בבש"פ 11981/04 עמיחי שפק נגד מדינת ישראל נפסק כי הכלל הוא שהליכי טיפול וגמילה מסמים מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר (ראו: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, שחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של טיפול גמילה ראוי שייעשה במקרים חריגים, ועל בית המשפט לשקול, בין היתר, את מידת מסוכנותו של הנאשם כמו גם את סיכויי הצלחת הטיפול. בהקשר זה יש לתת דגש מיוחד לשאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי או שהוא נועד להתחמק משהות במעצר (ראו: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 140). ..". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור לחלופת מעצר לצורך גמילה מסמים: בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק פלילי 31789-12-10 (להלן: "התיק העיקרי") בית משפט השלום דן בבקשה למעצרו של העורר בתיק מ"ת 31826-12-10. הדיון התקיים בפני כב' השופטת הבכירה רמה לאופר חסון וההחלטה ניתנה ביום 18.1.2011. העורר הובא לדין בבית משפט השלום, בתיק העיקרי, בגין עבירות של התפרצות למגורים בצוותא בכוונה לגנוב, לפי סעיף 406 (ב') לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, (להלן: "חוק העונשין") ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, וכן עבירה של גניבה בצוותא, לפי סעיף 384 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. מכתב האישום עולה, כי ביום 15.12.10, העורר ביחד עם אשתו, המפקחת, ביצעו בצוותא התפרצות לדירת המתלוננת, שברחוב שדה בוקר 40 בקרית חיים (להלן: "הבית"). המתלוננת שהתה באותה העת בבית במסגרת עבודתה. העורר נכנס לחצר הבית דרך השער ולאחר מכן פתח את דלת הכניסה של הבית ונכנס לבית, ממנו נטל את תיקה האישי של המתלוננת שהכיל 450 ₪, תו קניה בסך 50 ₪, מסמכים אישיים, מכשיר פלאפון ושני מטבעות תכשיט מזהב. כאמור, באותה העת המתינה מחוץ לבית, אשתו של העורר שבהתאם להחלטת בית משפט השלום בתיק אחר היתה אמורה לפקח עליו בחלופת המעצר. בד בבד, עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק העיקרי. בית משפט השלום, לאחר ששמע את טענות הצדדים, סקר את ההליכים והשתלשלות העניינים, הגיע למסקנה, כי יש מקום והצדקה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים הפליליים בתיק העיקרי. מכאן הערר שבפני. ב"כ העורר טען כי בימ"ש השלום טעה עת דחה את בקשת העורר להפנותו להסתכלות. מדובר בעורר שסובל מפיגור גבולי, מתפקד בגבוליות והפרעה פסיכיאטרית, לכן נקבעה לו קצבת נכות. לטענתו, בהתחשב בתשתית הראיות הקיים לעניין הפיגור היה מקום להפנותו להסתכלות. בנוסף טען, כי טעה בימ"ש השלום כאשר דחה את בקשת העורר להפנותו לתסקיר וזאת כדי לא להעמיס על שירות המבחן. עוד טען, כי היה מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר כפי ששוחררה אשתו המעורבת יחד איתו באותה פרשה. ב"כ העורר הגיש חוות דעת של ועדת האבחון מיום 12.10.08 ואישור זכאות לקצבת נכות. מנגד, טענה המשיבה, כי יש לדחות את הערר. לטענתה, העורר ניצל לרעה את האמון שבית המשפט (מספר שופטים) נתנו בו במספר הזדמנויות בעבר. עוד טענה, כי אין מקום להשוות בין העורר לבין אשתו ששוחררה לחלופת מעצר. לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט השלום, עיינתי בחומר החקירה, עברו הפלילי ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערר. השתלשלות עניינו של העורר בתיק קודם בו היה העורר משוחרר, פורטו בהרחבה בהחלטת בית משפט השלום וזאת כדי להראות עד כמה באו בתי המשפט, לערכותיהם השונות, לקראת העורר ואפשרו לו להשתלב במוסדות גמילה שונים, שמהם הוא סולק או הסתלק. המדובר בעורר שלחובתו עבר פלילי מכביד מאוד שכולל עבירות רכוש רבות הדומות לעבירות המיוחסות לו בתיק זה. לעורר ניתנו הזדמנויות רבות לשקם את עצמו ולבנות לו דרך חיים חדשה, אך בחר לנטוש את דרך המלך ותמיד סטה לשוליים והתדרדר לכיוון התיהום. ראוי להדגיש כי בהחלטתי מיום 16.2.10, במ"ת 31826-12-10 ולא בלי היסוס, נתתי לעורר הזדמנות ואפשרתי לו גמילה באשפוזית "צעדים" תוך קביעה כי: "מיותר לציין כי יש לתת לעורר את ההזדמנות לשקם את עצמו ולבנות לו דרך חיים חדשה, חרף הספקות האופפות את סיכויי ההצלחה של העורר בכך, כאשר הוא פנה לפני מעצרו לתהליך זה ובמסגרת תהליך זה, יש מענה הולם למסוכנותו - ראו בש"פ 621/08 סימנודייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 