קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים שבר באף: 1. התובע, יליד 25.5.1941, נפגע בתאונת דרכים ביום 4.11.1994. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובע נחבל בפניו, בטנו וגב תחתון ונגרם לו שבר באף ששוחזר ושבר בחוליה מותנית L3. למרות השברים שוחרר התובע בו ביום מבית החולים עם המלצה למנוחה במשך שבוע והמשך מעקב רפואי. ב. התובע לא המציא כל מסמך רפואי נוסף על תעודת חדר מיון. ג. ד"ר דרור, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה מצא בבדיקתו כי: "מתהלך ללא צליעה. מסוגל לעמוד על כל רגל בנפרד, להלך על העקבים ולהתרומם על קצות האצבעות. גב תחתון נראה סימטרי במבט חיצוני מאחור וללא סטיה לצדדים בכיפוף לפנים. מוסר על רגישות יתר בלחץ על זיזים אחוריים של חוליות L4 - L3... ובמישוש לא נמוש ספזם שרירי גב תחתון. טווח תנועות עמוד שדרה מותני נמצא מלא לכל הכיוונים... לא נמסר על רגישות יתר במהלך ביצוע תנועות גב תחתון. בבדיקה נוירולוגית לא נמצא כל חוסר עצבי. לא נמצא דלדול שרירי גפיים תחתונות במדידה השוואתית של היקפן בגבהים שונים"... לפיכך, ולאור צילומי הרנטגן העריך ד"ר דרור נכותו של התובע בגין שבר של חוליה L3 ב-5%. ברור, איפוא, על פי תוצאות הבדיקה, כי אין לנכות שנקבעה כל משמעות תיפקודית. ד. ד"ר בלום, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג., התייחס באופן מפורט לכל תלונותיו של התובע, גם אלו שלא הועלו בכתב התביעה וקבע כי: "לא שוכנעתי מקשר ישיר בין תלונת החסימה האפשרית וממצאי בדיקת האף ובין התאונה הנדונה מאחר ואין לתלונה כי סימוכין במסמכים הרפואיים ופרק הזמן להופעת התלונות בשלוש-ארבע שנים אינו סביר לקשר הסיבתי לתאונה הנדונה. אין מגיעה לתובע נכות על סמך תלונת הירידה בשמיעה מאחר ועל פי זמן הופעת התלונה אין היא יכולה להתקבל כתוצאת החבלה. איני רואה מקום להענקת נכות על רקע תלונת הטנטון מאחר וחריפות התלונה הינה כזאת שאינה יכולה להצדיק נכות על פי ספר תקנות המל"ל ובנוסף אין לתלונה כל סימוכין. בהקשר לתלונת הסחרחורת אף היא אינה יכולה לזכות את התובע בנכות על פי דעתי מאחר ואין לה כל תעוד וסימוכין, מה גם שעל פי תיאורה אינה ברורה כבעיה וסטיבולרית". ה. בקשה לפסילת ד"ר בלום על סמך תמיהות כביכול שעולות מחוות הדעת, חוסר היגיון, אי התאמה וממצאים וקביעה שרירותית בלתי מבוססת בממצאים נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 5.9.2002 תוך הפניית התובע לחקירת המומחה. ו. על החלטתי דלעיל לא הוגשה בר"ע והתובע בחר שלא לשלוח למומחה שאלות הבהרה או לחקור אותו על חוות דעתו אך חוזר על אותן תמיהות גם בסיכומיו. הטענה כי נבצר מהתובע לחקור המומחה בשל חסרון כיס הועלתה לראושנה בסיכומי ההשלמה ובוודאי שאין בה כדי להסביר אי משלוח שאלות הבהרה. ז. אין מחלוקת כי בית המשפט אינו חותמת גומי של המומחה כאמור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פד"י מ"ז[5]170, 174, אך: "כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה הוא במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". ח. לאור כל האמור לעיל, משלא נשאלו המומחים שאלות הבהרה ולא נחקרו על חוות דעתם ולא נשמטה התשתית העובדתית ששימה להן בסיס, נותרו אלו בלתי מעורערות והנני קובעת כי לתובע נותרה כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה נכות אורתופדית רפואית בלבד בשיעור 5%. 3. נזקים א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). ב. הפסד השתכרות 1. התובע טוען להיותו ספר שכיר במספרת בנו, להעדרות מלאה במשך חודשיים וצמצום היקף העבודה והפסד ימי ושעות עבודה. לטענה זו לא בא ולו רמז ראייתי, לא הומצאו תעודות אי כושר ומסמכים רפואיים ומשעובד התובע כנטען, אצל בנו, בוודאי שלא היתה צריכה להיות מניעה להמציא הוכחה לעבודתו והשתכרותו בין בתלוש שכר, בין באישור המעביד ורואה החשבון וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245). 2. משלא הוכח כי התובע עבד אין בסיס גם לטענה של הפסד השתכרות בעתיד מה עוד שהתובע כיום כבר כבן 62. למותר לציין כי כמפורט לעיל גם לו עבד התובע כספר לא היתה הנכות צריכה לפגוע בכושרו להמשיך ולעבוד. מאחר וחלפו כבר כתשע שנים מאז התאונה שיכלו לשמש אינדיקציה להשפעתה על תיפקודו של התובע, אך לא הומצאו ולו בדל ראיה לעבודה ג. הוצאות התובע לא המציא ולו בדל ראיה על הוצאה רפואית כלשהי ומאחר וממילא הינו אמור לקבל כל הטיפולים במסגרת הרפואה הציבורית, נדחית גם הדרישה בראש נזק זה. למותר לציין כי לא הוכח כי התובע קיבל טיפולים רפואיים ועל כן ממילא לא הוכח כי נגרמו לו הוצאות נסיעה לקבלתם. ד. סיעוד ועזרת הזולת משלא הוכח כי התובע היה באי כושר מעבר לשבוע מנוחה שהומלץ בבית החולים, לא הוכח כי התובע נזקק כלל לעזרה ואם קיבל עזרה במשך השבוע מבני המשפחה לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה תקינים ועל כן ממילא לא ברת פיצוי, כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588: "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי". ה. נזק לא ממוני לתובע נגרמו שני שברים, באף ובחוליה מתנית ונותרה לו כאמור נכות בשיעור 5% ועל כן נראה לי לנכון להפעיל סמכותי מכח תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, ולפסוק לתובע 15,000 ₪ פיצוי בראש נזק זה. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 5. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. אףתאונת דרכיםשבר