קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אי הגעת מזוודה: 1. התובע טס לברלין. הוא הגיע לשם בלי מזוודתו. המזוודה נשלחה לרוסיה. היא הושבה לידיו מקץ 3 ימים. עד אז, הורו לו נציגי השירות של "אל על", עליך להסתדר בכוחות עצמך, ואת הקבלות בגין ציוד שתרכוש שמור נא לצורך הצגתן בפנינו עם שובך לישראל. התובע פקד את ברלין לצורך עבודת צילום. לוח הזמנים שלו היה צפוף ואורגן מראש לפרטיו. בכל אחד מהימים הוא ידע לאן ילך, מה ציוד ייטול עמו וכיצד יגיע אל היעד. תוכנית זו השתבשה לחלוטין. הצילומים - התעכבו. השהייה בברלין התארכה מעבר למתוכנן. בעקבות כך ביטל התובע את חופשתו בפראג, שאותה תכנן לימים שלאחר סיום העבודה בברלין. את כרטיס הטיסה מפראג, ששולם מראש, הוא החליף בכרטיס חזור בקו ברלין-תל אביב. "אל על" גבתה ממנו 307 דולרים בגין שינוי זה. את יומו הראשון בברלין נאלץ התובע להעביר ברכישתו של ציוד חיוני, שאת רשימתו הוא הקריא בבית-המשפט - נעלי הליכה, לבנים, כלי רחצה, בגדי שינה, בגדים חמים ומַטעֵן למכשיר הטלפון הסלולארי. לאלה נוספה חצובה למצלמה, שאת משקלה העריך התובע - אם כי דומה שהפריז - בחמישה קילוגרמים לכל הפחות, ומזוודה להכיל ציוד זה עם החזרה ארצה. מה רבה הייתה הפתעתו של התובע, משהתברר לו עם הגעתו לשדה התעופה בדרך חזור, כי "אל על" עומדת על חיובו בסך של 147 יורו בגין - כך ולא אחרת - משקל יתר, שהלא מיהו זה השב ארצה עם שתי מזוודות ובהן ציוד כפול? 2. בישראל הוצגו הקבלות כנדרש, רק כדי לגלות כי אין בכוונתה של "אל על" לפצות את התובע על הסכומים שהוציא, אלא היא מחשבת את הפיצוי על-פי משקל המזוודה שהתעכבה. לזכות החברה ונציגתה הגב' כהן ייאמר, כי המשקל חושב ביתר והפיצוי הוגדל בשל כך. לתובע נמסרה המחאה על סך של 1,557 ש"ח, שאותה הוא מאן לפדות היות שהדבר נכרך בוויתור על כל תביעה נוספת. 3. את טענותיו כלפי החברה שטח התובע בבית-המשפט, ואודה כי מן הבחינה המהותית מצאתי בהן ממש. אלא שאת הסוגיה גודרת, ראש וראשונה, האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בוורשה ביום 12 באוקטובר 1929, וידועה יותר כ"אמנת ורשה". באזנה בין זכויותיהם של בעלי הציוד המובל לבין האינטרס בקיומה של תובלה בין-לאומית יעילה, מטילה האמנה מגבלות ניכרות על שיעור הפיצוי שבו מחויב מוביל במקרה של תקלה דוגמת זו שפקדה את התובע. אמנת ורשה אומצה בחקיקה הישראלית באמצעותו של חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, הקובע בסעיף 2 לו כי: על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה. ישראל וגרמניה שתיהן צד לאמנת ורשה. הוראותיה לוכדות, אפוא, בכף את כבודתו של התובע ואת הפיצוי ששולם בגינה. סעיף 22 לאמנה, שבדרכו הלך צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט- 1978, הגביל את אחריותו של המוביל לכבודה שניזוקה או התאחרה, לערך של 17 "זכויות משיכה מיוחדות" - הן 25 דולרים - לכל קילוגרם. 4. חוק התובלה האווירית מוסיף ומורה: "אחריותו של המוביל לפי חוק זה לנזק תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו" (בסעיף 10 לחוק). הפסיקה נחלקה באשר לאופן ההתייחסות למיטת סדום זו. יש שנקבע, כי אין לחרוג מן הכלל הנוקשה ולפיו מאפילה העילה שמכוח האמנה על יתר עילות הנזיקין במשפטנו, כמו בלעה אותן אל קרבה (בר"ע 11372/95 (מחוזי ת"א) רשות שדות התעופה נ' אמארה (לא פורסם); תא (מחוזי ת"א) 2267/98 ויסולי נ' T.W.A Inc. (18.2.01)). ויש שנעשה מאמץ - ובפרט בפסיקה המאוחרת - להרחיב במידת-מה את גדריה של האחריות הנזיקית, כך שתתפרש על קשת מגוונת יותר של עילות ותאפשר פיצוי העולה בקנה אחד עם עקרו ההלימה של הנזק, למצער זה ההיקפי (ת"א (שלום חיפה) 18147/98 תלאוי נ' ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ, בפסקאות 37-36 לפסק-הדין (18.12.03); ת"ק (ת"א) 940/07 תרוף נ' איבריה נתיבי אויר ספרדיים (8.7.07)). 