פסק דין מהי תקופת ההתיישנות לתביעת מבטח להשתתפות בגין בטוח כפל ? האם 7 שנים כדין ההתיישנות הכללי או 3 שנים כדין ההתיישנות המיוחד הקבוע בחוק חוזה הביטוח ? קשורה בשאלה זו שאלה נוספת והיא מהו המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות לתביעה שכזו ? בעלות הדין בתביעה שבפני הן מבטחות. התובעת שילמה תגמולי ביטוח למבוטחה בגין נזקי אש, והיא מבקשת לחייב את הנתבעות בהשתתפות בתשלום ששילמה בטענה לבטוחי כפל שעשו הנתבעות. הנתבעות כופרות בתביעה ובין היתר טוענות להתיישנותה. בקדם המשפט הסכימו הפרקליטים לטעון בכתב בסוגיית ההתיישנות; הסיכומים הוגשו ולאחר שלמדתי אותם הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעות והתביעה אכן התיישנה. אלה נמוקי: בהערה מקדמית אציין כי מקורן של העובדות דלהלן בכתב התביעה, וכמובן שבשלב זה אין בפרוטן כאן כדי לקבוע דבר באשר לנכונותן. 2. התובעת ביטחה את חברת עורכי הדין אביטל, דרומי, ויסל - שרותי ניהול בע"מ ("המבוטחת") בבטוח "המגן לעסק" שכלל, בין היתר, כיסוי ביטוחי ל"סיכוני אש וסיכונים נלווים". ביום 1.1.98 פרצה שרפה במעלית שבבנין בו היו מצויים משרדיה השכורים של המבוטחת, האש התפשטה לכוון המשרדים וגרמה לנזקים למבנה ולתכולתו. התובעת שלמה למבוטחת כתגמולי ביטוח סכום כולל של כ-1,550,000 ₪; התשלום הראשון על חשבון תגמולי הבטוח שולם ביום 8.1.98 והתשלום האחרון שולם ביום 19.5.98 (ככל שהדברים עולים מאסמכתאות חלקיות לתשלום המצורפות לכתב התביעה שהוא עצמו חסר פרטים יסודיים ומסמכים מהותיים). התביעה דנן הוגשה לבית המשפט ביום 4.9.01 כשלוש שנים ותשעה חודשים לאחר המועד בו קרתה השרפה. הנתבעת 1 ביטחה את חברת אסטבלישמנט אינטרנשיונל בע"מ שהיא בעליו של המבנה בו מצוי היה משרדה של המבוטחת ואשר השכירה את המשרדים למבוטחת. הנתבעת 2 ביטחה את "רכושו של משרד עו"ד שור גרינוולד שהינם דיירים בבנין, לרבות חלקים ברכוש המשותף שבבנין כלפי צדדים שלישיים וכן בגין הנזקים שנגרמו למבוטחים" (ס' 3 לכתב התביעה). התובעת טוענת כי היא זכאית להשתתפותן של הנתבעות בתגמולי הביטוח ששילמה למבוטחת, הואיל וכל אחד מהביטוחים השונים שעשו הנתבעות היה בטוח כפל, או בטוח-רב כלשונו של השופט חשין (רע"א 3948/97 מגדל נ. מנורה פ"ד נה[3] 769), ודין הוא כי מבטחים שבטחו בבטוח כפל יחלקו ביניהם את נטל התשלום של תגמולי הביטוח (ס' 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 [להלן: "החוק" או "חוק חוזה הביטוח"]). הנתבעות טוענות כאמור כי התביעה התיישנה. לשיטתן תקופת ההתיישנות לתביעות לפי חוק חוזה הביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הבטוח (ס' 31 לחוק), וכבר אמרנו כי התביעה הוגשה למעלה מ- 3 שנים לאחר שפרצה האש. לכך משיבה התובעת כי ס' 31 הנ"ל אינו חל על תביעה בגין בטוח כפל; חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 ("חוק ההתיישנות") הוא החל על תביעת מבטח אחד כלפי מבטח רעהו בגין בטוח כפל, ותקופת ההתיישנות הקבועה בו לתביעה כספית היא 7 שנים, שעל כן התביעה לא התיישנה. 3. המסגרת הנורמטיבית לדיון בסוגיה שבפנינו מצויה בהוראות חוק חוזה הביטוח, וההוראה הדורשת פרשנות היא הוראת סע' 31 לחוק שזו לשונה: "31. תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" אקדים ואביא גם את לשון סע' 59 לחוק שהוא המקים את עילת התביעה: "59. (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו. (ב) ... (ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף. (ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח." לטענת הנתבעות סעיף 31 הוא ההוראה המיוחדת לענין התיישנות