רשלנות רפואית בניתוח עפעפיים

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית בניתוח עפעפיים: תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לפי טענתו, בגין רשלנות רפואית בעת ניתוח הרמת גבות שבוצע לתובע. רקע ועובדות: 1. התובע, יליד 1938, ביצע אצל הנתבעת ניתוח להורדת ירוד (קטרקט, להלן:- "ניתוח הקטרקט") בשתי עיניו ובשני מועדים שונים, ביום 10.12.09 וביום 16.2.10. הניתוח בוצע בידי דר' ורשינין, במרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון, דר' ורשינין היא גם רופאת העיניים שטיפלה בתובע בקופת החולים בה היה מבוטח. התובע היה מרוצה עד מאוד מהניתוחים ואף שלח מכתב תודה לבית החולים. 2. לטענת התובע, לאחר שראייתו לא השתפרה ובשים לב לכך שחש תחושת כבדות בעפעפיו, הומלץ לו לבצע ניתוח עפעפיים, שבמסגרתו יוסרו חלקי עור עודפים בעפעפיים, דבר שיש בו כדי להקל על הראיה. הניתוח אמור היה להתבצע, כפי שבוצע ניתוח הקטרקט, במרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון (להלן:- "הנתבעת"). הניתוח נקבע תחילה ליום 26.5.10, אך נדחה, כך שבוצע בסופו של דבר ביום 4.7.10. 3. לטענת התובע, בזמן הניתוח, אשר בוצע על ידי דר' לברטובסקי, בסיוע דר' קבליוה, שהיתה מתמחה באותה עת, פעלו הרופאים באגרסיביות, כשהתובע סובל מכאבים איומים, לאורך כל הניתוח מתחילתו, כאשר הרופא אף אינו ממתין עד שחומר ההרדמה ישפיע על האזור המורדם בטרם החל לחתוך, כאשר לאורך כל הניתוח גוער דר' לברטוב סקי בדר' קבליוה. לטענת התובע, בעת שיצא מהניתוח, ראה כי מצב העפעפיים כלל לא השתפר, כאשר כל רצונו של הרופא היה לבצע בו ניסויים, על מנת ללמד את דר' קבליוה. התובע טוען, כי לאחר הניתוח החל לחוש כאבי ראש איומים והחל לצרוך כמויות רבות של כדורים נגד כאבים. דר' לברטובסקי ציין בפני רופא חדר המיון, שאליו פנה התובע, על מנת למצוא מזור, כי מדובר בתופעה מוכרת, הנובעת מחומר ההרדמה, והיא תחלוף. 4. התובע טוען, כי לאחר הניתוח הופתע לגלות, כי הניתוח שבוצע בו היה בעצם ניתוח גבות ולא ניתוח עפעפיים, כפי שהופנה אליו מלכתחילה. לטענתו, התובע פנה לדר' לברטובסקי לאחר ניתוח וציין לפניו, כי הוא מבקש לפתור את בעיית העפעפיים המציקה לו מאוד. דר' לברטובסק פנה אל התובע בטון מאיים וציין, כי רק בתמורה לתשלום של 6,000 ₪, יבצע בתובע ניתוח עפעפיים. אז הופנה התובע על ידי רופאת העיניים בקופת החולים אל המרכז הרפואי שיבא-תל השומר (להלן:- "תל השומר" ), שם בוצע ניתוח עפעפיים, כפי שביקש התובע מלכתחילה. התובע טוען לפיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין נזקיו ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. 5. התובע הגיש תביעתו, כשהיא אינה נתמכת בחוות דעת מומחה. בהמשך הוגשה על ידי התובע חוות דעתו של פרופ' יצחק בן סירה, מומחה בתחום העיניים. עם הגשת חוות הדעת, צירף התובע מסמך שבו הוא מפרט את נזקיו. התובע ציין, כי בשל הכאבים האיומים שחש, פנה לכל אפיק אפשרי על מנת לחפש מזור לכאביו. כמו כן, לשם המצאת חוות הדעת נאלץ למכור רכב קלנועית שרכש רק חמישה חודשים קודם לכן, כאשר הוא מוכר את הקלנועית, ששמשה לפרנסתו בהפסד כספי. כמו כן נגרמה לתובע עוגמת נפש מרובה כתוצאה ממראה פניו, שכן לאחר הניתוח, גבותיו של התובע מעוגלות, דבר המכער את פניו, כל זאת בנוסף לסבל המרובה שחש כתוצאה מהשלכות הניתוח. גדר המחלוקת: 6. הנתבעת כפרה בטענות התובע, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק. יצויין, כי מלכתחילה נתבעו בכתב התביעה גם הרופאים המנתחים, דר' לברטובסקי ודר' קבליוה, אלא שלאחר שניתנה על ידי הנתבע ת הודעת חסינות בהתאם להוראות סעיף 7ב' לפקודת הנזיקין [נ"ח], נדחתה התביעה כנגד הרופאים ונותרה התביעה כנגד הנתבעת. 7. לאורך ניהול ההליך, התמקדה המחלוקת בין הצדדים, בין היתר , בשאלה האם הוסבר לתובע מלכתחילה, כי הוא מוזמן לניתוח גבות, או האם הוזמן לניתוח הרמת עפעפיים. התובע טוען, כי לאורך כל הדרך הוסבר לו, כי הוא עתיד לבצע ניתוח עפעפיים ורק לאחר ביצוע הניתוח בפועל, הסתבר לו כי בוצע בו ניתוח גבות. התובע טען, כי ביומן הניתוחים צויין מפורשות, כי מדובר בניתוח עפעפיים. התובע ביקש לקבל את יומן הניתוחים, אך זה לא הומצא חרף התדיינות ממושכת בעניין. 8. התובע תמך, כאמור , את תביעתו בחוות דעתו של פרופ' בן סירה. פרופ' בן סירה ציין בחוות דעתו, כי למיטב הבנתו, לא מצוי לפניו כל התיעוד הרפואי הרלוונטי, לרבות טופס הסכמה לניתוח, אם כי הוא אינו יכול להעלות על דעתו, כי לא נחתם טופס כזה. פרופ' בן סירה מציין בחוות דעתו, כי מצבו של התובע, כפי שניתן להתרשם מתמונות שצולמו עובר לניתוח, הצדיק ניתוח עפעפיים ולא ניתוח גבות כפי שבוצע אצל התובע ואכן, המציאות הוכיחה, כי בסופו של דבר התובע נזקק גם לניתוח עפעפיים ששיפר את מצב הראיה אצל התובע. המומחה ציין בחוות דעתו, כי מדובר בטעות שכיחה של רופאים, אשר מחליטים לבצע במצב כמו זה של התובע ניתוח גבות ולא ניתוח עפעפיים. אשר לכאבים במצחו של התובע כתוצאה מהניתוח, המומחה מציין, כי מדובר ככל הנראה בפגיעה בקרום המכסה את עצם הארובה וייתכן ופגיעה זו גורמת לפגיעה גם בעצבוב או לזיהום, ולכן ההחלמה נמשכה זמן רב. המומחה ציין, כי לדברי התובע, כאשר גער דר' לברטובסקי בדר' קבליוה, אמר לה בין היתר לחתוך