החלטה בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.4.07 ברע"א 1990/06 ורע"א 5675/06, שבו נדחו שתי בקשות רשות ערעור שהגיש העותר - האחת בנוגע לפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים והאחרת על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה - הכל במסגרת סכסוך שמקורו בחוזה שחתם העותר לרכישת דירת נופש בפרויקט נופש שהמשיבה 1 אמורה הייתה להקים בסמוך לעיר נהריה ושלא צלח בסופו של יום. לאחר שהחל ביצוע הפרויקט הנזכר נקלעה המשיבה 1 לקשיים כלכליים והמשיב 3 מונה לה ככונס נכסים. הכונס השלים את הקמתו של אחד משלושת הבניינים, שאמורים היו לקום במסגרת הפרויקט ושבו מצויה דירתו של המבקש, כבניין דירות רגיל. נוכח העובדה שהעותר לא קיבל דירת נופש, כפי שהובטח לו בחוזה הרכישה, הוא הגיש תובענה לבית משפט השלום בירושלים בה עתר לפסק דין הצהרתי לפיו הסכם הרכישה בטל והוא זכאי לחלט את הערבויות הבנקאיות שניתנו לו על ידי המשיב 2 לפי סעיף 2(1) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (להלן: חוק הבטחת השקעות). תובענתו של העותר נדחתה בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים מיום 12.9.05. פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8343/01 עובדיה נ' סיבל נהריה בע"מ (בכינוס נכסים), פ"ד נח(6) 400 (להלן: פרשת סיבל). פסק הדין בפרשת סיבל, שניתן ביום 24.6.04, עסק באותו פרויקט בניה שלגביו הגיש העותר את תובענתו. השאלה המשפטית שהתעוררה בפרשת סיבל הייתה אף היא זהה לשאלה שהתעוררה בעניינו של העותר - האם רוכשים של דירות נופש בפרויקט, שקיבלו בסופו של דבר דירות מגורים רגילות בבית משותף ולא דירות נופש, רשאים לחלט את הערבויות הבנקאיות שניתנו להם לפי חוק הבטחת השקעות בשל אי ההתאמה בין הדירות שאמורים היו לקבל לפי חוזה הרכישה לבין הדירות שקיבלו בפועל. דעות השופטים בפרשת סיבל נחלקו בסוגיה האמורה, כאשר השופט טירקל סבר שאי-ההתאמה אינה מהווה עילה לחילוט הערבויות הבנקאיות, שכן אין לראות בה אי-מסירה של הדירות; ואילו השופטים ריבלין וחיות סברו כי אי-התאמה מהותית היורדת לשורשם של דברים עשויה במקרים חריגים להגיע לכדי אי מסירה של הדירות, וכך להקים עילה לחילוט הערבויות הבנקאיות שניתנו לרוכשים לפי חוק הבטחת השקעות. עם זאת, הצטרף השופט ריבלין לתוצאה אליה השופט טירקל (היינו, שאין לחלט את הערבויות), שכן הוא סבר כי בנסיבותיו של אותו מקרה לא הייתה הצדקה לחילוט הערבויות. השופטת חיות, שהייתה שותפה כאמור לעמדתו המשפטית העקרונית של השופט ריבלין, חלקה על התוצאה האופרטיבית אליה הגיע ובדעת המיעוט שלה בפרשת סיבל הביעה את העמדה כי רוכשי דירות הנופש בפרויקט שאמורה הייתה להקים המשיבה 1 רשאים היו לחלט את הערבויות הבנקאיות שניתנו להם. עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בפרשת סיבל נדחתה על ידי המשנה לנשיא מ' חשין ביום 2.8.05 (דנ"א 7542/04 עובדיה נ' סיבל נהריה בע"מ (בכינוס נכסים) (לא פורסם)). נוכח התוצאה האופרטיבית אליה הגיש בית משפט זה בפרשת סיבל דחה בית משפט השלום בירושלים את תובענתו של העותר. בית משפט השלום קבע, אמנם, כי מאחר שהעותר לא היה צד להליכים בפרשת סיבל פסק הדין באותו פרשה אינו מהווה מעשה בית דין כלפיו, וכי לו הייתה ניתנת לו האפשרות לבחור הוא היה מצטרף לעמדת השופטת חיות ולא לעמדת השופט ריבלין; אולם בהתחשב בכך שבשני המקרים עסקינן באותן עובדות - אותו פרויקט, אותו בניין, אותו סוג של דירה, אותם הסכמי מכר ואותן ערבויות - קבע בית משפט השלום כי הגעה לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפרשת סיבל תהיה בלתי סבירה. ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה ביום 31.1.06 על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. לפיכך, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שבה טען כי בית המשפט השלום שגה כאשר ראה עצמו מחויב לתוצאה האופרטיבית שנקבעה בפרשת סיבל, על אף שתוצאה זו אינה מהווה תקדים מחייב בעניינו של העותר. בקשת רשות ערעור נוספת שהגיש העותר לבית משפט זה נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.5.06 לדחות את בקשתו להורות לכונס נכסיה של המשיבה 1 להשיב לו את הכסף ששילם עבור הדירה שרכש (יצוין, כי ביחס לבקשת רשות ערעור זו נקבע בפסק הדין נשוא העתירה דנן כי הדרך הנכונה לתקוף את החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה הייתה ערעור בזכות, ועל כן דן בית המשפט בבקשה כבערעור). בקשת רשות הערעור והערעור שהגיש העותר נדחו בפסק דין שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים א' גרוניס וס' ג'ובראן. בפסק דינו קבע השופט רובינשטיין כי הן בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים והן הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מהווים ניסיון לעקוף את שנפסק בפרשת סיבל. בכל הנוגע לבקשת רשות הערעור ולשאלה האם נקבע בפרשת סיבל תקדים מחייב עמד השופט רובינשטיין על הקושי בקביעת "הלכת הפסק", המחייבת את בתי המשפט האחרים, בסיטואציה בה פסק הדין כולל דעות והנמקות שונות של חברי המותב. בנסיבות המקרה דנן הצביע השופט רובינשטיין על כך שבפרשת סיבל הסכימו השופטים ריבלין וחיות - בניגוד לדעתו של השופט טירקל - על עיקרון כללי לפיו ייתכנו מצבים בהם אי-התאמה תעלה כדי אי-מסירה של הדירה. עם זאת, נוכח התוצאה האופרטיבית אליה הגיע בית המשפט העליון בפרשת סיבל, לפיה אין לחלט את הערבויות, קבע השופט רובינשטיין כי בית משפט השלום צדק כאשר דחה את תובענתו של העותר, שכן תוצאה אחרת הייתה מביאה לכך שיינתנו פסקי דין סותרים בתביעות זהות המבוססות על מערכת עובדתית זהה. השופט רובינשטיין ציין כי במצב זה יווצרו עיוות ואי שוויון כלפי בעלי הדין רוכשי הדירות בפרשת סיבל. עוד הוסיף השופט רובינשטיין, כי הוא מסופק האם לא היה מקום להחיל על העותר את הכלל של מעשה בית דין נוכח הזהות המהותית בין האינטרסים שבשמם תבע לבין האינטרסים המקבילים של התובעים-המערערים בפרשת סיבל; אולם נוכח התוצאה אליה הגיע הוא לא נדרש להכריע בסוגיה זו. בכל הנוגע לערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה קבע השופט רובינשטיין כי מדובר בניסיון של העותר לעקוף את פסק הדין בפרשת סיבל על דרך של בקשה למתן הוראות לכונס ועל כן אין לכך מקום. בקשת רשות הערעור והערעור שהגיש העותר נדחו, אפוא, ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי. בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה הרחיב בית משפט את הכלל בדבר השפעת פסק דין של בית משפט העליון על הערכאות דלמטה מעבר לעקרון התקדים המחייב לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה והעקרון של מעשה בית-דין. לטענת העותר בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה לפיה לתוצאה האופרטיבית שנקבעה בפסק דין של בית המשפט העליון יהיה תוקף מחייב במקרים אחרים כאשר מדובר במערכת עובדתית זהה, וזאת אף אם אותה תוצאה אינה מהווה כשלעצמה תקדים מחייב לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, ואף בנסיבות בהן לא מתקיימת הקירבה המשפטית הנדרשת ליצירת מעשה בית דין. הלכה זו, כך מוסיף העותר וטוען, מבוססת על הרצון לנהוג באופן שווה בשני מקרים שבהם קיימת מערכת עובדתית זהה. לטענת העותר, מן הראוי לקיים דיון נוסף בהלכה זו שכן היא סותרת את עקרון התקדים המחייב, המבוסס על ההלכה המשפטית שנקבעה בפסק דין של בית המשפט העליון, והיא חורגת, על-פי הנטען, מן האיזונים שנקבעו במסגרת הדוקטרינה של מעשה בית דין, בהחילה את תוצאת פסק הדין על צד זר שלא ניתן לו יומו בבית המשפט. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה עוסק כל כולו בסיטואציה הייחודית, שבה נדונה בפני ערכאה דיונית תובענה זהה לחלוטין בכל היבטיה העובדתיים לפרשה שהוכרעה בבית המשפט העליון. פסק הדין נשוא העתירה מוגבל לסיטואציה ייחודית זו, והוא נועד למנוע מצב בו תינתנה הכרעות שיפוטיות סותרות בנוגע לאותה מערכת עובדתית. אף בגדרי סיטואציה ייחודית זו, נראה שמידת המחויבות במקרים מאוחרים יותר לתוצאה האופרטיבית (להבדיל מההלכה המשפטית), שנקבעה בפסק דין של בית המשפט העליון, תצטרך להיבחן בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ובפרט בהתאם למידת הזהות במערכת העובדתית בין המקרה שנדון בבית המשפט העליון לבין המקרה שנדון בפני ערכאה דיונית כזו או אחרת בשלב מאוחר יותר. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי פסק הדין נשוא העתירה אינו חורג מכללי התקדים המחייב, כפי שנקבעו במשפטנו, או מהדוקטרינה של מעשה בית דין; בנסיבות אלה לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אשר על כן, העתירה נדחית. חוזהנופשדירת נופשמקרקעין