקבל חלקית את הערעור בע"א ‎4002/00 ולדחות את הערעור בע"א ‎3921/01 כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. פיצוייםערעורהפסדי השתכרות