עמוק יותר וייתכן וזה מה שגרם לדלקת. עוד מציין המומחה בחוות דעתו, כי קשת הגבות אינה זהה בשתי העיניים וכי הצלקות מעל הגבות הינן צלקות גסות. 9. הנתבעת תמכה טענותיה בחוות דעתו של דר' זאב זינרייך. דר' זינרייך ציין בחוות דעתו, כי שיקול הדעת של הרופא שביצע את הניתוח באשר לסוג הניתוח שיש לבצע הוא שיקול הדעת של מי שבודק את המטופל בזמן אמת וכי לא ניתן על סמך תמונות להחליט מהו סוג הניתוח שיש לבצע למטופל. בסופו של דבר, מסביר דר' זינרייך, גם הרופאים בתל השומר החליטו שלא לבצע ניתוח עפעפיים, שמטרתו להקטין את עודף העור על העין, אלא ניתוח להקל על כובד העפעף על העין. הרופא מציין, כי מתוך התיעוד הרפואי שצורף, הוסבר לתובע היטב מהו סוג הניתוח שעליו לעבור. באשר למראה פניו של התובע, טוען המומחה, כי קשת הגבות אצל התובע נראית טבעית וכי הצלקות אינן בולטות. 10. התובע טען, כאמור, בכתב תביעתו, כי הרופאים שביצעו בו את הניתוח התרשלו בביצוע הניתוח וזוהי מחלוקת בין הצדדים. ואולם, הגם שבסיכומיה טענה הנתבעת, כי לא נותרה עוד מחלוקת שבין הצדדים, לאחר חקירת מומחה התובע, שאישר בחקירתו, כי לא היתה התרשלות בביצוע הניתוח, הרי שקיימת בין הצדדים מחלוקת נוספת והינה המחלוקת בדבר סוג הניתוח שאליו הוזמן התובע לעומת סוג הניתוח שבוצע לו בפועל, דהיינו סוגיית "הסכמה מדעת". סוגיה זו עברה לאורך חוט השני לאורך כל ניהול ההליך, ולמעשה אינה מהווה הרחבת חזית, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה. למען הסר ספק, יובאו מתוך כתב התביעה טענות התובע בעניין: בהגדרת מהות התביעה מציין התובע: "ביצוע ניתוח שלא לצורך ללא הסכמתי וללא ידיעתי נזקי גוף, תקיפה חבלתית, הטלת מום, רמיסה ברגל גסה כל חוק אנושי לפי חוק מתן טיפול רפואי נאות חוק זכויות החולה...." בהמשך מתאר התובע את ההבדל בין ניתוח גבות ובין ניתוח עפעפיים, כאשר לטענתו, הפערים בניתוח, בתקופת ההחלמה ובכאב משמעותיים. בתיאור הניתוח מציין התובע: "...כאשר הם לא נגעו בעפעפיים שבגלל זה באתי לניתוח ולאחר הניתוח לא היה שום שינוי בעפעפיים, מאיפה הגיע לברוטבסקי לניתוח גבות אם לא מתוך רצון לבצע ניסויים ולספק את רצונה של ד"ק קבליוק ואת הסיבה רק שניהם יודעים." כשהתובע מתאר את פנייתו לבית החולים לקבלת מסמכים מציין התובע "..פניתי לבי"ח ברזילי לקבל מסמכים וראה זה פלא אין שום מסמכים שאי פעם עברתי שם ניתוח ואין שום הפניה לניתוח עפעפיים או לניתוח גבות. על ניתוח גבות לא יכולה להיות הפנייה כי מעולם לא הייתה הפניה כזו כי מעולם לא הייתה בעיית גבות." לפיכך, אדון בשתי הסוגיות. למען הסר ספק, הגם שהנתבעת התעלמה מסוגיה זו בסיכומיה, הרי שכאמור, הראיות נגעו גם בסוגיה זו, כאשר גם המומחים התייחסו לכך בחוות דעתם. מה בין ניתוח גבות לבין ניתוח עפעפיים. 11. התובע סבל מכבדות עפעפיו על העיניים, באופן שבו הדבר פגע בראיה. פגיעה זו בראיה נוצרת, כפי שהסבירו המומחים בחוות דעתם וכפי שהסבירו הרופאים שהעידו בתיק, בשל אחת מ שתי חלופות. החלופה הראשונה הקרויה Blepharochalasis, שמשמעותה התרופפות העפעף הינה תועפה שבמאפיינת בעיקר גיל מבוגר, כאשר רקמות העפעפיים מתרופפות עקב הגיל ובליטת שומן מהארובה לעפעף. תופעה נוספת, דומה, שאף היא מבטאת התרופפות רקמות עקב הגיל, הינה צניחת הגבות מתחת לקו גבול עצם הארובה. (ראה חוות דעתו של פרפ' בן סירה). בעת שמבוצע ניתוח בעפעפיים (ניתוח Blephroplasry, אשר בוצע אצל התובע בשלב השני), מוסרים עור ורקמות מהעפעף, מה שבסופו של דבר גורם להקלה ניכרת בכובד העפעף. לטענת פרופ' בן סירה, ניתוח בגבות מבוצע בעיקר כאשר הגבות נופלות, אך עם הרמת הגבות נמתח גם העפעף, דבר שאף הוא יכול להביא להקלה על כובד העפעף ולהקלה על שדה הראיה. ישנו ניתוח נוסף, אשר נועד לתקן צניחת עפעף בלבד, אך אין מטרתו לתקן את כובד הרקמות על העפעף (ראה חוות דעתו של דר' זינרייך). 12. נקודה חשובה נוספת שיש להדגיש בנוגע לשני הניתוחים היא, כי לרוב, ההתוויה לביצוע הניתוחים האמורים היא התוויה קוסמטית. שעה שמדובר בהתוויה קוסמטית הרי שהניתוח הינו ניתוח שאינו מכוסה בסל הבריאות והוא ממומן, לפיכך , על ידי המטופל. התוויה רפואית לניתוח נעשית, כאשר הבעיה אצל המטופל גורמת לפגיעה בשדה הראיה ואז מבוצע הניתוח לצורך שיפור הראיה, כשעלותו כלולה בסל הבריאות. 13. הרופאים השונים העידו באשר לאופן בו נבחנת השאלה האם מדובר בהתוויה רפואית לניתוח. דר' לברטובסקי, אשר ניתח את התובע, ציין כי כאשר העפעף יורד עד לקו הריס, ניתן להתרשם כי מדובר בהתוויה רפואית ואילו המבחן אותו הציע מומחה התובע, פרופ' בן סירה הוא מבחן בדיקת האישון. לפי מבחן זה, אם מחצית מהאישון מוסתר ת על ידי העפעף בעת שהעין פקוחה, ישנה התוויה רפואית לניתוח. יצויין, כי הרופאים בתל השומר השתמשו, כך עולה מהתיעוד הרפואי , במבחן שלישי והוא מבחן כבדות העפעף, כיוון שהתובע חש בכבדות בעפעפיו, מצאו בכך התוויה רפואית לניתוח. 14. משמעות הצורך בהתוויה רפואית לניתוח עלתה בענייננו, שכן, לאחר שבוצע בתובע ניתוח גבות, שהיה עקב הוריה רפואית, דהיינו על חשבון קופת החולים, ביקש התובע לבצע גם ניתוח עפעפיים, אלא שאז סירב דר' לברטובסקי לבצע את הניתוח ללא תשלום, שכן לטענתו, לאחר ניתוח הגבות, בעיית הראיה הוסדרה וכעת עסקינן בהתוויה קוסמטית בלבד לניתוח, ולכן זו אינה כלולה בסל הבריאות ועל התובע לשלם עבור הניתוח, כתנאי לביצועו. למסקנה שונה הגיעו הרופאים בתל השומר, אשר מצאו התוויה רפואית לביצוע הניתוח וניתחו את התובע על חשבון קופת החולים. רשלנות הנתבעת בביצוע הניתוח? 