קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר לעליון על מעצר עד תום ההליכים: ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט מגד) מיום 6.2.11 בתיק 23535-01-11, , בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. רקע והליכים קודמים נגד העורר, יליד 1977, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, במועד שאינו ידוע קשרו העורר ונאשמים נוספים קשר לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה חמורה. במסגרת הקשר, בתאריך 31.12.10 סמוך לפני השעה 10:00, הגיעו העורר ושניים נוספים לרחוב הסמוך למרפאה בדימונה כשהם לבושים שחורים ורעולי פנים, וכשהם נושאים אלות וסכין על מנת לפגוע במתלונן. משהגיע המתלונן למקום החלו השלושה להכות במתלונן באמצעות כלי הנשק שבידיהם ודקרוהו. במהלך תקיפת המתלונן דקר אחד מן הנאשמים האחרים, כנטען, את המתלונן בבטנו. לשמע זעקות המתלונן הגיע למקום אדם אשר הרחיק את התוקפים, והללו נסו לרכב אשר המתין להם בקרבת מקום. כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת סלוטקי) מיום 6.1.11 בתיק עמ"י 11157-01-11, בשלב המעצר לצרכי חקירה שוחרר העורר לחלופת מעצר במעצר בית מלא ובהרחקה מביתו בדימונה, בפיקוח ערבים, בערבויות כספיות, ובהתייצבות לחקירה בכל עת שיידרש. עם זאת הודגש, כי "לא תטען הטענה של השחרור כנגד בקשה מחודשת למעצר[ו]" לאחר שיובררו ראיות דנ"א שנמצאו בזירה. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בא כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ובהחלטתו מיום 20.1.11 הורה בית המשפט המחוזי (השופט מגד) על קבלת תסקיר שירות המבחן, נתבקשה התייחסות השירות גם לסכסוך אשר כנטען היווה את הרקע לאירוע האלים. בתסקיר אשר נתקבל ביום 2.2.11 הומלץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. נאמר, כי העורר נוקט גישה קרבנית ומתקשה ליטול אחריות ולבחון את חלקו באירוע. נאמר, כי אמנם הגורמים המפקחים אשר נבחנו על ידי שירות המבחן מודעים לאחריות המוטלת על שכמם, עם זאת, טיב הסכסוך בין העורר למתלונן אינו ברור כל צרכו ובמצב דברים שכזה אין קיימת אפשרות להעריך אל נכון את יכולת החלופה להציב לעורר גבולות ולאיין את מסוכנותו. בהחלטתו מיום 6.2.11 הורה בית המשפט המחוזי (השופט מגד) על מעצר העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי מדובר באירוע חמור, המתאפיין בעשיית דין עצמי על ידי העורר תוך שימוש בנשק קר ובאכזריות ושהיה עלול להביא לקיפוח חיי אדם. נקבע, כי עבירה שכזו מקימה עילת מעצר. הודגש, כי תסקיר שירות המבחן אינו חיובי במהותו, וכי על פי האמור בו ישנו סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות. הוסף, כי אמנם לעורר אין עבר פלילי מכביד (הוא הואשם בעבירות אלימות לפני שנים רבות, שלא כללו מאסר בפועל), וכי אורח חייו נורמטיבי והוא תורם לקהילה; אך עם זאת יש ליתן משקל גם לממד הציבורי ול"תת תרבות הסכין". נוכח כלל השיקולים הורה בית המשפט, כאמור, על הארכת