קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד נהג אוטובוס של דן: זוהי תביעה על פי עילות התקיפה וכליאת שווא שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") שהגישה התובעת נגד נתבע 1, נהג אוטובוס דן, (להלן: "הנהג") ונגד נתבעת 2, חברת דן, על מעשים שנעשו כנגדה על ידי הנהג בהיותה נוסעת באוטובוס שהיה נהוג על ידו. א. התובעת, ילידת 1933 נהגה ליסוע בקו 49 של אוטובוס דן מנאות אפקה לפתח תקווה, ונהגה להשתמש בכרטיס חופשי חודשי שהנפיקה החברה. ב. ביום 29.9.93 משעלתה על האוטובוס, התפתח ויכוח קולני בינה לבין הנהג בשאלה האם הכרטיס שהיא מחזיקה מתאים ליעד הנסיעה המבוקש על ידה. לתקרית זו קדם דין ודברים בין השניים, על אותו רקע, כשבועיים קודם לכן. הנהג סבר - בטעות - כי היעד המבוקש אינו נכלל בכרטיס ואילו התובעת גרסה כי הכרטיס תקף ליעד. בדיעבד הסתבר כי הצדק עם התובעת. ג. במהלך הנסיעה ביום 29.9.93 התפתח בין התובעת לבין הנהג ויכוח קולני שגלש לקטעי דיבור קשים ועולבים. במהלך הנסיעה התובעת התישבה על הספסל הקרוב לדלת האחורית, הנהג הגיע למקום מושבה, ניסה לחטוף מידה את הכרטיס, התובעת התנגדה ואגב כך אפשר שקבלה מכה ביד. העובדות האמורות לעיל אינן שנויות במחלוקת. התובעת הוסיפה וטענה כי הנהג חבט בה בידה, דחף אותה והצמיד את פניה לחלון. הנהג מכחיש עובדות אלה. עוד טענה התובעת כי הנהג מנע ממנה לרדת בתחנה המבוקשת על ידה בצומת גהה, ואפשר לה לעשות כן רק לאחר שתי תחנות נוספות. גם טענה זו מוכחשת על ידי הנהג. תקיפה: מהעדויות שהובאו בפני לא שוכנעתי כי יש ממש בגירסת התובעת כי הנהג חבט בידה, דחף אותה והצמיד ראשה לחלון. ממגוון העדויות, בהזדמנויות שונות, התובעת ספרה שלל גירסאות שונות. ניכרו בעדותה רצון להפריז ולייחס לנהג התנהגות אלימה מעבר לשארע בפועל. ולפיכך לא נחה דעתי אשר לתאוריה, שלא נסמכו על עדות נוספת כלשהי. כך למשל בהודאתה במשטרה היא מספרת כי הנהג חבט בידה, אולם אין זכר לסיפור בדבר דחיפה והדיפת ראשה כלפי החלון. לעומת זאת בחקירה נגדית המכה ביד הפכה לאגרוף (עמ' 8 לפרוטוקול). ועוד היא טענה במהלך החקירה הנגדית כי באותו יום היא פנתה לבית חולים איכילוב לטיפול במכה, על כך לא הובא מסמך, וכן אין סימן לסיפור בית החולים בהודאתה במשטרה. יחד עם זאת אין חולק, והנהג הודה, כי הוא ניגש למקום מושבה, ניסה לחטוף מידה את הכרטיס (עמ' 11 לפרוטוקול) וכן: "ניסיתי להוציא ממנה את הכרטיס מהיד ולהראות לה איפה גבול הכרטיס". (עמ' 11 שורה 30) וכן: "יכול להיות שמזה שהיא הרימה את היד שלה ופגעה לי ביד. אני לא נתתי מכה בכוונה...". (עמ' 12 שורות 17,18) נשאלת השאלה האם יש בהתנהגות זו משום ביצוע עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודה, האלמנטים של סעיף 23 הינם כדלקמן: שימוש בכוח נגד גופו של אדם. במתכוון. שלא בהסכמה. אין ספק כי הנהג ניסה לחטוף מהתובעת במתכוון את הכרטיס ואין ספק שהמעשה נעשה בניגוד לרצונה והסכמתה. נשאלת השאלה האם יש במעשה החטיפה, שלווה בהתנגדות התובעת שקיבלה אגב כך מכה בידה, משום שימוש בכוח. סעיף 23 מתייחס לשימושים שונים של כוח לרבות נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת. בע"א 779/89 יעקב שלו נגד סלע חברה לביטוח בע"מ, מח' (1), 221, הרחיבה דעת הרוב את המונח "כוח" ו"אלימות" גם לאמצעים מילוליים. בית המשפט קבע כי אמצעי אלימות פירושם גם שימוש באמצעים תקיפים ובוטים שאינם כרוכים בכוח פיזי. דעת המיעוט של כבוד השופטת ת.