פסק דין השופטת נילי ארד: פתח דבר 1. 1. יצא המבוטח ממעונו בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה. מהו תחום ה"מעון" שממנו והלאה נראה בתאונה שאירעה בדרכו לעבודה כתאונת עבודה במסגרת הוראתו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי). זו הסוגיה העומדת להכרעתנו בערעור זה. אקדים ואומר סוף דבר בראשיתו והוא זה: בבואנו לדון בהוראתו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, נכון הוא וראוי להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה"מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא אבחנה ביניהם. ככלל, על פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח. להלן יובהרו הדברים, על רקע המקרה הנדון, בהיבט הכללי וביישומם לענייננו. 2. 2. עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת וכך תיאר אותן בית הדין האזורי בירושלים ( [1]) בפסק דינו מושא ערעור זה: "התובע נפל בתוך שטחו הפרטי, מחוץ לבנין ביתו, בשביל המוביל מהמדרגות העולות לבית אל שער היציאה מהחצר לרחוב. התובע התכוון לצאת מהשער, להגיע לחניית הרכב ולנסוע לעבודה. במקום המצוין החליק התובע בשלג, נפל ונחבל (שבר בצלע וחבלה ביד ימין)". על רקע זה עמדה להכרעתו של בית הדין האזורי, בלשונו, השאלה: "האם עת נפל על השביל אשר בשטחו הפרטי, היה התובע כבר 'בדרך' לעבודה, או שמא עדיין נמצא הוא בשטח 'מעונו' ועל כן אין סעיף 80 ישים לענייננו". בית הדין האזורי הנחה עצמו בהלכה אחרונה שנפסקה על ידי בית דין זה בעניין מלחי ( [2]) ולאורה הגיע לכלל מסקנה כי המקרה הנדון בא בגדרה וכי על כן יש להכיר בתאונה כ"תאונה בעבודה" (להלן: פסק הדין). כנגד פסק הדין הוסב הערעור. הערעור 3. 3. עיקר טענתו של המערער (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) הייתה, כי טעה בית הדין האזורי בכך שהנחה עצמו בהלכת מלחי "בסברו כי בפסק דין מלחי נפסקה הלכה מחייבת בכל הנוגע לפירוש המלה 'מעון' שבסעיף 80 לחוק". זאת, לטענת המוסד, מבלי שבית הדין קמא נתן דעתו לפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין וייסמן ( [3]) ממנה ביקש המוסד ללמוד על צמצומה של הלכת מלחי. במיוחד כן, לנוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה המבוטח נפל "בתוך שטחו הפרטי". בטיעונה בפנינו הוסיפה באת כוח המוסד וטענה כי בהיבט הכללי: "למוסד חשובה הפרשנות להלכה גם לגבי מקרים נוספים. אילו היה מדובר בבית משותף, קומה א' היו מקבלים את התביעה". המשיב (להלן גם: המבוטח), אשר טען לעצמו, תמך בטעמיו של פסק הדין האזורי ובטיעונו בפנינו הוסיף וטען: "עניין עובדתי נוסף - השביל שנפלתי בו הוא תמיד פתוח ואנשים נכנסים יוצאים והמקום הוא שלמרות שהוא שטח פרטי הוא כמו בבית משותף". 4. הנה כי כן, חוזרת לפתחנו השאלה מה הפירוש שיינתן למונח "מעון" כמשמעותו בסעיף 80(1) לחוק. לאור ההיבט העקרוני שבערעור זה, נרחיב את דיוננו באופן שנקדים ונפנה להוראת הדין ולגלגוליה של ההלכה שנפסקה בכה ובכה בסוגיה העומדת לפתחנו. תחום ה"מעון" בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי 5. 5. "תאונת עבודה" למבוטח, נקבעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". באה הוראתו של המחוקק בסעיף 80 לחוק ויצרה "חזקת תאונת עבודה" בה ניתן ביטוי לפרישת הגנתו של החוק על המבוטח אף בהתרחש מגוון אירועים הקשורים בטבורם בשהייתו של העובד בעבודה. זו לשון הוראתו של החוק והחזקה שהוא מקים, ככל שהיא נוגעת לענייננו: " רואים תאונה כתאונה בעבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;" מתוקף הוראה זו, נעשית לעובד, "קפיצת דרך" מושגית. לאמור, רואים בעובד העושה דרכו לעבודה וממנה כאילו נמצא הוא כבר בעבודה - מחוז חפצו, כאשר תנאי לכך הוא שבקצה האחד מצוי "מעונו" או ה"מקום שבו הוא לן אם אינו מעונו" ובקצה האחר נמצא מקום "העבודה". על הפירוש המתחייב מהוראתו של סעיף 80(1) לחוק, עמדה השופטת פורת בפסק הדין בפרשת גלולה ( [4]) בדבריה אלה: "...