מעצר העורר עד תום ההליכים. על כך הערר הנוכחי. הערר והדיון בערר נטען, כי המתלונן הוא עבריין בעל עבר פלילי כבד, כי במהלך האירוע נדקר העורר על ידי המתלונן; וכי בניגוד לאמור בכתב האישום לא נדקר המתלונן במהלך האירוע. הוסף, כי הגם שמוסכם שהעורר היה במקום האירוע, אין ראיות לכאורה לפיהן נקט באלימות פיסית כלפי המתלונן. נטען, כי נסיבות האירוע אינן ברורות עד תום, וכי חלקו של המתלונן באירוע לא נבדק כדבעי. נטען, כי מסוכנותו של העורר, ככל שהיא קיימת, הריהי קיימת רק ביחס למתלונן וכי בחלופה שהוצעה - מעצר בית במקום מרוחק - יש כדי לאיין מסוכנות זו. עוד נטען, כי תסקיר שירות המבחן קבע שישנו "חוסר בהירות באשר להימשכות הסכסוך", בין היתר מפני שהשירות לא פגש במתלונן ועל כן היה בידו מידע חלקי בלבד. לבסוף נטען, כי העורר היה משוחרר מספר ימים בשלב המעצר לצרכי חקירה - זמן בו לא הפר את תנאי השחרור והוכיח כי הוא ראוי לאמון. בדיון טען עו"ד בן נתן לעורר, כי המדובר בתיק בעל נסיבות חריגות; לחובת המתלונן 29 הרשעות קודמות ו-11 מאסרים בפועל, ואילו לחובת העורר עבירות מועטות בעברו הרחוק, והוא בעל משפחה והמתלונן איים עליו, והוא חשש לפנות למשטרה כי אין הוא סומך עליה; אין ראיה - כך נאמר - כי העורר החזיק סכין, וכי הוא שתקף את המתלונן, גם אם יש ראיות לכאורה נגדו מכוח דיני השותפות. נטען, כי העורר ניסה לערוך סולחה בין המתלונן לפלוני לפני זמן רב, ולאחרונה בא אליו המתלונן בטענות ובאיומים. גם אם הנזקים חמורים, הוצעו מפקחים טובים, בבאר שבע ולא במקום מגורי המתלונן שבדימונה, באיזוק ובפיקוח, ועל כן אין חששות לציבור - מה גם שהעורר היה משוחרר תחילה ולא הפר את התנאים. עו"ד שפירא טענה למדינה כי המדובר באלימות חמורה, והעורר וחבריו הגיעו לזירה רעולי פנים, חמושים באלות; העורר נחקר, טען שהוא חושש לדבר ולא מסר גירסה. לדעת המדינה, כך נאמר, אין מקום לחלופה, גם משאין שירות המבחן יודע להעריך את רמת המסוכנות, אך ברי כי היא קיימת, בשל אופי המעשים והתארגנות חבורה, ואין הציבור יכול לשאת בסיכון זה. הכרעה עיינתי בתיק חזור ועיין והתלבטתי. שירות המבחן, וכמותו בית המשפט המחוזי, הציגו את הדילמה, בכגון דא בוחנים את המעשה ואת העושה, וניצבת השאלה אם יש לאשר חלופה. נזכור, כי מצוות המחוקק היא (סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996), שמעצר עד תום ההליכים יושת אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". במקרה דנא המעשה, שלגביו יש ראיות לכאורה, נראה (והדברים ששמענו לא הפריכו זאת) כ"חיסול חשבונות"; אמנם עו"ד בן-נתן טרח להציג את עברו הפלילי ה"מרשים" של המתלונן שצבר 29 הרשעות מאז היותו בן 14 ב-1977, וריצה תקופות מאסר במגוון עבירות רכוש, סמים ואלימות בדרגה גבוהה. ואולם, לא יהא מי שיצדיק כי "חשבונות" עמו יוסדרו בדרך שתוארה בכתב האישום, והעורר שותק באשר לנסיבות, ושני שותפיו לא נתפסו. אשר לעושה, אכן, העורר עצמו צבר שישה אישומים פליליים בעבירות רכוש ואלימות לאורך למעלה