פיקוח של המדינה על גופים המעניקים טיפול רפואי: כאשר הנזק הנטען פי עילת התביעה, ברשלנותם המקצועית של הרופאים ובהפעלת שיקול דעת, בית המשפט במרבית המקרים לא יחייב את המדינה באחריות שכן במקרים אלו נשמט הבסיס לקשר הסיבתי בין חובת הפיקוח, אם הייתה קיימת, לבין נזקו של המטופל עקב הרשלנות. בית המשפט קבע בפסיקתו כי, הפיקוח של המדינה על גופים המעניקים טיפול רפואי לציבור נועד על אותם אנשים, שכדברי המדינה, "מפקירים עצמם" לטיפול רפואי כזה או אחר, בלי להקדים לכך בדיקות ובירורים באשר למהות הטיפול ולכישוריו של מבצעו. חולים אלה סומכים על ההנחה כי הרשות פוקחת עיניה כדי להבטיח כי הדברים הנגלים לעיניהם הם דברים כהווייתם: כי המכון הרפואי הוא מכון רפואי, כי רופאיו הם רופאים מורשים וכי הטיפולים הניתנים במסגרתו הם טיפולים רפואיים ולא מעשים של אחיזת עיניים. אין המדובר כאן בדרישה לפיקוח צמוד, אקטיבי ושוטף על הפעילות הרפואית המתבצעת מדי יום ביומו, בכל רחבי הארץ, באלפי מרפאות פרטיות על ידי אלפי רופאים, מדובר כאן בדרישה מצומצמת ובסיסית בהרבה. הפיקוח על עבודת כלל הרופאים נעשה בעת מתן הרישיון לעסוק ברפואה, ולא על בסיס של כל פעולה רפואית כירורגית, הנעשית על ידם. רפואהתביעות רשלנות רפואית