כבר בראשית דרכם של בתי-הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנדון, באשר הוא בגדר 'חריג' המרחיב את ביטוח נפגעי-עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני-דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: "רואים תאונת עבודה אף אם"). אי לזאת נקבע כי אין ל'הרחיב' את 'ההרחבה מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוציאלי עסקינן המתפרש באורח ליברלי". על רקע נטייה פרשנית זו, נדרשו בית הדין של הביטוח הלאומי ובהמשך, בית הדין הארצי לעבודה, לדיון חוזר ונשנה בסוגיה של קביעת תחום המעון, באשר כפועל יוצא הימנה צמחה זכותו של הנפגע לגמלאות נפגעי עבודה. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נפנה עתה לסקירת פסיקתו של בית דין זה, בצמתים המכריעים אשר הביאונו עד הלום. גלגולה של ההלכה הפסוקה 6. 6. נקודת מוצא, המקובלת על הכול, היא שהחזקה המוקמת מכוח הוראתו של סעיף 80(1) נעצרת על סף ביתו של המבוטח פנימה מחוץ לדלת הבית. לאמור, היה המבוטח בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה לפני שיצא את פתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה - לא תוכר כ"תאונת עבודה". מנגד, ככל שהמדובר היה בתאונה שאירעה למבוטח בחצרים הסמוכים ל"מעונו", רבו פניה של הפסיקה בכל הנוגע לתחום התפרסותו של המעון ולפירוש אשר יינתן למושג "מעון". כפי שמפרט ד"ר שאול קובובי בספרו רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה ( [5]) הכיר בית הדין של המוסד לביטוח לאומי, משכבר הימים: "בתאונה שאירעה במדרגות, בבית משותף כתאונת עבודה, שכן 'רק דירתו של האיש היא מעונו' ( [6]), בתאונה שקרתה במדרגות הצמודות לקיר החיצוני של דירה, ללא גג, מעקה או דפנות ( [7]), שהרי 'גבולו של ה"מעון" הוא פתח הבית וכל מה שנמצא מעבר לפתח הבית אינו מהווה חלק מהמעון'. לפיכך 'אין לראות את המדרגות שמחוץ לפתח הבית חלק ממשכנו של מי שגר בבית' ( [8])". 7. 7. ברבות הימים שינתה הפסיקה פניה והגענו לפסק הדין בעניין וקנין ( [9]). באותו עניין המדובר היה במבוטח שהתגורר בבית בודד סביבו גינה דרכה עובר שביל, והיא מוקפת בגדר ולה שער. בשובו מן העבודה החליק המבוטח ונפל במדרגות המובילות מהשער לשביל המוליך לביתו. בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי, תוך שלא ראה לייחס משקל רב לאבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים, אף לא לפירוש המילולי-מילוני של המושג "מעון". מנגד, ומתוך בחינת מטרת החוק והקשר הדברים, ייחס בית הדין משקל רב לשאלה "אם כבר התחילה דרכו של המבוטח לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך" ומסקנתו הייתה זו ( [10]): "אין ליתן תשובה כללית לשאלה האמורה בסעיף הקודם. התשובה תהא שונה עת מדובר בהליכה, מהתשובה עת מדובר בנסיעה במכונית פרטית החונה ליד הבית המצוי בגינה גדורה ושער בגדר; התשובה תהא שונה עת מדובר בבית קומות ובו דירה אחת, מהתשובה עת מדובר בבית קומות ובו יותר מדירה אחת. אשר יקבע תמיד הוא אם, בשים לב לכל הנותנים, יש לאמר שעת ארעה התאונה לא היה יותר המבוטח ב'דרכו' אלא הגיע כבר ליעד". יישום הדברים לעניין הנדון הביא את בית הדין למסקנה כי מאחר והמבוטח "עבר את שער החצרים שבהם הוא גר" יש לראותו כמי שנכנס בשער ביתו ועל כן אין לומר שהיה עדיין בדרך מהעבודה. עם זאת, בסיכום הדברים, נמנע בית הדין מלפסוק הלכה כללית באמרו: "מפסק-דין זה עולה, כי לא נוכל לקבוע הלכה שתשמש מפתח לכל דלת ושביל אפשרי. נוכל רק לחזור ולסכם שהקובע, לאור מטרת החוק, הוא אם כבר התחילה הדרך לעבודה או אם כבר הסתיימה הדרך, עת שמים לב לשני היעדים המתחייבים מהחוק." לא למותר לציין, כי דעת המיעוט בפסק הדין בעניין וקנין הייתה שיש לדחות את ערעור המוסד, "באשר 'כל עוד לא סגר המבוטח את דלת ביתו מאחוריו', הוא עדיין 'בדרך מעבודתו' " ( [11]). 8. 8. חלף עשור והגענו לעניין דרדור ( [12]), בו מדובר היה במבוטח שהתגורר בבית בקומת קרקע במושב. ליד הבית היה משטח דשא בלתי מגודר שהשתרע עד לכביש, בקצה משטח הדשא עמדה סככה בה החזיק את רכבו הפרטי. בדרכו לעבודה, החליק המבוטח ונפל על שביל בטון שחצה את משטח הדשא, בין הבית לבין הכביש. הערעור התקבל בהסתייגות של אחד מחברי המותב. בית הדין הארצי ראה עצמו מונחה בהלכת וקנין, לאורה בחן את השאלה, האם בנסיבות אלה "...