מעשור מגיל 15, אך במשך כשבע השנים האחרונות לא נרשמו לחובתו עבירות, ולכאורה עבר לחיים נורמטיביים ואף נרתם לסיוע לזולת בתכניות שיקומיות, כעולה מחומר שהגיש. מאידך גיסא, הוא נתפס הפעם בכף בעבירה לכאורה (שאמנם נפגע במהלכה) אשר יש עמה תעוזה עבריינית, ושיש בה מסוכנות טבועה. גם שירות המבחן למבוגרים התרשם מקיומה של רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות, אך התקשה - בין היתר כיון שלא יכול היה לראיין את המתלונן - להעריך את רמת הסיכון. השירות מצא את הערבים שהציע המבקש (חברו המוכן להחזיקו בביתו ולפקח יחד עם אחרים, וכן שאר מפקחים) כנורמטיביים ושומרי חוק, אך בשל חוסר הבהירות בקשר להימשכות הסכסוך לא יכול היה לאמוד את עמידות החלופה. בית המשפט המחוזי הלך בעקבות זאת, בשל אופי הפרשה - "תת תרבות הסכין" - והזלזול בחיי אדם, וסבר כי יש להביא בחשבון "מכת מדינה" זו בקביעת המסוכנות. כידוע, נדרשות סיבות טובות לחרוג מהמלצה לא חיובית של שירות המבחן. הסניגור המלומד הציג פסיקה - וכזו כמובן קיימת לא אחת  - של חריגה מכך. ברי כי חריגה זו, חריגה כשמה, תהא כשבית המשפט יסבור שיש בחלופה כדי להפיג במידה רבה את החשש לשלום הציבור. במקרה דנא, ובהתחשב בהוראת המחוקק בחוק המעצרים וראו גם בש"פ 1155-04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל , סבורני - לא בלי התלבטות - כי ניתן לשקול את החלופה המוצעת והמפקחים, אם אלה ייבחנו על-ידי בית המשפט - וזאת נוכח הצורך בחלופה "חזקה" מאוד. אכן שירות המבחן, בשל אי בהירות התמונה ומטעמים מקצועיים, ובית המשפט מטעמי טיבה של העבירה והחשש למסוכנות, לא סברו בחיוב - וטעמם עמם; ואולם, סבורני כי נוכח השיקולים שכנגד של התנהגות העורר כשבע שנים עד לעבירה, לרבות מעשי חסד, ואף שיש ערפל סביב הפרשה, ניתן לשקול חלופה, וזאת - נוכח נקודתיות המסוכנות לכאורה, ומתוך הנחה שהעורר לא יהין להפר חלופה ולהחמיר את מצבו, ותוך קביעת תנאים מחמירים. אציין כי "תת תרבות הסכין" היא אמנם בעיקר שיקול בענישה, אך איני שולל את גישת בית המשפט קמא, כי בנסיבות מסוימות, כשאדם יוצא מביתו חמוש בסכין, יש לראות זאת גם על הרקע הכללי. ואולם, אחר כל אלה חזקה מצוות המחוקק לבדוק אם ניתן להפיג את המסוכנות בחלופה ובמכלול ראוי הדבר לבדיקה כאן. התיק מוחזר איפוא לבית המשפט המחוזי לבדיקה על-ידיו עצמו של החלופה המוצעת על מפקחיה, כל כך לא כי חלילה מטיל אני ספק בבדיקת שירות המבחן, אלא כדי לעמוד על השאלה אם המפקחים, ובמיוחד בתוכם הערב שבביתו בבאר שבע יגור העורר, מבינים בעליל את חובתם; ככל שההתרשמות תהא חיובית, ייקבעו הפקדה גבוהה וערבויות גבוהות ואיזוק אלקטרוני, וכן עיכוב יציאה, הפקדת דרכון וזכות המשטרה לבקר ולבדוק קיום החלופה. ככל שישוחרר העורר, לאחר מילוי כל התנאים שייקבעו, הוא מוזהר כי הפרה כלשהי עלולה להחזירו אל מאחורי סורג ובריח. עד להחלטה אחרת יישאר העורר במעצר. הערר מתקבל איפוא בפרמטרים האמורים.           בית המשפט העליוןעררמעצרמעצר עד תום ההליכים