15. הטענה לרשלנות הנתבעת בביצוע הניתוח (לבד מסוגיית ההסכמה מדעת) נוגעת בכמה עניינים. העניין הראשון הינו בחירת סוג הניתוח. התובע טוען, כי היה על הרופא לבצע ניתוח עפעפיים ולא ניתוח גבות, כאשר ניתוח גבות הינו ניתוח שפחות מתאים למצבו של התובע עובר לניתוח. הנושא השני הינו הכאבים שחש התובע במצחו לאחר הניתוח ואילו הנושא השלישי הינו מראה העיניים לאחר הניתוח, כאשר התובע מתאר את מראהו כאילו הוא נראה "דרקולה", בלשונו. 16. כאמור, בחוות דעתו ציין פרופ' בן סירה, כי לפי התמונות הוא מסיק שהניתוח שהיה על התובע לעבור הינו ניתוח בעפעפיים. דר' זינרייך מציין לעומת זאת, כי ההחלטה נתונה בידי הרופא המנתח, כאשר לא ניתן לעמוד במקומו של הרופא המנתח בדיעבד ולהחליט בהסתמך על תמונות מהו הניתוח העדיף. דר' לברטובסקי נחקר בעניין זה והשיב לשאלת בית המשפט: "ש: ההתרשמות שלך המקור לבעייה הוא בגבות או בעפעפיים. ת: גם וגם. כשיש את המצב של גם וגם הרבה פעמים אני מתחיל מהגבות, כי קודם אני מחזיר אותם למצב האנטומי שלהם, הרבה מאוד מקרים מסתפקים בזה לא הולכים לפתור בעיה קוסמטית אלא בעייה פונקציונלית. בד"כ שאני עושה את הדבר הזה פתרת לי את הבעייה. זה נכון שיש עודף עור בעפעפיים במקרה של התובע התרשמתי שהעודף שנשאר לאחר הניתוח זה קוסמטי. ש: האם אם היית עושה במקום ניתוח גבות היית עושה ניתוח עפעפיים האם זה יכול היה לפתור. ת: יכול להיות. אנו מסתכלים על המצח של התובע, על מנת להתגבר על צניחת הגבות אתה מפעיל את שרירי המצח, אי אפשר להפעיל אותם כל היום זה מאוד מעייף אפשר לעשות זאת למספר דקות. כשבא בנאדם ומתלונן על כבדות, אם אני מתרשם שזה נכון, אני קודם כל מתקן לו את הגבות וזו הפילוסופיה המקצועית שלי בנושא הזה." (עמ' 23 לפרוטוקול). פרופ' בן סירה נחקר בעניין אף הוא: "ש: כשבא אליך חולה ואתה בתור מנתח תסכים אתי כפי שהעיד ד"ר לברטובסקי שיקול הדעת איזה ניתוח לעשות בדיוק בהתאם למצב הרפואי הוא שלך. ת: אין לי שום טענות זה זכותו של רופא מנתח איזה סוג ניתוח מותר לו לעשות. וגם אין לי שום טענות שד"ר לברטובסקי עושה ניתוח גבות, אך אני לפי הצילומים הייתי עושה הרמת עפעפיים, אי אפשר לבוא בטענות לרופא מומחה שהוא החליט על ניתוח מסויים. אבל הוא היה צריך להסביר לחולה מה הוא הולך לעשות ואיפה יהיו הצלקות וכו' וכו'. הבחירה שלו היתה לגיטימית למרות שרופאים רבים אחרים היו מחליטים לבצע ניתוח עפעפיים. ש: הבחירה בסוג הניתוח לא היתה רשלנית. ת: בוודאי שלא. ש: גם כשאני מסתכל על המסקנות שלך בחוות הדעת לא כתבת שעצם ביצוע הניתוח היה רשלני. ת:אני כתבתי שעצם ביצוע הניתוח לא היה מוצלח. לא כתבתי רשלני כתבתי לא מוצלח. אני מודה, יש הבדל בין ניתוח שלא הצלחתי לניתוח רשלני. הם הוא היה חותך אותו במצח היה רשלני. עצם ביצוע הניתוח עדיין לא רשלני, הוא לא מוצלח, לפי דעתי האינדיקציה לא היתה כל כך נכונה." (עמ' 30-31 לפרוטוקול). יצויין, כי דר' זינרייך לא נחקר על חוות דעתו. 17. למעשה, לאחר שמיעת העדים, דומה, כי אין חולק, כי החלטתו של דר' לברטובסקי לבצע בתובע ניתוח גבות על מנת לתקן את הבעיה שנוצרה אצלו היתה בחירה שלא היתה בחירה רשלנית. המומחים והרופאים מסכימים, כי ההחלטה מהו סוג הניתוח שיש לבצע אצל המטופל נתונה בידי המנתח ובחירתו היא לגיטימית (אף דר' ורשינין הסבירה, כי ההחלטה בדבר סוג הניתוח נתונה לרופא המנתח). פרופ' בן סירה העיד, כי הוא היה בוחר בסוג אחר של ניתוח, אך לא שלל את בחירתו של דר' לברטובסקי בניתוח גבות ולא בניתוח עפעפיים. 18. למעשה, פרופ' בן סירה אף אינו חולק על כך שמהלך הניתוח בוצע בלא התרשלות מצד הרופאים המנתחים. יצויין, כי התובע מעלה טענות באשר לאופן ניהול הניתוח, כאשר הוא מציין, כי דר' לברטובסקי גער ברופאה המתמחה שביצעה יחד עמו את הניתוח, וכי זו ביצעה בפועל חלק מהפעולות הניתוחיות, אלא שעל פניו, מהלך הניתוח בוצע ללא כל התרשלות מצד הרופאים, כאשר בסופו של דבר הושגה התוצאה האפשרית לסוג הניתוח. דר' לברטובסקי העיד, כי רופאים מתמחים משתתפים באופן פעיל בניתוחים במחלקה וכך נעשה אף במקרה דנן. איני מוצאת מקום ליתן התייחסות לשאלה האם דר' לברטובסקי גער במתמחה אם לאו, בהעדר רלוונטיות להכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת. 19. פרופ' בן סירה ציין בעדותו, כי תוצאת הניתוח לא היתה מוצלחת, אך לא באופן רשלני. דבריו של פרופ' בן סירה מתייחסים למעשה לשאלת הצורך בניתוח נוסף לאחר ניתוח הגבות ולא לכך שלא הו שגה תוצאת הניתוח, או נגרם נזק כתוצאה מאופן ביצוע הניתוח. מסקנתו של פרופ' בן סירה היא, כי בסופו של דבר, הכבדות בעפעפיו של התובע לא הוסרה ולכן לא התקבלה התוצאה המיוחלת באופן מלא לאחר הניתוח, כך שהיה מקום לבצע בנוסף לניתוח הגבות גם ניתוח עפעפיים. דר' לברטובסקי ציין בעדותו, כי כאשר הוא מבצע ניתוח גבות, הוא מעדיף להתחיל בניתוח זה ורק כאשר מסתבר כי יש צורך בניתוח נוסף, הוא מבצעו והוא אף אינו נוהג לבצע את שני הניתוחים יחד. מדבריו של דר' לברטובסקי ניתן להסיק, כי אף הוא אינו שולל את הצורך בניתוח נוסף, אם כי לטענתו, בשלב זה, אצל התובע, הצורך בניתוח הנוסף התברר כצורך קוסמטי בלבד, כאשר ההפרעה לראיה תוקנה דיה כבר בניתוח הגבות. 