החלטה 1. עניין לנו במחלוקת המעסיקה את בתי-המשפט חדשות לבקרים בנוגע לפירוש שיש ליתן להוראת ההתיישנות שבחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). במקרה דנן מתמצית המחלוקת בשאלה, האם המועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות של שלוש שנים כקבוע בסעיף 31 לחוק הינו החל ממועד קרות התאונה, כטענת הנתבעת, או החל ממועד התגבשות הנכות הצמיתה כטענת התובע, כאשר יצויין כי אין מחלוקת שקיומה של נכות צמיתה הינו תנאי בל יעבור לקבלת פיצוי מן המבטחת על פי הפוליסה נשוא התביעה. היה ומועד קרות התאונה הוא הקובע, הרי שתביעתו של התובע התיישנה. לא כן, אם מועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא המועד הקובע. 2. התובע, יליד 24/4/68, נפגע בתאונת דרכים ביום 13/3/97 (להלן: "התאונה"). לתובע נקבעה נכות זמנית על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 75% למשך תקופה של למעלה משנה, החל מיום 14/3/97 ועד 31/5/98. ביום 3/6/98 קבע המוסד לביטוח לאומי את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה, בשיעור של 30% החל מיום 1/6/98. בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה היה התובע מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח חיים ובריאות הכוללת גם ביטוח נכות עקב תאונה (להלן: "הפוליסה"). לטענת התובע, נכותו מזכה אותו בתגמולי ביטוח על פי הפוליסה בשיעור של 30% (כשיעור נכותו הצמיתה) מסכום הביטוח היסודי כשהוא משוערך, ובסה"כ 48,397 ₪, ליום הגשת התביעה. התביעה לתשלום תגמולי ביטוח כאמור, הוגשה ביום 22/5/2001. 3. משהוגשה התביעה העלתה הנתבעת טענה מקדמית, לפיה התובענה התיישנה ומשכך יש לדחותה על הסף. הצדדים העלו טיעוניהם בכתב בסוגיית ההתיישנות, שהיא נשוא החלטתי זו. לצורך הדיון בשאלת ההתיישנות אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה ארעה ביום 13/3/97, כי נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 30% נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 3/6/98 בגין התקופה החל מיום 1/6/98 וכי התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 22/5/2001. 4. סעיף 31 לחוק קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". גם סעיף 18 לתנאים הכללים של הפוליסה הנטענת מורה מפורשות, כי: "תקופת ההתיישנות של תביעה על פי הפוליסה היא שלוש שנים מיום מקרה הביטוח". עסקינן בתקופת התיישנות מיוחדת, קצרה יותר מזו הקבועה בחוק ההתיישנות תשי"ח-1985 - שלוש שנים במקום שבע שנים - כך שתביעה שלא תוגש במהלך שלוש השנים שחלפו מעת קרות מקרה הביטוח תתיישן ושוב לא ניתן יהיה לתבוע בגין הארוע הביטוחי. (ראו: ע"א 3812/91 בר"ע 5423/9 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441). 5. כפי שכבר צויין, המחלוקת בין הצדדים שבפני הינה בשאלה, האם "מקרה הבטוח" במקרה דנן, שאז מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות, הינו אירוע התאונה, כטענת הנתבעת, או המועד שבו התגבשה נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה, כטענתו של האחרון. אם נאמר שהמועד הקובע הוא מועד קרות התאונה, הרי שהתביעה התיישנה זה מכבר בעת שהוגשה, ואם המועד הקובע הוא המועד בו נתגבשה הנכות הצמיתה, הרי שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. 6. סעיף 53 לחוק, הרלוונטי לענייננו, קובע כדלקמן: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, בביטוח נכות - נכות שלקה בה". לטענת התובע, הביטוח שנערך לו על ידי הנתבעת ושעליו נסמכת התביעה הינו ביסודו ובמהותו ביטוח נכות. אשר על כן ולאור ההגדרה שבסעיף 53 לחוק, מועד "מקרה הביטוח" הינו המועד בו לקה התובע בנכות, שרק החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. הנתבעת מצידה טוענת, כי המועד הקובע הינו מועד קרות התאונה. בתמיכה לטענתה, מפנה הנתבעת להלכה הפסוקה אשר נתאשרה לאחרונה על ידי המשנה לנשיא, כב' השופט ש. לוין ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נגד אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פרשת צפריר"), שעה שדחה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (שמצידו אישר את פסק דינו של בית משפט השלום), אשר דחה את טענתו של צפריר כי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מן המועד שבו נקבעה נכותו הצמיתה על ידי המל"ל. וכך קבע כב' השופט לוין: "אין חולקים על כך שהתאונה גרמה למבקש נכות צמיתה; אך לעניין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלוונטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" (ההדגשה במקור - ע.ב.). 