5. זוהי שאלה נכבדה ולה פנים לכאן ולכאן, אך ההכרעה בה איננה דרושה, להשקפתי, במקרה שבפנינו. זאת, מטעמים שבנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כך, בגין התעכבותה של הכבודה נכונה הנתבעת, כפי שכבר צוין, לפצות את התובע על-פי הוראותיו של החוק. ראוי להטעים, כי הציוד המקורי לא אבד או נפגע, אלא אך התעכב, ועל כך הפיצוי. באשר לעלות הנוספת של כרטיס הטיסה, הרי שאין כל יסוד לחיובה של הנתבעת בעלות זו, שכל כולה פרי העדפתו של התובע לוותר לחלוטין על חופשתו בפראג, תחת קיצורה במספר ימים וחזרה ארצה בנתיב המתוכנן. אמת, התובע יכֹל לשוב דרך פראג. הוא נמנע מכך. "אל על" אינה יכולה, תהא חבותה העקרונית כאשר תהא, להיות אחראית לבחירתו זו. גם ענינו של משקל היתר איננו דורש הכרעה בדבר גבולות השתרעותה של אמנת ורשה והחוק שמכוחו נקלטה למשפטנו. שכן, הנזק שנגרם לתובע בענין זה אין מקורו בהתעכבותה של הכבודה, כי אם בהתנהלותה הרשלנית של "אל על", שיצרה בפני התובע מצג שווא כאילו תוּשב לידיו עלותם של המוצרים אשר קנה בהתאם לקבלות שימציא. התנהלות זו, על אף שלא הייתה באה לעולם אלמלא אובדן הכבודה, איננה נובעת מאותו אירוע. אין היא קשורה לתכליתו של ייחוד העילה שבחוק - לאפשר הובלה אווירית יעילה - כי אם ליסוד מוסד במערכת היחסים שבין נותן שירות ולקוחו - מניעתה של הטעיה, ואפילו מקורה בשגגה. אודה, כי לא עלה בידי לרדת לסוף תשובותיה של נציגת הנתבעת, לשאלה מדוע זה התבקש התובע לאסוף את קבלותיו ולהציגן, אם ממילא איש לא התכוון לשלם לו על-פי תוכנן. ואם בענין זה הטעתה הנתבעת את התובע בהסתמך על נוהלים פנימיים אשר מהותם מובנת לה-עצמה, אין זה מובן כלל ועיקר מדוע לא התריע איש בפניו כי המשקל הנוסף של הציוד שרכש, באישורה המפורש של הנתבעת, יעמוד לו לרועץ בדלפק הבידוק. יש יסוד להנחה, כי לו הוצגו הדברים בפני התובע לאשורם, הוא היה מכלכל את צעדיו בהתאם, ואפשר שהיה נחסך ממנו הצורך לשאת בתשלום בגין משקל יתר. אעיר, כי הנתבעת שבה ועמדה על כך, שהתובע יצא את ישראל ומשקל כבודתו 15 קילוגרמים בלבד, כך שעמדו לרשותו, בטרם יישק לגבול המשקל המותר, עוד חמישה קילוגרמים "פנויים". למרבה הצער, טענה זו לא תוכל לסייע בידי הנתבעת, מהסיבה שרק חצובה - ציוד חיוני לכל הדעות - שוקלת קילוגרמים אחדים, וכזהו גם משקלה של מזוודה כשהיא לעצמה. אמת, התובע הודה כי רכש לעצמו ציוד נוסף במסע הקניות בברלין, שלא היה חיוני להחלפתו של הציוד שהתעכב. ואולם מן הנתונים שנפרשׂו בפני ברי, כי עיקרו של משקל היתר לא נבע אלא מן הציוד שנרכש חלף זה שהתעכב. בדומה, לו ידע התובע שלא תוחזר לו עלותם של המוצרים שרכש חרף הצגתן של קבלות, סביר שהוא היה מבכר המתנה לפחות לחלק מן הציוד שהתעכב, על פני תשלום מכיסו עבור ציוד חדש. יש לזקוף, לפיכך, גם חלק מן ההוצאות שהוציא התובע ברכישת הציוד - לחובת הנתבעת. 6. על יסוד כל האמור, אני מקבל את טענתו של התובע באשר לנזק שנגרם לו עקב הטעות שהוטעה וקובע, ראשית, כי הסכום ששילם בשל משקל יתר ייתוסף על סכום הפיצוי ש"אל על" כבר נכונה לשלם לו בהתאם להוראות האמנה והחוק. לכך יצורף גם פיצוי בשל הוצאות שהוציא בחו"ל, וכן בגין טרחה והוצאות שנגרמו לו בהגשתה של תביעה זו. בסך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,200 ש"ח. זאת, בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום בפועל. פיצוייםאובדן מזוודה / כבודה