24.1.08). ברי לכל בר בי רב שהיה והעורר יכשל גם הפעם בתהליך הגמילה והוא יאשש את ההנחה שאין לו את היכולות הנפשיות והפיזיות לסיים את תהליכי הגמילה, תמיד יוכל בימ"ש להחזירו אל המעצר הממשי מאחורי סורג ובריח - ראו למשל גישתו של השופט גרוניס בבש"פ 6043/09 קלשניקוב נ' מדינת ישראל ,(ניתנה ביום 26.7.09). לא נעלמה מעיני הפסיקה הקובעת כי מקומו של תהליך השיקום, לרבות הגמילה מסמים הוא במסגרת הדיון בעונש וקביעתו - ראו החלטתי בתיק עמ"ת 34792-12-09 קליין נ' מדינת ישראל והפסיקה של בית המשפט העליון שהובאה שם בעמ' 6 בעניין הנ"ל". בית משפט זה אכן נהג עם העורר בסלחנות יתר ונתן לו הזדמנויות רבות. אך העורר הוכיח כי אינו ראוי לאמונו של בית משפט, על אף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו ע"י בית משפט זה, הוא אינו עומד מאחורי הצהרותיו ועוזב את המסגרות הטיפוליות או מסולק מהן. חומרה יתרה יש לתת לעובדה כי הוא לא נרתע יום לאחר שבוטל האיזוק האלקטרוני והורחבו שעות היציאה שלו ממקום מעצר הבית, מלבצע העבירות נשוא תיק זה שבהן הוא הודה. התנהגות זו של העורר ועברו הפלילי העשיר הכולל עבירות רכוש רבות, מעידים שהעורר: " שור מועד' ופגע רע לסביבה. מי שהצליח לצבור אוסף כה מרשים של הרשעות בתחומים שונים... מעיד על עצמו כי אין עליו מורא מלכות ומוראו של דין ומכאן קמה עילת מסוכנות" (בש"פ 45/10 מסארוה נגד מ"י (נינתנה ביום 8.1.10). יתרה מזו, ראוי לציין כי כעולה מחומר החקירה העורר הודה במיוחס לו בכתב האישום. חומר החקירה כולל גם דו"ח הובלה והצבעה ותפיסת שלל ההתפרצות בתכוף לאחר ביצוע ההתפרצות. לכן עניינו של העורר אמור להסתיים בקרוב וכי יש ביכולתו לבקש ולהשתלב בהליך שיקומי במסגרת עונשו במידה ויוטל עליו עונש מאסר. (לעניין זה ראו והשוו בש"פ 267/11 מ"י נגד דוד ברמוחה (ניתנה ביום 13.1.11). יפים לענייננו הדברים שנאמרו בבש"פ 11981/04 עמיחי שפק נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 9.1.05): "הכלל הוא שהליכי טיפול וגמילה מסמים מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר (ראו: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, שחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של טיפול גמילה ראוי שייעשה במקרים חריגים, ועל בית המשפט לשקול, בין היתר, את מידת מסוכנותו של הנאשם כמו גם את סיכויי הצלחת הטיפול. בהקשר זה יש לתת דגש מיוחד לשאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי או שהוא נועד להתחמק משהות במעצר (ראו: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 140). ..". באשר לשליחת העורר לקבלת תסקיר, יש להדגיש, כי מעמדו של שירות המבחן הוא כשל גוף ממליץ, והמלצותיו אינן מחייבות את בית המשפט ובוודאי שאינן כובלות את שיקול דעתו בשלב המעצר או בשלב של גזירת העונש - למעמדו של תסקיר המעצר ראו בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.11.2010) ובש"פ 8902/02 נבלוסי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 30.10.2010). בעניינו של העורר לא היה צורך ומקום להורות על הגשת תסקיר מעצר, כאשר עניין מעצרו גם בתיקים אחרים נידון ונידוש על ידי בתי המשפט השונים ששחררו אותו לחלופת מעצר והקלו בתנאים המגבילים ומייד לאחר מכן הוא מבצע את העבירות בגינן נעצר עד תום ההליכים בתיק העיקרי. אין מקום להשוות בין עניינו של העורר לאשתו המפקחת שהיתה מעורבת יחד איתו בכתב האישום ואשר שוחררה לחלופת מעצר. אכן ובצדק, קבע בית המשפט השלום כי יש הבדל מהותי בין השניים. כך שאשתו של העורר נעדרת כל עבר פלילי, נמצאת בהריון וחלקה בביצוע המעשים הנטענים בכתב האישום היה שולי. בטרם סיום, ברצוני להתייחס לטענת העורר לפיה הוא סובל מפיגור גבולי. די אם אפנה לחוות דעת ועדת האבחון שהגיש העורר בעצמו בפני, שם צוין בעמ' 6, כי העורר: "מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי. קיימת יכולת תובנה מסוימת. קיימת יכולת להבחין בין מותר לאסור ובין טוב לרע. מבין את משמעות מעשיו ואת תוצאותיהם. קיימת יכולת להבחין בין סיבה לתוצאה. ישנם קשיים בהפנמת ערכים חברתיים. קיימת יכולת לסייע לעו"ד בהגנה עליו, מבין את תפקיד השופט, ביהמ"ש והעו"ד". בהתחשב בכל הנתונים שהובאו לעיל לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית משפט השלום ועל כן אני מחליט לדחות את הערר. תיק החקירה הוחזר לב"כ המשיבה. גמילה מסמיםחלופת מעצרסמיםמעצר