כבר התחילה דרכו של המבוטח לעבודה" וקבע כי למבוטח אירעה תאונת עבודה. טעמו של בית הדין בקבלת הערעור היה זה: "מאחר שאין גדר מסביב לביתו של המערער, הרי שהתחום בין מבנה המגורים של המערער לדרך, אינו מוגדר חד-משמעית. בנסיבות אלה, ככל שהמערער התרחק ממבנה המגורים שלו, כך התקרב אל מקום שאינו בגדר 'ביתו' במובן סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי." 9. 9. סוגיית "תחום המעון" שבה ועלתה בפסק הדין של בית דין זה בפרשת גלולה, ( [13]) בו נדחה ערעורה של המבוטחת אשר ביקשה להכיר בתאונה שאירעה לה בדרכה לעבודה כ"תאונת עבודה". באותו מקרה, מדובר היה בתאונה שארעה למבוטחת עת ירדה במדרגות ביתה הפרטי, כאשר המדרגות והחצר אליה הובילו שימשו את משפחתה בלבד "לפי שלכל אחד משכניה יש כניסה נפרדת לדירתו". סקירת הפסיקה במהלך השנים הביאה את השופטת פורת למסקנה ש"מקרי הגבולות" לא הוכרעו חד משמעית והגם ש"נטיית בתי הדין הייתה, ברוב המקרים להכליל בתחומי המעון שטחים הסמוכים אליו, והמצויים בחזקתה ובבעלותה של משפחת המבוטח. אולם היו גם סטיות מעקרון משפטי זה". אף מהלכת וקנין לא נושע בית הדין הארצי באשר "עיון מדוקדק במשנת בית-הדין הארצי באותה הלכה מעלה כי היא נעדרת הנחיה מוגדרת-ספציפית, בדבר אמות המידה להכרה בתאונה בדרך ב'מקרי גבול'". אי לכך פנתה השופטת פורת והתחקתה אחר התפתחות החוק בישראל ולאחר סקירה מרחיבה של המשפט המשווה, חזרה השופטת פורת לשיטת המשפט בישראל וכך אמרה: "עינינו הרואות כי בהשוואה לשיטות הנהוגות בארצות שהוזכרו לעיל הפליג המחוקק הישראלי בהרחבת הגנתו על העובד. הוא הכיר, באורח גורף, בתאונת עבודה הנגרמת בעטיים של סיכוני הדרך הדו-סטרית הישירה בין מעון לעבודה 'כתאונת עבודה', תוך שהטיל את עלותן בעיקר על שכם המעביד. עולה, אפוא, השאלה העקרונית - והיא העשויה להיות מוכרעת, גם על פי מדיניות שיפוטית: האם יש הצדקה להטיל על המעביד את עלות התאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד ? שם, בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן-חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם. ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר. קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר מסעיף 36(1) לחוק - בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת ה'דרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, אשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים 'תנאי העבודה' - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים." 10. 10. פסק הדין בפרשת גלולה עמד לנגד עיניו של בית דין זה, עת בא בפניו עניין וייסמן ( [14]). אף כאן, התגוררה המבוטחת בבית פרטי, בשכונת וילות; סביב הבית הייתה חצר מוקפת גדר ובה שער שהיה פתוח תמיד וכל אדם יכול היה להיכנס בו ללא קושי. בדרכה לעבודה החליקה המבוטחת במדרגות שהובילו מן הבית לשער בסמוך למדרכה. בפסק הדין, בו נדחה ערעורה של המבוטחת, הנחה עצמו הנשיא גולדברג בהלכת גלולה, תוך שאבחן את עובדות המקרה שבעניין וייסמן מאלה שבעניין דרדור וכך אמר: "השוני בין שני המקרים בולט בעליל. אין דומה חצר בלתי מגודרת לחצר שגדר סביבה, ולגדר שער, אף כי אינו נעול. במקרה הראשון תחום היחיד אינו מגודר ועובר אורח יכול להבחין בין השטח הציבורי לזה הפרטי, בעוד אשר שבמקרה השני, זה שלפנינו, הגבול בין רשות היחיד ובין רשות הרבים ברור, תחום וחד-משמעי. ...המדרגות, המצויות בתוך חצרה הפרטית של המערערת, הן בשליטתה המלאה, ואין לראות בהן 'סיכון דרך'. אין כל חשיבות לשאלה, האם הנפילה ארעה לתוך תחומי החצר או החוצה ממנה. החשיבות הינה בשאלה היכן מצוי הגורם לנפילה. כאשר הגורם לנפילה, המדרגות, נמצא בתחום החצר הפרטית של המערערת, גם הנפילה מהמדרגות החוצה לא תחשב לתאונה בדרך לעבודה." ( [15]) שניים מחברי המותב, שהיו בדעת מיעוט, סברו כי יש לקבל את הערעור ולהכיר בתאונה כתאונה בעבודה. מפאת חשיבות הדברים לענייננו נביא את עיקרה של חוות דעתם והוא זה: "יש לראות את הגיונם של דברים. אכן הכרה בתאונה כ'תאונת עבודה' כאשר היא קורית בדרכו של המבוטח אל העבודה וממנה הינו הרחבה של הגדרת 'תאונת