20. דומה, כי הרופאים שניהם מסכימים, כי בעת שמבוצע ניתוח זה או אחר לא מובטחת הצלחה וגם במצבו הנוכחי של התובע, לאחר ניתוח העפעפיים, מצבו אינו מושלם. תוצאת הניתוח לא הביאה לכך שהכבדות בעיניו של התובע נעלמה כליל, אך תוצאה זו אינה תוצאה רשלנית והיא תוצאה אפשרית מסתברת של הניתוח. דר' לברטובסקי סבר, כי הצורך בניתוח נוסף הוא קוסמטי בלבד ואילו הרופאים בתל השומר סברו, כי מדובר בניתוח שיש בו כדי לשפר את ראייתו של התובע. שיקול הדעת של דר' לברטובסקי לעומת שיקול דעתם של הרופאים האחרים אינו שיקול דעת שעומד לדיון היום, ובוודאי לא ניתן להכריע בדיעבד, דעתו של מי מהרופאים נכונה יותר. יצויין, כי גם פרופ' בן סירה ציין בעדותו, כי הנימוק שניתן על ידי הרופאים בתל השומר כהתוויה רפואית אינו מספיק פרופ' בן סירה העיד: "על כבדות זה לא סיבה רפואית אם מישהו חש כבדות זה נוחיות. מה שאני יודע שהאינדיקציה הרפואית ההוריה הרפואית לניתוח עפעפיים עליונות היחידה היא כיסוי של האישון ולא הרגשה של כבדות." (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 1-2). 21. מכל מקום, מעדותו של פרופ' בן סירה עולה, כי תוצאת הניתוח אינה רשלנית, זוהי תוצאה מיטבית לניתוח שבוצע, כאשר לדעתו, אם היה מבוצע הניתוח האחר היתה מושגת תוצאה טובה יותר, וניתן היה להסתפק בניתוח העפעפיים בלבד, כשהמומחה אינו טוען, כי בניתוח הגבות, שבוצע בפועל ניתן היה לקבל תוצאה טובה יותר. 22. השאלה השנייה שיש לדון בה הינה כאבים שחש התובע לאחר הניתוח. דר' לברטובסקי הסביר, כי מדובר בתופעה שקרתה למטופל נוסף שלו והיא חלפה כעבור מספר חודשים. פרופ' בן סירה ציין, כי מדובר ככל הנראה בפגיעה בקרום הארובה בעת ביצוע הניתוח וכי יכול והדבר גרם לדלקת. דר' זינרייך ציין, כי לא ברור לו כיצד הגיע דר' בן סירה למסקנה שאליה הגיע וגם אינו מקבל את דבריו של פרופ' בן סירה, כי לו היו מבוצעות בדיקות אלו ואחרות בזמן אמת, ניתן היה לדעת האמנם התפתחה דלקת אצל התובע. 23. עניינית, התובע אינו טוען לנזק לצמיתות שנגרם לו כתוצאה מאותם כאבים. כפי שניתן להתרשם מהרשומה הרפואית, כבר ביום 10.8.10, בבדיקת ביקורת אצל דר' לברטובסקי, תיאר התובע שיפור במצב הכאבים. פרופ' בן סירה נתן בחוות דעתו הסבר אפשרי לאותם כאבים לאחר הניתוח ואולם, אין בחוות דעתו של דר' בן סירה טענה, כי מדובר ברשלנות רפואית בביצוע הניתוח וכיצד אפשר היה לבצע את הניתוח אחרת, באופן שבו לא היתה נגרמת אותה פגיעה. למעשה, בעת שנשאל על סוגית הכאבים השיב פרופ' בן סירה "אני לא מבין למה צריך להתעכב על הנקודה הזאת." (עמ' 37 לפרוטוקול שורה 2). 24. נראה, כי מדובר אם כן בסיבוך, אמנם נדיר, שעליו עמדו הרופאים אך אין מדובר ברשלנות רפואית ומכל מקום זו לא הוכחה, שעה שלא הובהר, כי מדובר בטעות של המנתח ובביצוע הפעולה באופן חורג מאופן ביצועה באופן המקובל. לפיכך, יש לקבוע, כי התובע אמנם סבל מכאבים כתוצאה מהניתוח, אך אלה לא נגרמו כתוצאה מביצוע רשלני של הניתוח. 25. הסוגיה האחרונה שיש להכריע בה באשר לתוצאת הניתוח הינה מראה פניו של התובע. לבית המשפט הוצגו תמונות של התובע עובר לניתוח וכן תמונות לאחר הניתוח. כמו כן, בית המשפט התרשם ממראהו של התובע. על פניו, לאחר הניתוח קשת הגבות של התובע קמורה יותר (ראה שתי תמונות השוואה בעמ' 2 לחוות דעתו של פרופ' בן סירה). בעיניי, איני רואה במצבו של התובע משום כיעור או שינוי משמעותו לעומת מראהו של התובע עובר לניתוח. פרופ' בן סירה אף הוא לא ציין כי בעצם העובדה שקשת הגבות תוקנה יש משום כיעור והמומחה גם לא בחר להעניק לתובע נכות בשל השינוי במראה הגבות. לפרופ' בן סירה טענה לעניין הצלקות הניתוחיות שנראות מעל הגבות ולעניין אי סימטריה בין גובה הגבות מהעין. התבוננתי בתובע ועיינתי בתמונות. פרופ' בן סירה אף הופנה לדברים שנכתבו בבית החולים תל השומר לגבי ניתוח הגבות, שם צויין, כי מדובר בצלקות עדינות. כמו כן, עיינתי בחוות דעתו של דר' זינרייך, אשר ציין את גובה הגבות בסנטימטרים לעומת העין ולא מצאתי, כי הניתוח בוצע באופן רשלני , לעניין התוצאה הקוסמטית. על פניו, המביט מהצד, כלל אינו רואה צלקות, אשר נראות כקפל, קמט מעל ה גבה. מראה העיניים אינו נראה בלתי רגיל, כאשר הרופאים ציינו, כי גם בעין ימין צניחת העפעף אינה זהה לזו שבעין שמאל, גם במצבו של התובע כיום. משכך, ובהעדר טענה לנכות קוסמטית, לא מצאתי מקום לקבוע התרשלות גם בנושא זה. ככל שהדבר נוגע למראה הגבות שהשתנה, הרי שעניין זה ידון בפרק ההסכמה מדעת. הסכמה מדעת: 26. חוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996 מורה: "13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות – (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות..." בעניין ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ. בית חולים ביקור חולים (ניתן ביום 5.3.12) הוגדרה הסכמה מדעת, על ידי כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין: "2. הסכמה מדעת ( informed consent) משמעה " הסכמה חופשית ורצונית ככל האפשר, שניתנה על-יסוד כל המידע שהיה דרוש למטופל בסבירות כדי להחליט אם להסכים לטיפול המוצע" (עמוס שפירא "' הסכמה מדעת' לטיפול רפואי – הדין המצוי והרצוי", עיוני משפט יד(2) 225, 228 (1989). להלן: שפירא). דוקטרינת ההסכמה מדעת מחייבת את הרופא " לקבל את הסכמת המטופל לטיפול, תוך שהרופא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול. המטופל זכאי שלא יינתן לו טיפול רפואי ללא הסמכתו מדעת, כלומר לאחר קבלת המידע הרפואי הדרוש מן הרופא" (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 754-753 (2002). להלן: הלכת שטנדל).... 