אור חולקת על כך. בדיון הנוסף שב בית המשפט העליון והבהיר כי: "אלימות אינה רק הנחתה של מכה. זעקת אימים המכוונת לעבר אדם הגורמת לבריחתו בבהלה, או לנסיעתו וקפיצתו בפחד מבעד לחלון - אף היא בגדר אלימות..." (תקדין עליון כרך 93 (3), 1327). בנסיבות המקרה שבפני אין צורך להתחבט בשאלה האם יש להחיל את הלכת שלו - סלע, אשר התיחסה, בין היתר, לחוזה ביטוח, על הנסיבות דנן. שכן, מעשהו של הנהג עלה כדי תקיפה פיסית בכך שניסה לחטוף מידה של התובעת את הכרטיס ואגב כך היא נפגעה בידה. למעלה מן הצורך אוסיף כי אופיו של דו-השיח שהתפתח בין השניים, עולה על מבחני הפסיקה לפי הלכת שלו - סלע ואפשר לומר כי הנהג עוול כלפי התובעת עוולת תקיפה, שמקורה באלימות מילולית. כליאת שווא: כפי שבואר לעיל, לא נחה דעתי מעדותה של התובעת, אשר נטתה להגזים ולהפריז בעדותה. התובעת הודתה בחקירה נגדית כי תחנת היעד בצומת גהה היא תחנה עמוסה, בה יורדים רוב נוסעי האוטובוס. התובעת ישבה במושב הסמוך לדלת האחורית ולפיכך לא סביר שהנהג מנע ממנה ירידה מהאוטובוס באמצעות סגירת ופתיחת הדלת לסירוגין. בגל האנשים היורדים מהאטובוס, כשהתובעת מוקמה בסמוך לדלת אין זה סביר שהמתינה עד לאחרון הנוסעים שירד, ורק אז עשתה נסיון לרדת מהאוטובוס. אני דוחה את גירסתה וקובעת כי לא הוכחה עוולת כליאת שווא. הנזק: התובעת לא הוכיחה נזק לגופה. יחד עם זאת אין ספק שהיא נקלעה לסיטואציה מבישה אגב נסיון של הנהג להשפילה בפני אטובוס מלא נוסעים. גם אם אצא מנקודת הנחה, שהתובעת לא טמנה ידה בצלחת, ואף היא נבלה פיה כלפי הנהג, עדיין אין בכך כדי לשלול זכותה לפיצויים. (ראה ע"א 668/71 בנימין מורגנשטיין נגד ברוך דימנשטיין כו' (2) 841). כן לא מצאתי בנסיבות העניין, מקום להפחתת הפיצויים עקב התנהגותה של התובעת. מדובר באישה מבוגרת, תגרנית ככל שתהיה, לא היתה הצדקה לתגובה שהגיב כלפיה הנהג (ראה מורגנשטיין נגד דימנשטיין לעיל). בנסיבות העניין לאחר ששקלתי את דרגת חומרת מעשהו של הנהג, אני רואה לנכון לחייבו לפצות את התובעת בסך של 15,000 ש"ח. אחריותה של נתבעת 2: בהתנהגותה של חברת דן, מעסיקתו של הנהג, לא מצאתי מתום: היא חקרה את נסיבות המקרה ושיגרה לתובעת מכתב התנצלות. העובדה שהמעסיקה אפשרה לנהג לשפר את דרכיו אינה מהווה משום אישור רטרואקטיבי או אישרור למעשיו, כשמשמעות המונח בסעיף 25 לפקודה. לפיכך התביעה נגדה נדחית. לפיכך אני מחייבת הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 15,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כן ישא הנתבע 1 בהוצאות התובעת ושכר טרחת פרקליטה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית והתובעת תישא בהוצאותיה ושכר טרחת פרקליטה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אוטובוסנהג אוטובוס