תביעות לפי חוק חוזה הביטוח, והתביעה דנן בכלל; כיוון שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח ועד למועד הגשת התביעה הרי שהתביעה התיישנה. התובעת גורסת כי הוראת ס' 31 חלה רק על תביעת מבוטח נגד מבטח לתשלום תגמולי ביטוח, להבדיל מתביעת מבטח נגד מבטח להשתתפות בבטוח כפל. דין ההתיישנות החל על תביעה בגין השתתפות בבטוח כפל מצוי בחוק ההתיישנות הקובע את תקופת ההתיישנות ל-7 שנים (ס' 5[1] לחוק ההתיישנות) מ"היום שבו נולדה עילת התובענה" (ס' 6 לחוק ההתיישנות), ונמצא כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות. השאלה היא איפוא מהו פרושה הנכון של הוראת ס' 31 לחוק חוזה הביטוח ? בדרכנו להשיב לשאלה זו, על דרך הפרשנות התכליתית, נבחן את לשונה של ההוראה, את המובנים השונים שניתן לקרוא בלשונה, וכמובן את התכלית העומדת ביסודה. נזכור כי הוראותיו של חוק חוזה הביטוח צריכות להתפרש בראש ובראשונה מתוך החוק גופו; המונחים השונים שבחוק אינם מוגדרים בו ויש לפרשם לפי תכלית החקיקה ובהתאם להקשר הדברים בכל עניין ועניין. כדברי ד"ר א. ידין בחבורו על חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי): "כמו רוב החוקים בחקיקה האזרחית החדשה נמנע גם חוק זה מהגדרת מונחיו. משמעותם של המונחים שהחוק משתמש בהם נובעת איפוא ממכלול הוראותיו האופרטיביות. ואין זה הבדל פורמלי בלבד. החיסרון של סעיפי הגדרה מונח בנוקשותם ובכלליותם, נוסף על הקושי שרוב ההגדרות האלה נזקקות למונחים שמצידם שוב זקוקים להגדרה, ואילו השיטה הנקוטה כאן יתרונה בזה שמונח אחד עשוי לקבל בהוראות שונות משמעות שונה בהתאם להקשרים השונים שבהם הוא מופיע". (שם, בעמ' 22) דברים אלה צוטטו בהסכמה בע"א 3812/91 ג'רייס נ. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (יחד עם רע"א 5423/91 דנינו נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ) פ"ד מח [3] 441, שם דן בית המשפט (מפי השופט אור) בפרשנותה של הוראת ההתיישנות שבסעיף 31 לחוק. השאלה שבמחלוקת בפרשת ג'רייס הייתה "שאלת פרשנותו של הצירוף 'תביעה לתגמולי ביטוח' שבסעיף, ובמיוחד של המילה 'תביעה' בצירוף זה". כאן עלינו לפרש את אותו צרוף מלים "תביעה לתגמולי ביטוח", אך במיוחד את המונח "תגמולי ביטוח" המופיע בו. אמנם השאלה הניצבת עתה על הפרק לא נדונה בפרשת ג'רייס, אך דברים שנאמרו באותו פסק דין, וההלכה שנפסקה בו, יפים והולמים להבטים שונים בענייננו, וסוללים הם את דרך המלך לפרשנות הנדרשת בסוגיה שבפנינו. 4. מה משמעות יש לייחס למונח "תגמולי ביטוח" המופיע בס' 31? האם תביעה להשתתפות בגין בטוח כפל אף היא "תביעה לתגמולי ביטוח" כמשמעותה בס' 31 ? אין בחוק חוזה הביטוח הגדרה למונח זה השזור בסעיפים שונים שבחוק. ס' 1 לחוק שבו מופיע המונח "תגמולי ביטוח" לראשונה מלמדנו: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב." תשלום "תגמולי ביטוח" הוא ההתחייבות היסודית והמהותית שנוטל על עצמו מבטח המתקשר בחוזה ביטוח. בהעדר התחייבות לשלם תגמולי ביטוח למוטב (והמבוטח בכלל המוטב - ס' 11[א] לחוק) לא נוצר חוזה ביטוח. כל התחייבות אחרת של המבטח, במסגרת חוזה הביטוח, היא, בדרך כלל, התחייבות משנית להתחייבותו העיקרית לשלם תגמולי ביטוח. המלון (אבן שושן) מגדיר את המלה "תגמול" כ"גמול, שילום, שכר על מעשה". את השורש "גמל" מגדיר המלון: "שלם, השיב גמול, עשה לו דבר, לטובה או לרעה". המלון קושר את המלה "תגמול" בזכותו של מקבל התגמול אך לא במיהותו. מה מהותו של תשלום שנדרש מבטח נ' לשלם לחברו מבטח ת' בגין בטוח כפל ? האם גם תשלום זה בא בכלל "תגמולי ביטוח" או שמא מדובר בתשלום מסוג אחר ? על פי לשונו המונח "תגמולי ביטוח" כולל כל תשלום שמשלם מבטח בקרות מקרה הבטוח, בשל התחייבותו שבחוזה הביטוח, ואין זהותו של הזכאי לתשלום תנאי הכרחי למשמעות שיש לייחס למונח זה. מה לי אם משלם המבטח תשלומים שהוא חב בהם לפי חוזה הביטוח למבוטח, או למוטב, ומה לי אם משלם הוא אותם למבטח אחר או למי שזכאי להם מכח דין אחר. נניח שפלוני המבוטח שעבד את זכויותיו לפי חוזה הביטוח לצד שלישי (השוו ס' 13 לחוק); האם לכשיקרה מקרה הביטוח והמבטח יחוייב לשלם כספים לצד השלישי תשתנה מהות התשלום עד כדי כך שהתואר "תגמולי ביטוח" לא יהלמו עוד ? תשלום כספי שמשלם מבטח נ' למבטח ת' בשל השתתפותו בבטוח כפל איננו חיוב שנולד יש מאין. הורתו בחוזה בטוח שעשה כל אחד מהמבטחים עם מבוטח, ואשר בו התחייב לשלם תגמולי ביטוח; לידתו בקרות מקרה הביטוח ובכך שמבטח ת' שילם את תגמולי הביטוח ששילם. אין חיובו של מבטח נ' למבטח ת' שונה במהותו מחיובו העיקרי של מבטח לשלם תגמולי ביטוח, וכל כולו הוא העברה מכח הדין של הזכות לתשלום שחב בו מבטח נ' מהמוטב למבטח ת'. משקיימים שני מבטחים (או יותר) שהתחייבו בתשלום תגמולי ביטוח, והמדובר בביטוח כפל (או ביטוח-רב), קובע החוק (ס' 59) את אופן חלוקת הנטל בין החייבים - המבטחים. החיוב בתשלום לפי ס' 59 איננו אלא יישום של הכלל היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין על ידי השתתפות בדרך של חלוקת הנטל בין חייבים לחוד (שחוק חוזה הביטוח [ס' 59] רואה אותם כחייבים יחד ולחוד). כדברי השופט אור ברע"א 3948/97 מגדל נ. מנורה פ"ד נה [3] 769: "זכות ההשתתפות היא 'במהותה ... זכות שביושר, המושתתת על שיקולים של מניעת התעשרות שלא כדין' (ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573, 579-578). היא מבוססת על התפיסה לפיה, מקום בו שנים או יותר צריכים לשאת בחיוב מסויים, יש לחלק את נטל החיוב ביניהם באופן צודק. ... המקרה של ריבוי מבטחים שייך, מבחינת מהותו, לסוגיה של ריבוי חייבים. בספרות מוכרים סיווגי משנה אחדים במסגרת המצב הכללי של ריבוי חייבים. ... בסוג שלישי של מקרים נוצר מצב של ריבוי חייבים, אף שמדובר בחיובים נפרדים. המקרה של ביטוח כפל נופל לסוג זה של מקרים. כאשר שתי חברות ביטוח מבטחות את אותו נכס, מפני אותו סיכון, ותקופת הביטוח חופפת, הרי שכל אחת מחברות הביטוח חבה, בנפרד, בשיפוי בגין הנזק שנגרם לנכס. ... יש לזכור כי מבחינה רעיונית, זכות ההשתתפות אינה מיוסדת על קיומו של קשר חוזי בין הצדדים. היא מבוססת על עיקרון כללי שביושר, שעניינו נשיאה שווה בנטלים. ... מנקודת מבט זו, יש צידוק ענייני לתחולתו של דין ההשתתפות גם במצב שבו מדובר בחייבים שמקור חבותם עצמאי, כמו מבטחים." (שם עמ' 780-781) מהו הנטל המוטל על המבטחים, ואיזו אחריות יש לחלק ביניהם, אם לא את אותה התחייבות יסודית של כל אחד מהם לשלם תגמולי ביטוח ? ומה מבקשת התובעת בתביעה דנן אם לא את השתתפותן של הנתבעות בתגמולי ביטוח ששילמה, מכח התחייבותן שלהן לשלם תגמולי ביטוח על פי חוזי הביטוח שכרתו עם מבוטחיהן ? עולה מהמקובץ כי צרוף המלים "תביעה לתגמולי ביטוח" שבס' 31 לחוק איננו מוגבל לתביעת המבוטח, ויכול הוא לכלול גם את תביעת המבטח נגד מבטח רעהו להשתתפות בתגמולי ביטוח ששילם התובע ושהנתבע חב אף הוא בתשלומם. 