3. הדרישה ל"הסכמה מדעת" מקפלת בתוכה, אפוא, שני יסודות עיקריים: האחד, הגלום בתיבה "מדעת", נוגע לחובת גילוי המידע למטופל, חובה המוטלת על הרופא. על הרופא המטפל מוטלת החובה לשתף את המטופל בכל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע (decisive information); היסוד השני, הגלום בתיבת ה"הסכמה", נוגע לרצוניות ולחופשיות מתן ההסכמה על-ידי המטופל. יסוד זה נשען על זכותו של המטופל לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות באשר לטיפול לו הוא זקוק (ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי ([פורסם בנבו], 22.2.11). להלן: הלכת בן דוד); שפירא, בעמ' 228-227). " (עמ' 67 לפסק הדין) כב' השופט עמית התייחס באותו פסק דין להגדרת הסכמה מדעת: "הסכמה מדעת, כשמה כן היא, כוללת אלמנט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטיפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוונטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטיפול. לכן, אנו נוהגים לדבר בנשימה אחת על הסכמה מדעת ועל חובת הגילוי." (עמ' 12 לפסק הדין). 27. חוק זכויות החולה אינו קובע סנקציה, או סעד , במקרה בו הופרה חובתו של הרופא ליתן למטופל את המידע המתאים. מקובל לפיכך, בתביעות נזיקיות לתבוע בגין הפרת הוראות החוק, הן בעילה של הפרת חובה חקוקה, הן בעילה של רשלנות ואף בעילה של תקיפה (עוולה אשר "זוהרה הועם", כלשונו של כב' השופט עמית בעניין קדוש, עמ' 14 לפסק הדין). איני מוצאת, כי במקרה דנן ישנה משמעות כלשהי לאבחנה בין העילות השונות, כאשר עילת תביעה יכולה לדור גם תחת עוולת הרשלנות במקרה זה. באשר להוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, מסביר כב' השופט עמית בעניין פסק דין קדוש: "16. חובת הגילוי מהווה אחד הרכיבים של חובת הזהירות. לחובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל יש אפוא שני פנים: האחד – מתן טיפול על פי הסטנדרט הרפואי הסביר, והשני – לגלות למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה מושכלת (" הסכמה מדעת") לגבי הטיפול המוצע ( ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 182 (1997) (להלן: עניין ואתורי)). שני פנים אלה נדונים במסגרת עוולת הרשלנות ולכן נדרש התובע להוכיח קיומו של נזק ושל קשר סיבתי, מקום בו נטען להתרשלות בטיפול או להפרה של חובת הגילוי." (עמ' 15 לפסק הדין) ובהמשך: "כאשר הפרת חובת הגילוי נבחנת במסגרת עוולת הרשלנות, נדרש קיומו של נזק וקיומו של קשר סיבתי במובן של "סיבתיות ההחלטה". דהיינו, יש להראות כי אילו היה המטופל מקבל את המידע הנדרש לצורך הסכמה מדעת, הוא היה בוחר שלא לקבל את הטיפול המוצע (על נטל ההוכחה והמבחנים להוכחת סיבתיות החלטה נעמוד בהמשך). לעומת זאת, במסגרת עוולת התקיפה, לא נדרש התובע להוכיח קיומו של נזק ולא קיומו של קשר סיבתי, כך שאין עליו להראות כי היה משנה את החלטתו אילו היה מקבל את המידע הנדרש..." (שם, בעמ' 18). 27. התובע טוען, כי לאורך כל הדרך נמסר לו, כי הניתוח אותו יעבור יהיה ניתוח בעפעפיים. התובע הופתע לגלות, כי בסופו של יום בוצע לו ניתוח גבות, אשר לא רק שלא פתר את בעיית צניחת העפעפיים, אלא גם הותיר אותו במראה מכוער. הנתבעת לעומת זאת טוענת, כי שיקול הדעת באשר לסוג הניתוח היה של דר' לברטובסקי, אשר בדק את התובע וקבע כי עליו לעבור ניתוח גבות. דר' ורשינין, אשר בדקה את התובע במרפאה, המליצה על כיוון כללי של ניתוח, כאשר אבחנה צניחת עפעפיים, אך לטענתה, הסמכות לקבוע את סוג הניתוח לתיקון הצניחה נתונה למנתח. 28. הנתבעת תומכת טענותיה בשני מסמכים. המסמך הראשון הינו מסמך שנערך על ידי דר ' ורשינין, נושא תאריך יום 9.2.10, והינו טופס הפניה לאשפוז למחלקת עיניים, בו מציינת דר' ורשינין הן באבחנה והן בסוג הניתוח שעל התובע לבצע כי מדובר ב- brow ptsis ובניתוח be:brow ele vation. המסמך השני הינו טופס ההסכמה לניתוח, שנחתם על ידי התובע ביום 20.5.10, בפני ד"ר גרפי שמואל, שגם בו מצויין סוג הניתוח כ be:brow elevation. 29. התובע כופר בתוכנו של המסמך הראשון. לטענתו, לא ייתכן שדר' ורשינין חתמה עליו ביום 7.2.10, שהוא במועד שקדם לניתוח הקטרקט והיה ככל הנראה ביום טרום הניתוח שאליו הגיע התובע, לצורך ניתוח הקטרקט. התובע אף תומך טענתו בכך שביום 28.3.10 ניתנה לו הפניה בקופת החולים על ידי דר' ורשינין מהמרפאה לשם ביצוע ניתוח עפעפיים (הפניה זו אינה מצויה בתיק בית המשפט, אך אינה שנויה במחלוקת) . אשר לטופס ההסכמה לניתוח, התובע אינו שולל את האפשרות שחתם על טופס הסכמה לניתוח, אך לטענתו, בכל המועדים הרלוונטיים, דובר אך ורק על ניתוח עפעפיים. 30. אחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי מקום לקבל את גרסת התובע, כי אמנם לא נמסר לו בשום שלב, כי הניתוח שאותו הוא עומד לעבור הוא ניתוח גבות ולא ניתוח עפעפיים. התובע טוען בתצהירו, כי בעת שהיה בבדיקה אצל דר' ורשינין, לאחר ניתוח הקטרקט, הוסיף התובע לסבול מראיה מטושטשת ודר' ורשינין הפנתה אותו לניתוח הרמת עפעפיים בבית החולים ברזילי באשקלון, במרפאת אקלופלסטיקה. התובע נבדק בבית החולים על ידי דר' לברטובסקי, ולאחר בדיקתו, אישר את הניתוח. דר' לברטובסקי מאשר את הדברים בתצהירו. לטענתו, הופנה התובע למרפאה בבית החולים ולאחר בדיקה מדוקדקת על ידו, החליט הרופא, כי הניתוח המתאים ביותר עבורו הוא ניתוח הרמת גבות והתובע היה מודע להחלטה זו. בדיקתו זו של דר' לברטובסקי אינה מוצאת ביטוי בתיעוד הרפואי המצוי בתיק בית המשפט. לטענת התובע, פנה מספר פעמים אל בית החולים על מנת שיומצא מלוא התיק הרפואי, אך זה לא הומצא. התובע טוען למעשה, כי הפנייתו לניתוח נעשתה לאחר ניתוח הקטרקט ולכן למעשה לא ייתכן שדר' ורשינין חתמה על מסמך ההפניה לניתוח ביום 9.2.10. לטענת התובע, במסמך זה גם לא מופיעות לא מדבקות של המרפאה וגם לא חותמת של דר' ורשינין, שני דברים שתמיד יופיעו על גבי המסמכים הרפואיים. התובע תומך טענותיו אלה גם בסיכום שנערך על ידי דר' ורשינין ביום 28.4.14, שם מציינת דר' ורשינין, כי ההפניה לניתוח אמנם היתה לאחר ניתוח הקטרקט. דר' ורשינין תומכת למעשה בדברים אלו בעדותה. כך מעידה דר' ורשינין: "ש: על מכתב ההפניה את חתמת ביום שאני הייתי בטרום ניתח ואני לא ראיתי אותך באותו היום. ת: ביום שאנחנו מדברים על הפניה לניתוח של הרמת הגבות, מטופל הוא אחרי 2 ניתוחי עיניים של קטרקט. ש: אני באותו שלב בטרום ניתוח לגבי העין השניה בקטרקט? ת: אני לא מבינה מה הקשר בין קטרקט לאוקופלסטיקה. הוא היה אחרי ניתוח קטרקט." ואולם, בפועל, לפי תאריך החתימה של דר' ורשינין על המסמך, הרי שמדובר במועד שקדם לניתוח הקטרקט ולמעשה סביר להניח, כפי טענת התובע, כי אמנם מדובר במועד שהוא הגיע התובע לבית החולים לצורך טרום ניתוח הקטרקט, ניתוח שהתקיים שבוע לאחר מכן, ביום 16.2.10. 31. במצב דברים זה תיתכן אחת משתי אפשרויות. האחת, כפי שציין התובע, כי מסמך זה לא נערך אמנם ביום 9.2.10 , אלא שלצרכי משרד, בשים לב לכך שהמזכירות צריכה הפניה, כפי שהסבירה דר' ורשינין, נחתם המסמך בשלב מאוחר, כשהוא נושא תאריך של אחד הביקורים במרפאה (התובע ציין כי בטרום ניתוח הרופא שבדק אותו לא היה דר' ורשינין). אפשרות אחרת היא שתוך כדי טרום הניתוח, עלתה גם סוגיית העפעפיים (שהלוא באותו מועד עין אחת כבר נותחה) ודר' לברטובסקי בדק את התובע לבקשת הרופאה ובהתאם להמלצתו נקבע הניתוח. בין כך ובין כך אין כל תיעוד שצורף בעניין, הגם שהרופאים והתובע העידו כי אמנם בוצעה בדיקה במרפאה אוקופלסטית (שלטענת ד"ר ורשינין ניתנה לתובע לגביה הפניה מיוחדת). העדר התיעוד בעניין זה יש בו כדי לפעול לחובת הנתבעת, כאשר דר' ורשינין מעידה, כי כאשר הפנתה את התובע לניתוח עפעפיים, היא לא היתה ברת הסמכא להחליט מהו הניתוח הרלוונטי ומי שמחליט הוא הרופא במרפאה. שעה שהנתבעת נמנעה מלהציג את התיעוד הרלוונטי, הגם שמצופה שיהיה תיק מרפאה המשקף את הבדיקות שנערכו לתובע עובר לניתוח, מצאתי מקום לאמץ בעניין זה את גרסתו של התובע, אשר לא נסתרה. איני מוצאת מקום להעדיף בעניין את עדותו של דר' לברטובסקי. עדות זו, כאשר עסקינן במטופלים רבים שנבדקים על ידי הרופא הינה לרוב עדות המבוססת על נהלי עבודה או על מסמכים שהם תוצאתה של בדיקה. לא סביר בעיניי, כי הרופא יזכור פרטי בדיקה ספיציפת עם מטופל זה או אחר, אם אין משהו חריג במהלך אותה בדיקה. זאת ועוד, אין מקום, בפרט נוכח האמור, להסתמך על זכרונו של רופא. לא סביר בעיניי שהרופא לא תיעד בדיקה אותה ערך וכי דר' ורשינין תציין את סוג הניתוח שעל התובע לעבור מבלי שהחלטת הרופא המנתח תתועד במקום כלשהו, בתיקו הרפואי של המטופל, תיק אשר לא הוצג. 32. ערה אני לכך שהתובע חתם על טופס הסכמה לניתוח שבו מצויין סוג הניתוח הרלוונטי. התובע בוודאי אינו יודע לומר מהו סוג הניתוח הכתוב על גבי טופס ההסכמה לניתוח בשפה שאינה עברית. ד"ר גרפי, אשר החתים את התובע על הטופס לא התייצב לעדות וגם לא הובא התיק הרפואי ממנו ניתן יהיה ללמוד האם סוג הניתוח עמד בפני דר' גרפי כעובדה מוגמרת, בשים לב לכך שבאותו שלב כבר היתה בתיק הפניה לניתוח וגם לא נסתרה טענת התובע, כי בעת המפגש עם דר' גרפי לא הוצגו בפני התובע החלופות השונות, תוך אפשרות לבחירה ביניהן, של ניתוח עפעפיים וניתוח גבות, אלא נאמר לו שמדובר בניתוח עפעפיים. סביר בעיניי דווקא, כי כפי שציינו דר' לברטובסקי ודר' ורשינין, כי שעה שההחלטה בדבר סוג הניתוח ניתנה על ידי דר' לברטובסקי, כי דר' גרפי כלל לא עסק בסוגיית הצגת החלופות לפני התובע, שממילא האחריות להן אינה נתונה בידיו ולא מן הנמנע, כי כאשר התובע דיבר במהלך השיחה על ניתוח עפעפיים, הדברים אף לא היו זרים לרופא, שהלוא מטרת הניתוח היתה אמנם, בין היתר, הרמת העפעפיים. כזכור, גם דר' ורשינין ציינה גם ביום 28.3.10, לאחר שלשיטתה נקבע סוג הניתוח, כי התובע מופנה לניתוח עפעפיים, הגם שידעה כי מדובר בניתוח גבות ודומה שהסמנטיקה לעניין סוג הניתוח לא היתה חשובה בשיח בין המטופל לרופא. מכל מקום, נוכח עדותו האיתנה של התובע בעניין אל מול העדר תיק רפואי, איני סבורה, כי נכון לסמוך אך ורק על הכתוב בטופס ההסכמה לניתוח ככזה המשקף את העברת המסר לתובע בעניין סוג הניתוח שעליו לעבור והחלופות הניתוחיות השונות . 