7. סבורתני, כי בנסיבות התיק שבפני, הדין עם התובע וגם הצדק, וכי את מועד תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות הנכות ולא ממועד קרות התאונה. ודוק: מסקנתי זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כפי שזו קיבלה ביטוי בהחלטתו של המשנה לנשיא בפרשת צפריר ואף עולה בקנה אחד עימה. ובמה דברים אמורים? כב' השופט לוין מתייחס למועד קביעת הנכות, שיכול להיות מקרי, ומשכך אינו יכול להוות מועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות; אך אין כל התייחסות בפרשת צפריר למועד התגבשות הנכות, שהוא הרלוונטי במקרה דנן, מועד אשר אינו מקרי כלל ועיקר. 8. עניין שבשגרה הוא שהנכות נקבעת על ידי בר סמכא במועד פלוני, אך מתייחסת לתקופה שתחילתה קודם למועד הקביעה, קרי: אין זה מצב יוצא דופן שקיים פער זמנים בין מועד התגבשות הנכות, אשר אמנם יכול שתתגבש כבר בעת קרות התאונה ועם זאת יכול שתתגבש רק במועד מאוחר יותר, לבין מועד קביעת הנכות. ויוער: מעיון בפסק הדין שניתן בפרשת צפריר בערכאה הראשונה ביום 5/4/98 [ת.א. (ת"א) 58271/96 כב' השופטת שבח], אין לדעת, האם כאשר נקבעה הנכות הצמיתה באותו מקרה, היא נקבעה מאותו יום ואילך או החל ממועד התאונה, ולא מן הנמנע שהקביעה שם היתה בהתייחס לתקופה שהחל ממועד התאונה. מכל מקום, לא נעשתה הבחנה בפסק הדין בין מועד קביעת הנכות לבין מועד התגבשותה ויתכן שכך משום שהעובדות שביסוד פסק הדין שם לא הצריכו הבחנה כזו. כן יצויין, כי אמנם בפסק הדין שניתן בפרשת צפריר בערכאה הראשונה נקבע, כי נכות צמיתה ללא תאונה לא מקנה עילת תביעה, ומשכך מועד התאונה הוא הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות, אך סבורתני כי לא זו המסקנה המתחייבת, שכן בה במידה גם תאונה ללא נכות צמיתה לא מקנה במקרה זה עילת תביעה, שהרי הזכאות לתגמולי ביטוח הינה בגין נכות שנגרמה עקב התאונה ולא בגין התאונה כשהיא לעצמה. לשון אחר: "מקרה הביטוח" בנסיבות דנן הינו הצטברותם של שניים אלה: ארוע התאונה וקיומה של נכות צמיתה כתולדה ממנה. נמצאנו למדים, כי המועד בו התגבשה הנכות עקב התאונה ולא מועד קרות התאונה או מועד קביעת הנכות - הוא המועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. למותר לציין, שיכול שתהא זהות בין מועד קביעת הנכות לבין מועד קרות התאונה ו/או מועד התגבשות הנכות, אך לא זה המצב במקרה הנדון כאן. 9. במקרה דנן, על פי קביעת המל"ל מיום 3/6/98, התגבשה נכותו הצמיתה של התובע רק ביום 1/6/98 וזה המועד הקובע לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, שהחל ממנו יש למנות את שלוש השנים. הרי כל עוד לא נתגבשה נכותו של התובע - ולפני 1/6/98 לא היתה לו נכות צמיתה - לא קמה לו עילת תביעה מכח הפוליסה. אשר על כן ומשהוגשה התביעה ביום 22/5/01, בעת הגשתה טרם חלפו שלוש שנים מעת ארוע "מקרה הביטוח" והיווצרות עילת התביעה, ומשכך טרם התיישנה התביעה. 10. המסקנה אליה הגעתי גם מתיישבת עם הגיונם של דברים וכללי פרשנות מקובלים. כפי שכבר צויין, נסיון החיים מלמד כי לא אחת חולף פרק זמן כזה או אחר עד להתגבשות הנכות הצמיתה מהבחינה הרפואית וכל עוד זו לא נתגבשה, לא קמה לנפגע עילת תביעה לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה, כדוגמת זו הנדונה כאן, שכן אלה נקבעים כנגזרת משיעור נכותו הצמיתה. אם תאמר, איפוא, כי לעולם מועד קרות התאונה הוא המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק, בהתעלם ממועד התגבשות הנכות, יווצר מצב לפיו תקופת ההתיישנות המוגבלת שקבע המחוקק בהתחשב באינטרסים המיוחדים של המבטחת - שלוש שנים - תימצא בפועל מקוצרת עוד יותר. תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת ועל פניו נוגדת את תכלית החוק. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא א. ברק בספרו "פרשנות במשפט": "לעיתים יהיה זה מן התבונה להתחיל את התהליך הפרשני מסופו. תחילה לעמוד על התוצאה שאליה מגיע הפרשן אינטואטיבית, ורק לאחר מכן לבדוק אם תוצאה זו תואמת את תכלית החקיקה". ובהמשך: "התחשבות בתוצאות הפירוש - אם ראויות הן אם לאו - הינה אמת מידה פרשנית ראויה והיא טבעית לכל מי שקורא טקסט שיש לפרשו. הקורא הרגיל - שאליו מיועד החוק - מתחשב בתוצאות כחלק מהבנתו את החוק. הגשמת הוודאות והבטחון במשפט צריכה לעודד התחשבות זו המשקפת את נטייתו הרגילה של 'הקורא הסביר'. על רקע זה ניתן לומר, כי כל דבר חקיקה מניח כי הפרשן מתחשב בתוצאות פירושו את החוק. אכן, חזקה היא על כל דבר חקיקה כי תכליתו הינה שהפרשן ייקח בחשבון, שעה שהוא מגבש את תכלית החוק, את התוצאות אליהן מוביל הפירוש". (נבו, הוצאה לאור בע"מ, 1993-תשנ"ג, כרך שני, פרשנות החקיקה, עמ' 606). 11. התוצאה היא שטענת ההתיישנות נדחית. אין צו להוצאות בשלב זה של הדיון ואלה יילקחו בחשבון בהמשך. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחהתיישנותתביעת ביטוח