5. האם מסקנה זו הולמת את תכליתו של ס' 31 לחוק ? מה התכלית של תקופת ההתיישנות המיוחדת שנקבעה בס' 31 ? תקופת ההתיישנות שנקבעה בס' 31 לחוק היא חריגה לדין ההתיישנות הכללי. בעוד שתקופת ההתיישנות לתביעה בגין חיוב שאינו במקרקעין היא 7 שנים (ס' 5[1] לחוק ההתיישנות), קובע ס' 31 הנ"ל תקופת התיישנות מקוצרת של 3 שנים בלבד לתביעה בגין תגמולי ביטוח. ההגיון שעמד ביסוד קיצורה של תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הובהר היטב על ידי השופט אור בפרשת ג'רייס הנ"ל כדלקמן: "ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט לעניין החוק דנה בהצעת החוק, בין היתר, בישיבה מיום 12.12.76. כשנשאל על ידי יושב ראש ועדת המשנה ד"ר ורהפטיג "מהי ההתיישנות בחוזה"? פרופסור א' ידין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שנכח בישיבה, וליווה את החוק בשלבי החקיקה השונים, השיב: 'שבע שנים. פה זה שלוש שנים כי חברות ביטוח לא צריכות להחזיק את הרזרבות שלהן בשביל קיום החיובים האלה. יש מקרים בהם ההתיישנות יותר קצרה'. בעקבות דברים אלה נרשם: 'הוחלט לאשר סעיף 31'. בסופו של דבר, נתקבל סעיף 31 לחוק בנוסח זהה לנוסח בהצעת החוק (סעיף 31(א) של ההצעה). מדברי הכנסת ומדיון בועדת המשנה שדנה בו לא עולה כוונה לשנות את מטרתו המקורית שהיתה לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית משבע שנים לשלוש שנים. אין תימה, על כן, שבחיבורו של הפרופסור ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), הוא מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31: 'אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה;" (שם, עמ' 448) המחוקק ראה לנכון לחרוג מהדין שקבע לכולי עלמא ולקצר את תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח במיוחד לשם הגנתם של מבטחים, והוא עשה כן במטרה המיוחדת שלא לאלץ את "חברות הביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות". הרציונל שמאחורי קיצורה של תקופת ההתיישנות בתביעות לתגמולי ביטוח איננו נותן יסוד להבחנה בין תביעה שבה תובע המבוטח את המבטח לבין תביעה בה תובע המבטח את המבטח חברו. יפים כאן דבריו של הנשיא שמגר כדלקמן: "ההערה האחרונה מתייחסת למעמדן של חברות הביטוח. חברות הביטוח נהנות מזכויות יתר מסויימות במשפטנו. ... כך גם לעניין תקופת ההתיישנות המקוצרת לה זכו חברות הביטוח בכל הנוגע לביטוח אישי (שלוש שנים), בו בזמן שאדם מן השורה יכול להיתבע תוך תקופת התיישנות של שבע שנים (ראה סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981; ע"א 3812/91, ברבארה נ. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ - טרם פורסם). עניין זה מעורר כמובן שאלות של קיום השיוויון בחוק ובפני החוק, נושא שאין מקום להיזקק להן כאן לפרטיהן (ראה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). עם זאת, יש לשוב ולהזכיר כי השיוויון בכל הנוגע לנורמות המשפטיות המיושמות כלפי בעלי הדין הוא יסוד מסד בתפיסותינו המשפטיות מימים קדומים ובעת הזאת, והציווי של 'לא תהדר' חל גם על החייב ולא רק על הזוכה, על קרבן העבירה ולא רק על הנאשם, על המבוטח ולא רק על המבטח. דומה שנורמה זו נסוגה, לצערי, לעתים בפני אינטרס סקטוריאלי זה או אחר." (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי נ. מוריאנו, פ"ד מח[4] 70, 87) וכדברי פרופ' ברק בספרו פרשנות במשפט כרך 2 פרשנות החקיקה: "עקרון השוויון הוא עקרון כללי, המפרה את הפעילות השיפוטית הנורמטיבית בכל היבטיה. על כן הוא ממלא תפקיד חשוב לא רק בפעילות השיפוטית בהשלמת חסר אלא גם בפעילות השיפוטית בפיתוח המשפט. יש לו, לעקרון השוויון, תפקיד מרכזי בפעילות השיפוטית הפרשנית." (עמ' 331-332) בענייננו אין אנו נדרשים לדון באותו אי שוויון שיצר המחוקק בין תביעה שבה תובע המבוטח את המבטח לתגמולי ביטוח, שתקופת ההתיישנות בגינה הועמדה על 3 שנים, לבין תביעה שבה תובע מבטח את המבוטח, כגון בשל דמי ביטוח, שתקופת ההתיישנות בגינה היא 7 שנים. אנן עסקינן בתביעת מבטח כלפי מבטח רעהו בגין תגמולי ביטוח. הפגיעה בעקרון השוויון עליה התריע הנשיא שמגר צריכה להתפרש באופן שיצמצם את תחולתה עד כמה שאפשר; בוודאי שאין לפגוע בעקרון השוויון בדרך של קביעת תקופת התיישנות ארוכה לתביעה לתגמולי ביטוח אך בשל כך שהתובע הוא המבטח ולא המבוטח. עקרון השוויון מחייב כי תקופת ההתיישנות לתביעה לתגמולי ביטוח (ותביעת השתתפות בכלל זה) תהא שווה כלפי מבוטח וכלפי מבטח, וכי המבטח התובע יוגבל בתביעתו לתגמולי ביטוח באותה מידה שהמבוטח מוגבל בה כלפיו. 