33. תימוכין לגרסת התובע יש למצוא גם בעובדה שכבר כחודש ימים לאחר הניתוח, בבדיקת התובע ביום 10.8.10, שעיקרה עסק בכאבים שהיו לתובע כתוצאה מהניתוח, הלין התובע על כך שהוא מבקש ניתוח עפעפיים ולא ניתוח גבות, כאשר בסיכום הביקור מצויין, ככל הנראה בכתב ידו של דר' לברטובסקי (השונה מכתב היד בסיכם הביקור והחתום בשמו) או בכתב יד של מי שתיעד השיחה עם דר' לברטובסקי : "הוסבר לו שאם יזדקק לניתוח עפעפיים- בתשלום 6,000 ₪". תרשומת זו משקפת את השיחה שהתנהלה בין התובע ובין דר' לברטובסקי באותו יום, שבמהלכה גם לשיטת התובע, ציין הרופא, כי עלות הניתוח כרוכה בתשלום של 6,000 ₪. עצם העובדה שהתובע הלין כבר בסמוך לאחר הניתוח, עוד במהלך תקופת ההחלמה, על כך שלא נעשה לו ניתוח עפעפיים, יש בה כדי לתמוך בגרסת התובע, כי אמנם סבר, כי הניתוח אותו הוא עומד לעבור הוא ניתוח עפעפיים. 34. זאת ועוד, גם דר' ורשינין ביקשה לסייע לתובע באותו שלב והפנתה אותו למרפאה בבית החולים תל השומר, לאחר שנאמר לתובע, על ידי דר' לברטובסקי, כי מדובר בניתוח קוסמטי, הכרוך בעלות כספית. עצם ההפניה לבית חולים אחר יש בה כדי לתמוך בגרסה כי אמנם התובע סבר שמדובר בניתוח עפעפיים והרופאה ביקשה לרצות את המטופל. אם אמנם מלכתחילה היה מוסבר לתובע, כי מדובר בניתוח גבות, אשר הצליח, הרי שאין הסבר לכך שהרופאה מנסה לסייע למטופל לבצע ניתוח קוסמטי, ללא כל הצדקה. 35. התובע אף הוא טען ומצאתי מקום ליתן אמון בדבריו, שבוודאי אינם פועלים לטובתו, כי ייתכן ולו היה דר' לברטובסקי מבקש לתקן את הטעות בסוג הניתוח, לא היתה נולדת תביעה זו, כשהתובע מבקש לטעון בד בבד כי הותקף ונעשו בו ניסויים. התובע אף טוען במקביל, כי אין מדובר ברשלנות רפואית, אלא בכוונת מכוון (ראה הודעות התובע משנת 2014, טרם הגשת חוות הדעת מטעמו). התובע גם לא התבייש לציין, כי הוא כבדואי נוקם גם כעבור שנים ארוכות. התרשמתי מדבריו של התובע, כי אין מדובר בדברים שיוצאים מהפה אל החוץ. התובע אמנם סבר, כי נעשה לו עוול שעה שבוצע בו ניתוח שלא ביקש לבצע ושלא ידע כי הוא זה שיבוצע ולכן מצאתי מקום ליתן אמון בדברי התובע. 36. שלא כתובע, איני סבורה, כי נעשו בו ניסויים, או נעשה דבר במכוון. מקובל עלי שדר' לברטובסקי סבר אמנם כי הניתוח המתאים הינו ניתוח גבות, כרופא המפעיל את שיקול הדעת לגבי סוג הניתוח, כשבעניין זה פרופ' בן סירה מעיד, כי רק על שולחן הניתוחים מתקבלת ההחלטה הסופית לגבי סוג הניתוח, ושעה שנכנס לניתוח בוודאי סבר שזהו סוג הניתוח המתאים, כעולה מטופס ההסכמה לניתוח עליו חתם התובע, אלא שעולה שהכשל נעשה בשלבים של טרום הניתוח, בשלבים בהם הוסברה לתובע מהות הניתוח. 37. הניתוח אותו עבר התובע הינו ניתוח אלקטיבי. ניתוח שההתוויה הרפואית שלו היא לרוב התוויה קוסמטית. בוודאי אין מדובר בניתוח חירום. במצב דברים זה, חובת היידוע של הרופאים היא חובה מוגברת. על הרופאים היתה מוטלת החובה להסביר לתובע מהן האלטרנטיבות הטיפוליות העומדות לפניו, בפרט כאשר ישנן שתי אפשרויות טיפוליות. היה על הרופאים ליידע את התובע, כי כאשר בוחרים בחלופה של ניתוח גבות, תיתכן אפשרות לפיה הבעיה לא תיפתר עד תום ותיתכן אפשרות לניתוח נוסף ואף היה על הרופאים להעמיד את התובע על השינויים שיראו בפניו עם הרמת הגבות, שינוי שהסתבר, כי דעתו של התובע לא היתה נוחה עמו וייתכן, כי לו היתה הנתבעת מעמידה את התובע על שינוי זה, היה בכך כדי להביא לגיבושה של מסקנה אחרת בבחירת סוג הניתוח. בהעדר תיעוד רפואי בעניין ולאור גרסתו של התובע, הרי שהתובע הרים את הנטל להוכיח, כי נכנס לניתוח שלגביו סבר כי הוא ניתוח עפעפיים בעוד שיצא ממנו עם ניתוח גבות. 38. בשולי הדברים והגם שהתובע לא העלה טענה בעניין, הרי שלא מצאתי מקום לקבוע, כי היה על הנתבעת ליידע את התובע בדבר הסיכון של הכאב החריג בגבות כתוצאה מהניתוח, שהוא כאב זמני. כפי שהעידו הרופאים מדובר בסיבוך חריג מאוד, ואף לא שמעתי ממומחה התובע, כי הוא מופיע כסיבוך בספרות המקצועית. מטבע הדברים, ככל שהדבר נוגע לאבחנות בין שני הניתוחים, הרי שהיה על הרופאים ליידע את התובע בדבר ההבדלים בין הניתוחים, גם ככל שאלה קיימים באשר לתקופה ההחלמה. סוגיה זו אף היא לא עלתה ולכן לא אדרש לה. 39. משקבעתי, כי לא ניתנה הסכמתו של התובע לניתוח שבוצע בו, יש לבחון את השאלה, האם התובע היה מסכים לביצוע ניתוח הגבות שבוצע בו בסופו של יום, לו אכן היה נמסר לו מלוא המידע. הצדדים שניהם לא נתנו דעתם לסוגיה זו מן הפן העובדתי, אלא שבכל מקרה מדובר בשאלה שיש לבחון בדיעבד, כאשר בכל מקרה יש לבחון באופן מסוייג כל אמירה בדיעבד של מטופל שאינו מרוצה מאופן הטיפול בו. 40. התרשמתי מהתובע, בפרט נוכח נחרצותו ונוכח תלונותיו בעניין כבר כחודש ימים לאחר הניתוח, כי מבחינת התובע סוג הניתוח שבוצע בו הוא אינו סוג הניתוח בו היה מעוניין מלכתחילה ולו היתה עומדת לפניו אפשרות הבחירה, היה התובע בוחר בניתוח מן הסוג השני. הדברים עולים גם מתוך נכונותו של התובע לעבור ניתוח נוסף, מייד בסמוך לאחר הניתוח דנן, על אף הכאבים העזים אותם חש, כאשר נראה, כי מדובר היה בבעיה שהציקה לו מאוד. 41. נראה נכון בעיני, כאשר התובע לא חש כי ישנה בעיה כלשהי במראה פניו עובר לניתוח ולא הרגיש, מן הפן הקוסמטי, כי