עבודה', ואין לכן להרחיבה מעבר לדרוש. על כן אין להכיר בתאונה כ'תאונת עבודה' אם זו קורית בתוך ביתו של אדם, או כאשר הוא סוטה מדרכו. יחד עם זאת יש לבחון את המהות בכל מקרה. לכן כאשר עובדת רצה לטלפון כשהממונה עליה טלפנה בענייני עבודה, פסק בית הדין האזורי, כי אין לראות במענה הטלפוני כנעשה 'תוך כדי' עבודה. יחד עם זה המחוקק הרחיב את הגדרת תאונת עבודה וכלל בה גם את הדרך לעבודה וממנה כתאונת עבודה תוך כוונה, שאם תאונה תקרה בדרכו של העובד לעבודה היא תיחשב כתאונת עבודה. בית הדין גם הרחיב וראה פעולות אינצידנטליות הצמודות לעבודה ונובעות ממנה. מבחן ה'אלמלא לא' רחב ביותר. אך בית הדין הארצי עמד על כך, שאין כמעט תאונה שאין אפשרות לראותה כתאונת עבודה, ויש להציב גבול." לגופו של עניין, סברה דעת המיעוט, כי בשים לב לנסיבותיו של המקרה, יש להוציאו מתחום הלכת גלולה, גם אם ירצה בית הדין הארצי ללכת לפיה. 11. 11. המבוטחת לא השלימה עם פסיקתו של בית הדין הארצי ועתרה לבית המשפט הגבוה לצדק ( [16]), כנגד ההחלטה שלא להכיר בתאונה שאירעה לה כ"תאונת עבודה". 12. 12. בין לבין ובעוד העתירה תלויה ועומדת, שב בית דין זה ונדרש פעם נוספת לאותה שאלה עצמה בעניין מלחי ( [17]). באותו מקרה התגוררה המבוטחת בבית פרטי מוקף בחצר גדולה ובה שביל שבסופו שלוש מדרגות העולות אל המדרכה. על הכביש, ליד המדרכה חנתה מכוניתה של המבוטחת ואליה נחפזה בדרכה לעבודה, עת מעדה ונפלה על המדרגה השניה הקרובה למדרכה. הפעם קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של המבוטחת ופסק, כי אכן יש להכיר בתאונה שאירעה לה כ"תאונת עבודה". דעת המיעוט סברה, כי דין הערעור להדחות. הלכת מלחי היא זו העומדת במרכז דיוננו בערעור זה, שכן, כאמור, לפיה הנחה עצמו בית הדין האזורי בקבלו את תביעתו של המשיב וכנגד הנחיה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי את הערעור, בהיבט הכללי שלו. נכנס, איפוא, לגופה של הלכת מלחי ולטעמיה. 13. בבירור השאלה "היכן מתחילה הדרך לעבודה" פנתה השופטת אלישבע ברק לפסיקתו הקודמת של בית דין זה, לפיה "החצרים של בית דירות נחשבים לדרך לעבודה, אלא שהוא הבחין בין חצרים בבית דירות לחצר בבית פרטי. חצר בבית פרטי אינה רכוש הכלל אלא רכושו הפרטי של בעלי הבית". בתוך כך נדרשה השופטת ברק לפסק הדין בעניין גלולה ולפרשנות המצמצמת של "חזקת תאונת עבודה" המוצעת בו והגיעה למסקנה "שיש לסטות מהלכה בת שנים זו", בין היתר, מטעמים אלה: "גם חצר בבית בן שתי דירות היא רכוש פרטי. היא רכושם הפרטי של שני בעלי הדירות. גם חצר בבית משותף גדול היא רכוש פרטי. היא רכושם הפרטי של בעלי הדירות בחלקים שווים. לא מדובר בשטח ציבורי. אין בעיני מקום להבחין בין חצר, שביל ומדרגות בבית דירות לבין החצר של ביתה הפרטי. אך מעבר לכך. אם נראה חצר בבית דירות כשטח ציבורי שעה שחצר בבית בו דירה בודדת ייחשב לרכוש פרטי, הרי נגיע לאבסורדים." בחוות דעת המיעוט שכתב, גרס השופט רבינוביץ' , בין היתר, כי: "במקרה הנוכחי אילו שאלו את המערערת היכן היתה, כאשר ארעה התאונה, הייתה משיבה ללא כל ספק, שהיתה בדרכה לעבודה, משום שהעבודה היתה תכלית הליכתה בעת שנפלה, אך מבחינת מיקום התאונה זו היתה בשטח חלקתה הפרטית. סיכונים בשטח החלקה הפרטית של המערערת ובחצריה לא התכוון החוק לבטח." הנה כי כן, על פי הלכת מלחי אחת היא אם "המעון" בית פרטי הוא או בית משותף. אמת מידה אחת תחול על החצרים הצמודים להם לצורך הכרה בתאונה שאירעה בהם למבוטח כ"תאונת עבודה". על הלכה זו לא הגיש המוסד עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ומשכך, וכל עוד לא שונתה, נותרה היא בעינה כהלכה אחרונה ומחייבת, בה הדריך עצמו בית הדין האזורי בפסק הדין מושא ערעור זה. 14. 14. חלפו כשבעה חדשים, מאז ניתנה הלכת מלחי, ובית המשפט הגבוה לצדק נתן את פסק דינו בעתירה בבג"צ וייסמן ( [18]), אשר , כאמור, הוסבה כנגד פסיקתו של בית משפט זה בעניין וייסמן ( [19]). בית המשפט הגבוה לצדק, לא ראה להתערב בפסיקתו של בית דין זה באתה פרשה. עם זאת, חזר ועמד על הרעיון הבסיסי שביסוד הוראתו של סעיף 80 לחוק וכך אמר: "השאלה מתי ניתן לקבוע לענין סעיף 80 הנ"ל מתי אירעה תאונה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו... יכולה להתעורר בנסיבות מנסיבות שונות, כאשר בתי הדין לעבודה נדרשים מפעם לפעם לישם את הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי, ואין בית משפט זה נוטה להתערב בהכרעות אינדיבידואליות מסוג זה. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי הניסוח האמור הוא שהרחבת הדיבור 'תאונת עבודה' והחלתו על הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו חלה באורח עקרוני על נסיבות שבהן אירעה התאונה במקום שכבר חדל להיות רשות היחיד שלו". סיכום ביניים: מ"סיכוני הדרך" - ל"רשות היחיד" 15. לאחר ש"מקרי הגבולות" לא הוכרעו חד-משמעית, הפך פסק הדין בעניין גלולה ( [20]) לפרשת דרכים, בכך שנקבעו בו אמות מידה מנחות לקביעת תחום המעון או הדרך. בצאתה מנקודת מוצא פרשנית שמגמתה מצמצמת, עמדה השופטת פורת על הגורם של "סיכוני הדרך" ועל הקשר בינו ובין תנאי העבודה וסיכוניה: ככל שהמבוטח הוא אדון לעצמו, חולש על מצב הדברים, בן חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם, ככל שהוא חולש על גורמי הסיכון "בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות" וככל שבאותו מתחם "שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים" - כן מתרופפת החזקה שביסוד הוראתו של סעיף 80(1) לחוק. אשר על כן, נקבע שקיומו של הקשר בין הסיכונים האורבים למבוטח בחלקתו הפרטית לבין העבודה, הוא תנאי להכרה ב"תאונות בדרך" כתאונות בנות גמלת עבודה. בפסק הדין בעניין וייסמן המשיך הנשיא גולדברג בקו שהותווה בעניין גלולה וחידד את "מבחן השליטה המלאה" כסממן המלמד על אופיים של "סיכוני הדרך" ועל מהות הקשר בינם ובין העבודה. בית המשפט הגבוה לצדק בעניין וייסמן, האיר זווית אחרת של אותו מבחן והיא זו של "רשות היחיד". 16. אם נשים את ההלכות הללו באגודה אחת, נמצא בהן מגמה פרשנית אחידה והיא זו: כל עוד נמצא המבוטח בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו הלא היא "מעונו". בצאתו "ממעונו" בא המבוטח ברשות הרבים מקום בו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה. 17. 17. המבחן של "תחום המעון" כרשות היחיד נותר על עמדו גם בהלכת מלחי ( [21]) ולא השתנה. הדגש בהלכת מלחי הושם על פן אחר, שמצא ביטוי בפסיקה, והוא האבחנה בין חצריו של בית דירות לבין אלה של בית פרטי. העולה מחוות דעתה של השופטת אלישבע ברק לעניין זה הוא, כי ההכרה ב"תאונת עבודה" אינה פועל יוצא ממהות המבנה והחצרים הסמוכים אליו בהם אירעה התאונה למבוטח; כי אין להחיל כלל שונה על מבוטח שנפגע בחצרים של בית פרטי, מזה החל על מבוטח שנפגע בחצריו של בית דירות, וכי דין אחד יחול על שניים אלה. תחום ה"מעון" כיצד ייקבע 18. 18. משהושלמה סקירתנו ועל רקע המעגל ההלכתי שהושלם נפנה מכאן ואילך, להכרעה הנדרשת בשאלה מהו אם כן תחום ה"מעון" שממנו והלאה נראה במבוטח כמי שבא ברשות הרבים בעת אירוע התאונה. 19. 19. כדעתה של סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק כן דעתי שבבואנו ליתן את הפירוש הראוי למושג "ממעונו" נהייה מודרכים על ידי עקרון השוויון. לאמור, עלינו להידרש למבחן אחיד ושוויוני אשר יחצוץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין "רשות הרבים" ויחול כאחד על החצרים הצמודים לבית פרטי ועל אלה הצמודים לדירה בבית דירות. לשיטתי - ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי הוא זה של "דלת המעון" אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. במקרים היוצאים מן הכלל, תושג דלת המעון אל החצרים שבקרבת הבית או הדירה. כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח "השליטה המלאה על סיכוני הדרך". בהתקיים שני התנאים אלה, בנפרד, או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם. ואבהיר. התחום האפור 20. 20. כאמור, אין חולק על כך שהתחום הגרעיני, הראשוני, הברור והמוגדר של רשות היחיד הוא מדלת ביתו של המבוטח פנימה בו "שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים"( [22]). זהו מעונו של המבוטח. מנגד, אליבא דכולי עלמא כביש או מדרכה, רשות הרבים הם, בהיותם פתוחים ופרוצים לכול ומחוץ לשליטתו של היחיד. זו הדרך בה חשוף המבוטח לסיכונים ההולכים ונמשכים על דרך החזקה, המוקמת בסעיף 80 לחוק, ממקום העבודה ואליו. בין רשות היחיד הברורה שהיא, כאמור, מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח - למעונו - ואם כן, באילו מקרים. 