6. נדבך נוסף בברור תכליתה של הוראת ס' 31 ניתן לגלות בהוראת ס' 70 לחוק העוסקת בהתיישנות במקרה של בטוח אחריות. כדברי השופט אור בפרשת ג'רייס הנ"ל: "על תכליתה של הוראת סעיף 31 ניתן ללמוד גם מסעיפים אחרים של החוק. סעיף 70 של החוק קובע: 'בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח'. כפי שמציין סעיף 65 לחוק: 'בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד השלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה'. מסעיף 65 עולה, שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם הוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. מכיוון שהמבוטח צפוי להתבע על ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, וארכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להתבע על ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה. כפי שכותב פרופסור ידין בחיבורו הנ"ל, בהתייחסו לסעיף 70: 'סעיף זה משלים את סעיף 31 שגם הוא דן בנושא התיישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתיישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - שהוא 'הנזק' שביטוח זה בא לכסות - עדיין לא התיישנה. סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק זה" (ראו בעמוד 166)." (שם, עמ' 449) אילו סבר המחוקק כי סעיף 31 לחוק איננו ממצה את דין ההתיישנות הכללי לתביעות לתגמולי ביטוח לפי חוק חוזה הביטוח (למעט תביעות בגין ביטוח אחריות), היה טורח וקובע הוראה מיוחדת להתיישנות לעניין תביעת מבטח בביטוח כפל; בכך היה יוצר חריג נוסף לכלל, כפי שעשה בהוראת ס' 70 הנ"ל לגבי ביטוח אחריות. 7. טוענת התובעת כי אם תועמד תקופת ההתיישנות של תביעה בגין בטוח כפל על שלוש שנים עלול להווצר - "מצב דברים שבו המבוטח תובע את אחד המבטחים ביום האחרון לתקופת ההתיישנות, שמשכה 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח, אם נקבל את הטענה כי תקופת ההתיישנות לתביעה בגין ביטוח כפל היא גם 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח, יוצא שהמבטח המשלם למבוטחו לא יוכל לתבוע השתתפות ממבטחים אחרים". לתמיכה בטענה זו מצטטת התובעת פסקי דין שפסקו חברותי השופטת אגי (ת.א. 4301/95 [שלום בת-ים] מנורה חב' לביטוח בע"מ נ. אריה חב' לביטוח בע"מ, לא פורסם) והשופטת פליגלמן (ת.א. 15647/99 [שלום ת"א] המגן חב' לביטוח בע"מ נ. סולל בונה בנין ותשתית בע"מ, לא פורסם). באותם מקרים אכן הסתמכו חברותי על הנימוק המושמע היום מפי התובעת דנן, והגיעו למסקנה כי אין להחיל את ס' 31 הנ"ל על תביעה בגין ביטוח כפל. לשיטתן או לחששן של חברותי עלול המבטח ששילם תגמולי ביטוח לקראת תום שלוש שנים מהיום בו קרה מקרה הביטוח למצוא עצמו עומד בפני שוקת שבורה בכל הנוגע למימוש זכותו להשתתפות ממבטח אחר. אינני שותף לדרך מחשבתן של חברותי ושל התובעת ואינני יכול להסכים עם המסקנה אליהן הן מגיעות, בין היתר, בשל הטעמים הבאים: א. כשלעצמי אינני רואה מדוע ימתין מבוטח קרוב לשלוש שנים כדי לפנות למבטח לצורך מימוש זכויותיו לתגמולי ביטוח. מדרך הטבע כי נושה, שזכותו לקבל כספים מחייב