בעיית הגבות מפריעה לו והיא גם לא היתה הבעיה המשמעותית מן הפן הרפואי והתובע אף לא אהב את מראה פניו החדש, לאחר הניתוח, מראה שמטבע הדברים היה מוצג לפניו מלכתחילה, בהיות הניתוח כולל גם פן קוסמטי, לו אכן הוצגו החלופות כראוי, ובשים לב לאפשרות לפיה בסוג הניתוח שעבר התובע, מלכתחילה קיים צפי לניתוח נוסף, הרי שבמקרה דנן התרשמותי היא, כי התובע היה בוחר מלכתחילה לבצע את ניתוח העפעפיים ולא את ניתוח ה גבות. ערה אני לכך שפעמים רבות מטופלים מקבלים את דעת רופאם, אשר ממליץ לבצע ניתוח זה ולא ניתוח אחר ויש להניח, כי לו היה מקבל התובע מידע בדבר האפשרות לטפל בבעיה באחת משתי חלופות, היה ממליץ לו במקרה דנן דר' לברטובסקי לבצע דווקא את ניתוח הגבות, אלא שכאמור, התרשמתי, כי מראה פניו של התובע לא הפריע לו והוא בוודאי אהב את המראה הקודם על פני המראה הנוכחי, שיקול שהיה נלקח בחשבון על ידי התובע. כמו כן, כאשר עומדת אפשרות לניתוח נוסף, כאשר באופן די טוב אפשר לקבל את אותה תוצאה פונקציונלית גם בניתוח העפעפיים, הרי שהתרשמותי היא, כי למרות המלצת הרופאים, לו היו עומדות לפני התובע שתי החלופות, הוא היה בוחר בניתוח העפעפיים, כאשר, כאמור , התוספת עבור שיפור מראה הגבות בסוג הניתוח האחד, אינה תוספת שהמטופל ראה בה יתרון כלשהו במקרה דנן. לאור האמור, על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהפרת חובת הגילוי. הנזק: 42. כפי שקבעתי מעלה, הנתבעת לא התרשלה בביצוע הניתוח ומשכך, נזקים שהינם תוצאת הניתוח אינם נזקים שהם ברי פיצוי בהליך דנן. עצם העובדה שבמשך מספר חודשים נותרו לתובע כאבים באזור המצח, הינה תוצאה של הניתוח ולא של הפרת חובת הגילוי, אם כי אפשרות להחלמה ממושכת יותר בניתוח מסוג אחד על פני ניתוח מסוג אחר היא בוודאי אפשרות שהיתה אמורה להילקח בחשבון. למעשה, עיקר נזקיו של התובע העולים מתוך כך שלא עמדה בפני התובע זכות הבחירה הינם הנזקים הכרוכים בביצוע ניתוח נוסף, שאמנם אינו ניתוח מורכב ומסובך וההחלמה ממנו אינה קשה, אך הוא היה מתייתר לו היה נמסר מלוא המידע לתובע עובר לעריכת הניתוח. הגם שהדבר אינו מקנה נכות, הרי שלטענת התובע אינו מרוצה ממראה פניו, אותו הוא מכנה "מראה דרקולה". התובע לא ייחל לשינוי זה במראהו והגם שאין מדובר בשינוי המקנה נכות, הרי שמהפן העובדתי, שינוי כלשהו במראה פניו של אדם, גם אם אינו שינוי לרעה או לטובה, יכול להיות משמעותי עבור אותו אדם שהתרגל למראה פניו, חי עמו כל חייו והיה מרוצה ממנו, לעומת שינוי שנכפה עליו. אומר, כי בעיניי, כזר המתבונן בתובע, לא ניתן לראות שינוי משמעותי בפנים, אלא שבנקודה זו, הנני סבורה, כי יש משמעות למראה פניו של אדם בעיני עצמו ובעיני הסביבה הקרובה, היכולים לחוש בהבדל ולהעדיף מראה אחד על פני אחר, גם אם בעיני המתבונן מן הצד, ההבדל אינו משמעותי. כן נגרמה לתובע עוגמת נפש מעצם הפרת חובת הגילוי, שהיא פגיעה באוטונומיה של אדם להחליט באשר לגופו, כאשר התרשמתי כי נושא זה אמנם פגע בתובע באופן הסובייקטיבי, זאת בעיקר על רקע העדר נכונותה של הנתבעת לבצע ניתוח מתקן ללא תשלום. מצאתי מקום להעמיד לפיכך את מלוא הפיצוי בגין נזקיו הלא ממוניים של התובע על הסכום של 65,000 ₪. 43. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר, כאשר לטענתו עובר לניתוח עבד כשיפוצניק וכמוכר מתכות ודברים שונים שמצא באשפה. כן טוען התובע, כי עובר לניתוח היה ברשותו רכב, אותו מכר ותחתיו רכש קולנועית. את הקולנועית מכר על מנת לממן את חוות דעתו של המומחה מטעמו ובכך למעשה לא התאפשר לו להמשיך ולעבוד יותר. התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענותיו אלה. ראשית, לא הוצגו נתונים כלשהם בדבר הכנסותיו של התובע. שנית, הגם שהתובע סבל מכאבים, הרי שאלו נמשכו חודשים אחדים, כאשר כבר כחודש לאחר הניתוח מצויין, כי יש הקלה בכאבים. בכל מקרה, התובע לא טען לנזק לצמיתות ומשכך לכל היותר יכול היה לטעון לנזק לתקופה קצרה. כמו כן, איני סבורה, כי יש הצדקה ליתן לתובע פיצוי על כך שלצורך ההליך המשפטי נאלץ למכור את רכבו. מקורות המימון של התובע לצורך ניהול ההליך המשפטי אינם יכולים להילקח בחשבון במסגרת פסיקת הנזק, כשבעניין זה מצאתי מקום להעיר, כי התובע שכר שירותיו של מומחה בעלות שאינה מקובלת בתביעות מסוג זה ואין ספק, כי יכול היה לשכור שירותיו של מומחה שעלותו נמוכה יותר. עוד יש לציין, כי נושא זה כלל אינו מהווה חלק מעילת התביעה, לאחר שנזק יו של התובע בשל מימון חוות הדעת הם נזקי שהתגבשו רק לאחר הגשת התביעה. 44. כן מצאתי מקום לפסוק לתובע, על דרך האומדנה, לאחר שלא הוצגו קבלות ואסמכתאות, פיצוי בגין הצורך לפנות לבדיקות רפואיות, לנסיעות ולטיפולים רפואיים, עקב הניתוח הנוסף, בסכום של 2,000 ₪. 45. אני מחייבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 67,000 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין ניהול ההליך, הכוללים החזר אגרה, כפי תשלומה, שכר המומחה מטעם התובע בסכום של 18,500 ₪ (לדידי מדובר בסכום גבוה מהמקובל, אלא שבהעדר טענה של הנתבעת בעניין, יפסק מלוא הסכום) שכר טרחת עו"ד בגין ניהול חלק מההליך , עד לפיטוריו, בסכום של 5,850 ₪ והוצאות התובע עצמו, שניהל ההליך לעצמו, בסכום של 3,000 ₪. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בניתוח)רפואהניתוח