קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזרת עובד עירייה לעבודה:    1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי הציבור מר ממליה ומר קליינר; עב 2823/01), בו נדחתה תביעתו של המערער להשיבו לעבודתו. 2.      עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית הדין קמא, ונביא את עיקרן בקצירת האומר, כדלקמן: המערער היה עובד המשיבה במשך כעשרים שנה. ביום 28.11.00 נשלחה למערער הודעה, לפיה יסתיים שרותו בעירייה ביום 30.04.01 במסגרת תוכנית ההבראה העירונית. על פי הסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך הדיון בבית הדין קמא, קוים למערער שימוע ביום 04.04.01, לאחריו הוחזר עניינו פעם נוספת לוועדת הערר "על מנת שתשוב ותשקול את פיטוריו של התובע, מהיבטים הקשורים במצבו הבריאותי". ביום 29.05.01, לאחר שהונחה בפני הוועדה חוות דעת מטעם רופא תעסוקתי, קבעה הוועדה, כי עבודתו של המערער תופסק ביום 01.10.01.     3.      בבית הדין קמא טען המערער לבטלות פיטוריו, בשל כל אחד מן הטעמים הבאים, כפי שהם מובאים בפסק הדין קמא: "א. הסכם ההבראה שמכוחו התימרה העיריה לפטר את התובע לא היה בר תוקף בהיותו נוגד את פקודת העיריות, ובהיותו נוגד את חוקת העבודה של העיריה ונהליה... ב. אף אילו היה הסכם ההבראה בר תוקף, הרי שבמועד פיטוריו של התובע הסכם ההבראה שבק כל חי. ג. אפילו הסכם ההבראה בר תוקף ביום פיטוריו של התובע, הרי באופן מעשי העיריה לא נהגה על פי כללים שלה עצמה. ד. לתובע לא ניתנה זכות שימוע. ה. העיריה נהגה עם התובע באופן לא הוגן ופיטרה אותו בחוסר תום לב ומשיקולים זרים. ו. התנהגות העיריה הינה בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ז. לתובע נגרמה עגמת נפש ממשית". 4.      בית הדין קמא, בדחותו את התביעה, קבע כהאי לישנא: "נדחית טענת התובע בדבר בטלותו או העדר תוקפו של ההסכם (הסכם ההבראה, ס.א.)", כן נדחתה הטענה בדבר היות הסכם ההבראה שלא בתוקף במועד הפיטורים. בית הדין הוסיף וקבע, כי: "לא הוכחו ראשיתו של שיקול זר או חוסר תום לב בפיטוריו של התובע", ובהתייחסו לטענות בדבר שלילת זכות השימוע, ציין: "הנה כי כן, נמצאנו למדים כי למערער ניתנה זכות הטיעון, וכי הוא מיצה אותה".   5.      יצויין, כי במהלך הדיון בבית הדין קמא נשמעו עדים רבים, וכי בית הדין ציין, בהתייחס לעדי המשיבה "את הרושם המהימן שהותירו עלינו העדים אורית סבטאני, יחזקאל אליהו, ציון דהן ולא פחות מהם שמי אמסלם".   6.      בערעורו חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בבית הדין קמא והוסיף וטען, כי טעה בית הדין האזורי בקובעו שעדותם של עדי המשיבה יצרה רושם מהימן. המשיבה טענה בעיקרי טיעונה, כי לא נפל פגם בפיטורים וכי דין הערעור להידחות, עם זאת ציינה ש"מתוך התחשבות אנושית במצוקתו האישית המובנת של המערער תשקול המשיבה בחיוב ויתור על הטלת הוצאות לטובתה".   7.      לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין קמא, לרבות בכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי ונתנו דעתנו לטענותיהם של בעלי הדין בערעור, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, על פי תקנה 108 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, זאת משלא מצאנו מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין קמא, בפניו נפרשה מסכת הראיות, ובמסקנותיו המבוססות על יישום אותם ממצאים עובדתיים. כן, לא מצאנו כי נפלה טעות מלפני בית הדין קמא, באופן ניתוח הסוגיות המשפטיות שבאו לפתחו.   8. סוף דבר - לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין ולאור עמדתה הראויה של המשיבה, איננו עושים צו להוצאות . עובדי עירייההחזרת עובד לעבודהעירייה