התגבשה, לא יתמהמה ויחוש לגבות את המגיע לו. על אחת כמה וכמה אותו מבוטח ששילם דמי ביטוח וביטח עצמו מתוך שצפה את האפשרות של קרות מקרה הביטוח, ומשאכן קרה המקרה יש להניח כי ימהר לגבות את דמי הביטוח כדי להחזיר לעצמו את שאבד או נפגע. מעניין לציין כי גם בענייננו מיהר המבוטח והודיע לתובעת את דבר קרות מקרה הביטוח, וכבר 5 ימים לאחר שפרצה האש שילמה התובעת תשלום ראשון על חשבון תגמולי הביטוח. התובעת אף השלימה את תשלום התגמולים תוך כחמשה חודשים ממועד השרפה, אך משום מה עיכבה לאחר מכן את הגשתה של התביעה הנוכחית במשך למעלה משלוש שנים. ב. אם לא די בנסיון החיים לפיו ממהר המבוטח להודיע למבטח את דבר התרחשותו של מקרה הביטוח ולתבוע ממנו את זכותו לתגמולי ביטוח, ראה גם המחוקק להבטיח את המבטח למען ידע על עצם קרות המקרה באופן מיידי, ואף יקבל את כל המידע והמסמכים הנדרשים לצורך ברור חבותו. הדברים הוסדרו בהוראות סעיפים 22-24 לחוק. הוראות אלה קובעות את חובתו של המבוטח להודיע למבטח אודות מקרה הביטוח מייד לאחר שנודע לו על התרחשותו (ס' 22 לחוק), ואת חובתו של המבוטח למסור למבטח, תוך זמן סביר מדרישה, את המידע והמסמכים הדרושים לברור החבות הביטוחית, ולעזור, ככל שיוכל, בהשגתם של מידע ומסמכים שאינם ברשותו (ס' 23[ב] לחוק). ס' 24 לחוק אף קובע סנקציות כלפי מבוטח שלא עמד בחובותיו אלה כדלקמן: "24. (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. (ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו נעשה אותו דבר". וראו גם את הוראת ס' 59(א) לחוק המחייבת את המבוטח היודע על ביטוח כפל להודיע על כך למבטח מייד ואף לפני שקרה מקרה הביטוח. יש להניח כי מבטח, שקיבל הודעה מאוחרת בדבר עצם קרות מקרה הביטוח, או שלא קיבל הודעה בזמן מספיק על קיומו של כפל ביטוח, ידע לשמור על זכויותיו, הקבועות לא רק בסעיפי חוק חוזה הביטוח שנזכרו לעיל אלא גם בדין הכללי (כגון עקרון תום הלב ודיני הנזיקין), ובדרך כלל גם בחוזה הביטוח. ג. ער אני לכך שקביעת תחילתו של מרוץ ההתיישנות בן שלוש השנים במועד בו קרה מקרה הביטוח עלולה להביא לקצור נוסף של תקופת ההתיישנות המקוצרת בלאו הכי, וזאת אם נפחית מאותן שלוש שנים את התקופה שחלפה מאז קרות מקרה הביטוח ועד למועד בו נודע הדבר למבטח, או אפילו עד למועד בו שילם המבטח את תגמולי הביטוח למבוטח. אולם גם התקופה שעשויה לחלוף בין המועד בו ייודע למבטח כי קרה מקרה הביטוח ועד לתשלום תגמולי הביטוח בדין שתהא קצרה, ולא תעלה על 30 יום מהמועד בו נמסרה למבטח הדרישה לתשלום על ידי המבוטח, או מהיום בו היו בידו המידע והמסמכים הדרושים לברור חבותו (ס' 27 לחוק). גם מהטעמים א' וב' לעיל יש להניח כי קיצור נוסף זה של תקופת ההתיישנות לא יהיה לזמן ממושך ולא יפגע במבטח התובע השתתפות. באותם מקרים חריגים, בהם לא נודע למבטח אודות קרות מקרה הביטוח בסמוך לאחר שקרה, יוכל הוא, בנסיבות המתאימות, להנות מהוראות חוק ההתיישנות הדוחות את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד בו נודע לו הדבר (ס' 8 לחוק ההתיישנות). המבטח ימצא איפוא את תרופתו ב"מטרית ההתיישנות", היינו בהוראות חוק ההתיישנות החלות על סוגית ההתיישנות גם כאשר תקופת ההתיישנות גופה נקבעה בחוק אחר. כדברי הנשיא ברק: "הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות 'מסגרת כוללת של דינים', מעין 'מטריית התיישנות', החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד" (ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים פ"ד מא[1] 589 בעמ' 601) וכן דברי השופט אור בפרשת ג'רייס שציטט את הדברים הללו והוסיף: "יש גם לזכור, כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים עשויה להתארך בנסיבות בהן מורה על כך חוק ההתיישנות (ראו למשל סעיף 8). הוראות חוק ההתיישנות ממשיכות, כאמור, לחול על תקופת ההתיישנות המקוצרת, הקבועה בסעיף 31" (שם, עמ' 454) בסופו של דבר יש להקפיד כי אורכה של תקופת ההתיישנות יהיה סביר ותואם את צרכי הענין. על יסוד הטעמים המפורטים לעיל ניתן לקבוע כי העמדתה של תקופת התיישנות לתביעת השתתפות בגין כפל ביטוח על שלוש שנים היא ראויה. 