21. 21. התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה "למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך" בתחום האפור הזה. תנאי "השליטה המלאה" בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה בו "שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים". אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המובטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית. המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו. בה במידה, נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי יכנס בה ומי יבוא אליה; כמוה כדירת גג בבית דירות, שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם; כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד. ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות, או המדרגות המובילות לכל אחת מן הדירות היא אוטונומית למתגוררים בה והן בשליטתו. במקרים כגון אלה, נעתיק, באופן מושגי, את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה, ברשות הרבים. 23. מנגד, יהיו אותם מקרים, בהם אין ניתן לייחס למבוטח בלבד את השליטה המלאה על התחום האפור הגובל בדלת הדירה או הבית. כגון החצר הפרוצה לרבים עליה עמד הבית הפרטי בעניין דרדור, בה אין ניתן לייחס למבוטח שליטה על התנהלות הרבים בחצרו. בולט הדבר ביתר שאת בבית דירות, או בבית פרטי בן שתי קומות, או בבניין דירות אשר לו כניסות אחדות. במקרים אלה, השליטה על החצרים המשותפים אינה ניתנת לייחוס למבוטח כזו שיש לו על שליטתו בדירתו או בביתו פנימה. על כן, נראה בחצרים הגובלים בדלת הדירה, מדרגות, חצר, שביל כרשות הרבים. בדומה, אם המדובר הוא במקרה בו על אותה חלקת אדמה עומד בניין דירות ולצדו בית פרטי. ככל שאין ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה בשטח, ממין זו הנתונה לו בביתו, שליטה מוגדרת ומגודרת תרתי משמע, נראה בחלקת קרקע זו את רשות הרבים המצויה מחוץ למעונו של המבוטח, בין אם אותו מעון בית פרטי הוא או בית דירות. על אבחנה ממין זו, עמד לפני למעלה מארבעה עשורים, ד"ר י' רייך, אב"ד הביטוח הלאומי ( [23] ) בדברים אלה: "ההבדל המכריע בין שני המקרים. שם קרה המקרה בתוך חצר מגודרת וסגורה השייכת למעון הנפגעת והמשמשת אותה באופן בלעדי - ואילו כאן מדובר במערכת מדרגות הצמודה רק מצד אחד לאחד הקירות החיצוניים של מעון התובע כשהיא פתוחה לגמרי לכל שלוש רוחות נותרות.... [משלא נשללה] האפשרות של שימוש מערכת זו ע"י כל עובר ושב, יש לראותה כחלק מהמדרכה הציבורית עליה הוקמה ולא כחלק ממעון התובע." כללם של דברים בפרק זה: 24. 24. את המושג "מעונו" נפרש כַּתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין "מעונו" לבין "מ"מעונו" לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה. במקרים היוצאים מן הכלל, נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח הייתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה. 25. 25. ודוק. מדברים אנו בחוק הביטוח הלאומי שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ובהוראתו של סעיף 80(1) אשר נועדה להרחיב את המטריה של "תאונת עבודה" על המבוטח גם בדרכו לעבודה. על כן, בבואנו לצמצם את התחום בו צומחת למבוטח זכות לגמלה, נטל ההוכחה הוא על המוסד לביטוח לאומי הטוען זאת, והספק יעמוד לזכותו של המבוטח. רק אם ניתן יהיה לקבוע, על פי עובדות המקרה, כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה, ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע, כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור. מכאן לענייננו 26. 26. ככל שהמדובר הוא בהיבט הכללי של הערעור, מוצע לקבוע כי הלכה זו משתלבת במגמה הכללית של הפסיקה בנוגע לפרשנותו של סעיף 80(1), כמבואר לעיל. על כן, ההבחנה אינה בפשוטם של דברים - בית פרטי או בית שלו קומה מעליו - כמוצע על ידי המוסד לביטוח לאומי. לא המבנה ממנו יצא המבוטח הוא שייקבע את גורל תביעתו. בכך יעמוד לנו הגיונה של הלכת מלחי והוא, כי דין אחד יחול על דיירי ה"מעון" בין אם הוא בית פרטי ובין אם בית דירות הוא. 27. נפנה, איפוא, לבחינת השאלה האם ניתן לקבוע שהמדרגות בהם החליק המשיב ונפגע, מצויות מחוץ לדלת המעון - לאמור ברשות הרבים; או שמא נאמר, כי במקרה זה, ניתן לייחס את המדרגות בהן החליק לרשות היחיד של המשיב ובהתאם תוסט דלת המעון הלאה מהן. לפי שנקבע בפסק הדין ומן העולה מהצילומים שהוצגו כראיה ( [24]), מתגורר המבוטח בבית פרטי אשר לו חצר, סביבה גדר אבן ולה שער ברזל. מעבר לגדר האבן, מחוץ לשער נמצאת המדרכה ועליה חונה מכוניתו של המבוטח. בכניסה לבית במתחם פנימי שבין כתליו החיצוניים של הבית, מדרגות משתלבות במשטח חלק שהופך להיות שביל המוליך לשער היציאה מן החצר. המבוטח החליק בשלג ונפל במתחם הפנימי בסמוך מאד למדרגות ולפתח הבית. 28. לאחר ששקלתי ובחנתי את נסיבות התאונה, על רקע אמות המידה המפורטות לעיל, הגעתי למסקנה, כי במקרה זה, עמד המוסד לביטוח לאומי בנטל ההוכחה. התאונה אירעה במתחם הפנימי ועל כן יש לראות במבוטח - מושגית - כמי שטרם סגר מאחוריו את דלת הבית ובעת אירוע התאונה עדיין היה בתחום רשות היחיד שלו. הסיכון שבהחלקה על השלג היה, במידה סבירה, בשליטתו המלאה, אשר ביטוי לה הוא בכך שפינוי השלג ומניעת סיכון הדרך היו בשליטתו המלאה בלבד. אי לכך, אין ניתן לקבוע כי התאונה אירעה ברשות הרבים ועל כן, אף אין ניתן לראותה כ"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק. 29. 29. בנסיבות אלה, דעתי היא, כי אין מנוס מקבלת הערעור. הנשיא סטיב אדלר: הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארד ולעיקר נימוקיה, ומבקש להוסיף הנמקה משלי, כמפורט להלן. 1. פעם נוספת מתעוררת המחלוקת בעניין תחומו המדויק של "מעונו" של העובד במסגרת החזקה שנקבעה בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי. אני סבור, שעל מנת להגיע למבחן המתאים עלינו לחדד את תכליתה של החזקה שבסעיף 80(1) לחוק. חזקה זו הוגדרה יפה על ידי השופטת פורת בפסק דין גלולה; לשיטתה, המבוטח נמצא ב"מעונו" כאשר הוא מצוי בשטח בו הוא שולט, להבדיל ממקום בו סיכוני הדרך נכפים עליו. וכה אמרה השופטת פורת (בע' 140): "שם, בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן-חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם. ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר… את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו … בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת 'הדרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד…". על פי תורה זו הוחלט בפסק דין גלולה, כי עובדת אשר ירדה במדרגות ביתה הפרטי, המובילות לחצרה הפרטית, כשפניה מועדות לעבודתה עדיין היתה במעונה, ועל כן הנפילה לא הוכרה כתאונת עבודה. וכך תארה השופטת פורת את ירידת העובדת במדרגות ביתה הפרטי במקרה שעמד בפניה (בע' 141): "אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ'תאונת עבודה'". גם בפסק דין ויסמן נקבעה הלכה דומה, כי עובדת הנופלת בגינת ביתה הפרטי, אינה חשופה לסיכוני הדרך, והתאונה לא הוכרה כתאונת עבודה. עתירה נגד פסק דין זה נדחתה בבג"צ. מהפסיקה האמורה עולה, כי אין חולק שמבוטח אינו בדרך ממעונו לעבודתו כאשר הוא נמצא בביתו, טרם יצא מדלת ביתו. עם זאת, הבהירה הפסיקה, כי לעיתים, במקרים חריגים, הנוגעים בדרך כלל למבוטחים המתגוררים בבית פרטי, לא בא המבוטח בגדר הליכה ממעונו לעבודתו, אף לאחר שיצא מדלת ביתו, וזאת, כאשר הוא נפגע בדרכו במדרגות ביתו או בשביל חצרו אשר בשליטתו המלאה. אין בהגדרה זו לשלול מצבים (שהינם בגדר חריגים לחריג) בהם המבוטח הוא בעל הרכוש אך אינו שולט בו בפועל. על כן, אני סבור שיש לתחום את גבולות החריג למבחן "דלת הבית" על פי תכלית החקיקה, היינו, האם המבוטח עדיין נמצא בשטח שיש לו שליטה על הסיכונים הנוגעים לפגיעתו. כך, ניתן יהיה להשיב לדוגמא-קושיה שהעלתה השופטת ברק בדבר הצורך להחיל את ההגנה הביטוחית גם על בעל חצר המשכיר את חצרו הסמוכה לביתו לאדם אחר לצורך גידול ירקות. לדידי אין כל קושיה במקרה זה, שהרי בפועל יוצאת החצר משליטת בעליה, באשר לסיכונים המצויים בה. 2. דעתי היא, שאין להסתפק במבחן התכליתי של "הדרך לעבודה" אלא נדרשים אנו למבחן כפול בו תנאי אחד הוא התכלית - הדרך לעבודה, והתנאי השני נוגע למקום האירוע, היינו, יציאת הנפגע ממתחם השליטה בפועל במעונו. אכן, אפשר שיש בכך להקשות על בעלי בית פרטי, אך, בדרך כלל, במצבים אלו, בעל הבית הוא שולט על הגינה או המצויה סביב לביתו, ולפיכך, הסיכון לנפילה בשטח זה נוגע מטיפולו בשטח ולא מסיכוני הדרך לעבודה. 