8. שאלה נוספת היא מתי יתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעת מבטח להשתתפות בגין כפל ביטוח ? האם ביום קרות מקרה הביטוח, או שמא בזמן מאוחר יותר כגון ביום בו שילם המבטח את תגמולי הביטוח למבוטח ? הגישה האחת, לפיה תחילת מרוץ ההתיישנות ביום קרות מקרה הביטוח, מעוגנת בלשונו המפורשת של ס' 31 לחוק ובאופיה של תביעת ההשתתפות בשל כפל ביטוח. תביעת ההשתתפות בכפל ביטוח היא, בדרך כלל, תביעה של חיובים נפרדים שאינם מצטברים, שכן כל אחד מהמבטחים נטל על עצמו אחריות עצמאית מלאה לשלם תגמולי ביטוח בקרות מקרה הביטוח, בלא שהתקיים קשר מוקדם בין המבטחים. תביעת המבטח במקרה שכזה דומה במידה רבה לתביעת תחלוף (סוברוגציה), ויש בה משום העמדת המבטח התובע בנעליו של המבוטח (השוו פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים - חלק כללי, העורך דניאל פרידמן 1994 בעמ' 181 - 184). גישה זו נתמכת גם בפסק הדין בפרשת ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ. עמית ואח', טרם פורסם, פס"ד מיום 18.12.01 (מפי השופט ריבלין), שם מצא בית המשפט כי תקופת ההתיישנות של תביעת התחלוף של המוסד לביטוח לאומי לשבוב תגמולים וגמלאות ששילם לנפגע בתאונת דרכים מתחילה ביום בו ארעה התאונה, גם אם למוסד לבטוח לאומי נודע עליה במועד מאוחר יותר. בית המשפט לא ראה בתוצאה של קיצור בפועל של תקופת ההתיישנות לתביעת התחלוף משום קפוח של המוסד לבטוח לאומי. הגישה האחרת, הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד מאוחר מהמועד בו קרה מקרה הביטוח, מכפיפה את הוראת ס' 31 לחוק ל"מטרית ההתיישנות", ובמיוחד לס' 6 לחוק ההתיישנות שכותרתו "תחילת ההתיישנות" הקובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". אחד מיסודותיה של עילת התביעה של מבטח ת' התובע את חברו מבטח נ' בהשתתפות בשל ביטוח כפל הוא עצם תשלום תגמולי הביטוח ששילם מבטח ת' למבוטחו. כל עוד לא שילם מבטח ת' את תגמולי הביטוח למבוטח, בסכום שמעל ומעבר לחלקו היחסי של מבטח ת' בתגמולי הבטוח לפי בטוחי הכפל, לא קמה לו עילת תביעה נגד מבטח נ' שביטח בביטוח כפל. גישה זו מותירה לתביעת המבטח תקופת התיישנות מלאה של שלוש שנים מיום שקמה לו עילת התביעה בגין תשלום תגמולי הביטוח למבוטחו. על פי גישה זו אין צורך לשנות מתקופת ההתיישנות הנקובה בס' 31 ולבטל מעיקרא את תחולתו על תביעת השתתפות בגין כפל ביטוח, כפי שמבקשת לעשות התובעת דנן. ניתן להגיע לאותה תוצאה אליה מגיעה הגישה השנייה גם בדרך ההיקש: הואיל ותליית תחילתו של מרוץ ההתיישנות במועד בו "קרה מקרה הביטוח", עלולה להכשיל כליל את תביעת המבטח להשתתפות בגין ביטוח כפל, נמצא כי עומדים אנו בפני חסר שבחוק. בחיפוש אחר הנורמה המשפטית שתחול ניתן יהיה, על דרך ההיקש, לפרש את צרוף המלים "קרות מקרה הביטוח" בתביעת השתתפות בגין ביטוח כפל באופן ש"מקרה הביטוח" יהיה אותו מקרה ביטוח המקנה למבטח זכות תביעה, היינו צרופם יחד של התרחשות המקרה המבוטח ושל תשלום תגמולי הביטוח למבוטח. בענייננו חלפו למעלה משלוש שנים, הן ממועד קרות מקרה הביטוח והן מהמועד בו שילמה התובעת את תגמולי הביטוח למבוטחה. אין לפיכך צורך להכריע בין שתי הגישות שלפי כל אחת מהן התיישנה התביעה. 9. בכתב התביעה (ס' 5) טענה התובעת כי "על הנתבעות לשפותה בהתאם לסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח ו/או עפ"י דיני ביטוח הכפל ו/או מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכח כל דין אחר". בראשית סכומיה (פסקה 4) טוענת התובעת כי תביעתה "הוגשה בעילות נוספות מעבר לעילה של כפל ביטוח מכוח ס' 59 לחוק ... ומכאן שגם אם ייקבע כב' בית המשפט כי עילה זו התיישנה, הרי אין למחוק או לדחות את תביעת התובעת על הסף, שכן לתובעת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכח דין אחר (מעין חוזית)". על כך חזרה התובעת בפסקה האחרונה לסכומיה. אין לקבל טענה זו של התובעת שנטענה על דרך הסתם ובלא שפורטה. ס' 59 לחוק, שקבע את זכותה של התובעת לתבוע השתתפות בגין בטוח כפל, מיוסד על אותו רציונל שהיה המקור להכרה בזכותו זו של מבטח קודם לחקיקתו של חוק חוזה הביטוח. זכותו של מבטח להשתתפות בגין בטוח כפל נגזרת מזכותו של חייב אחד מכמה חייבים שפרע חוב המשותף לכולם. כדברי השופט ש"ז חשין: "חיובם של שאר החייבים להשתתף בתשלום שנעשה על ידי החייב האחד הוא 'מעין-חוזי' לפי מהותו, וכל כולו לא בא אלא כדי למנוע התעשרות שלא כדין. שניים התחייבו בחוב אחד, ההנחה היא - באין הוכחה על ההיפך מזה - כי כל אחד חייב לפרוע את המחצית. נמצא, שאם האחד פורע יותר מכפי חלקו, מתעשר חברו על חשבונו שלא כדין, ושיעור ההתעשרות הוא כשיעור אשר נאלץ הלה לפרוע יותר ממה שעולה בחלקו ... הדגש הוא איפוא בהתעשרות שלא כדין על חשבון חברו, כלומר ביסוד הבלתי הוגן והבלתי צודק של ההתעשרות". (ע"א 294/53 כספי נ. יעקב, פ"ד ט' 1858 בעמ' 1863, ור' גם ע"א 370/63 מוסה בסט וקלדוניאן חברה לביטוח בע"מ נ. הפול לביטוח חובה ליד האיגוד הישראלי של חברות לביטוח בע"מ פ"ד יח[1] 533 בעמ' 539). במלים אחרות: ס' 59 לחוק הוא הוא יישומו של דין עשיית עושר ולא במשפט לתביעת השתתפות בביטוח כפל. בפרשת א.ש.י.ר (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. ייבוא ייצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה, פ"ד נ"ב(4) 289) התבקש בית המשפט להחיל את דיני עשיית עושר בתחום דיני הקניין הרוחני. השופט מ. חשין סבר כי דיני הקניין הרוחני הסדירו את הסוגיה שעמדה בפני בית המשפט וכך אמר: "חוקי הקניין הרוחני מבקשים להעניק מונופולין למי שמוצאים הם אותם ראויים לכך, ובתנאים כפי שהם קובעים, ומדיניות איזון האינטרסים שקבע המחוקק בחוקים אלה, אנו לא הותרנו להפירה ולשבשה. יתר-על-כן: מדיניות שהביאה את חוקי הקניין הרוחני לקבוע הסדרים שקבעו, אותה מדיניות עצמה תמצא את דרכה, על דרך החילחול, אל חוק עשיית עושר אף-הוא, ותמנע את הפעלתו של חוק זה באותם מקרים שחוקי הקניין הרוחני מסרבים להעניק סעד". (שם עמ' 449) בענייננו הסדיר החוק את תקופת ההתיישנות לתביעת ההשתתפות והעמידה על 3 שנים. לא יהיה זה ראוי לדחות את ההסדר החקיקתי המיוחד על ידי הפנייה לדין ההתיישנות הכללי רק בשל כך שדיני עשיית עושר ולא במשפט הם העומדים ביסודה של עילת התביעה הסטטוטורית, וכאשר דינים אלה כלשעצמם אינם מחייבים קביעת תקופת התיישנות זו או אחרת. 10. מנימוקים אלה המעוגנים בלשונו של ס' 31 לחוק חוזה הביטוח, בהגיון שעמד מאחורי קביעתה של תקופת התיישנות מקוצרת לתביעות לפי חוק חוזה הביטוח, ובעקרון השוויון, יש לקבל בענייננו את טענת ההתיישנות ודין התביעה להדחות. התביעה נדחית. התובעת תשלם את הוצאות הנתבעות וכן סכום של 10,000 ₪ כשכ"ט עו"ד לכל אחת מהן. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחשאלות משפטיותביטוח כפלהתיישנות