3. עלי להוסיף, כי לא מן הנמנע לנקוט עמדה בה עומד "מבחן התכלית" בטהרתו, ולפיה עובד נמצא בדרך לעבודה מהרגע שקם ממיטתו והחל את ההכנות ללכת לעבודה. ואולם, אין חולק, שהביטוח מפני פגיעות בעבודה אינו ביטוח כללי על כל חייו של המבוטח בימים בהם הוא עובד. ביטוח זה, המעניק הטבות מיוחדות לעובד שנפגע מיועד לבטח סיכונים הקשורים לעבודתו של העובד. במדינות אחרות, כדוגמה, ארה"ב, העובד אינו מבוטח כאשר הוא נמצא בדרך ממעונו לעבודה וביטוח ענף נפגעי עבודה חל רק בכניסתו לתחום המפעל. [25] המחוקק הישראלי אמנם הרחיב את תחומו של הביטוח, אך לא ביטל את התנאי שיהיה קשר בין התאונה לבין העבודה. על כן, חוק הביטוח הלאומי אינו מבטח עובד אשר מתכונן לצאת לעבודה, אך עדיין נמצא בביתו. 4. במקרה דנן, המשיב שלט במדרגות ביתו הפרטי. הוא, ורק הוא היה אחראי על מצבן. עליו היה לנקות אותן מהשלג שנפל, והוא שיצר את הסיכון בכך שלא עשה זאת. הוא גם היה יכול להציב מקל או מעקה כדי למנוע החלקה במקום. עליו היה להוציא מהמדרגות כל מכשול אשר יכול היה לגרום לתאונה. יודגש, שדברים אלו אינם בגדר התייחסות ל"אשמו" של המשיב, אלא יש בהם לבטא את מידת השליטה שלו בחצרו. על סיכונים כגון דא לא ביקש המחוקק להגן, והם אינם בגדר סיכוני הדרך לעבודתו של המשיב. ברוב רובם של המקרים המבמחן יהיה "דלת המעון". אולם, אין להתעלם ממורכבות החיים, כאשר ישנם מקרים חריגים, בהם העובד עדיין שולט בשטח ובסיכוני השהייה בשטח, על אף שיצא מדלת ביתו. לפיכך, לא הייתי משנה את ההלכה שנקבע בפסק דין גלולה. לאור כל האמור לעיל, הייתי מקבל את הערעור. סגנית הנשיא אלישבע ברק: 1. מסכימה אני לניתוחה היפה של חברתי השופטת נילי ארד אך אין בידי לקבל את מסקנתה הסופית. תאונה בעבודה הורחבה בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-19952 - "חזקת תאונת עבודה 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". חזקה זו היא הרחבת חלות הביטוח מפני תאונות בעבודה. על כן אין להרחיבה מעבר לתאונה הקורית בדרך לעבודה או ממנה. עמדה על כך השופטת עדינה פורת בעניין גלולה (דב"ע נג/66-0 אסתר גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ו, 134). משכך סטייה מהדרך שוללת הכרה בתאונה כתאונת עבודה. המשפט הסוציאלי הכיר בתאונה בדרך לעבודה כתאונת עבודה. השאלה כיצד נבחן אם מדובר בדרך לעבודה אם לאו. יש לבחון את השאלה על פי תכלית החוק. 2. כאשר אנו מדברים על תכליתם של דברים צריכה הבחינה להיעשות על פי מבחן הדרך לעבודה באופן שהקריטריון יהא אחיד וסביר ויתאים לתכליתו של החוק. עמדתי על כך בדעת המיעוט בעניין טלי וייסמן (דב"ע נו/222-0 וייסמן טלי - המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם). וכך כתבתי שם: "יש לראות את הגיונם של דברים. אכן הכרה בתאונה כ'תאונת עבודה' כאשר היא קורית בדרכו של מבוטח אל העבודה וממנה הינו הרחבה של הגדרת 'תאונת עבודה', ואין לכן להרחיבה מעבר לדרוש. על כן אין להכיר בתאונה כ'תאונת עבודה' אם זו קורית בתוך ביתו של אדם, או כאשר הוא סוטה מדרכו. יחד עם זה יש לבחון את המהות בכל מקרה. לכן כאשר עובדת רצה לטלפון כשהממונה עליה טלפנה בענייני עבודה, פסק בית הדין האזורי, כי אין לראות במענה הטלפוני כנעשה 'תוך כדי' עבודה. המחוקק הרחיב את הגדרת תאונת עבודה וכלל בה גם את הדרך לעבודה וממנה כתאונת עבודה תוך כוונה, שאם תאונה תקרה בדרכו של העובד לעבודה היא תיחשב כתאונת עבודה. בית הדין גם הרחיב וראה כתאונת עבודה פעולות אינצידנטליות הצמודות לעבודה ונובעות ממנה". 3. 3. על כן בעיני המבחן על פי התכלית צריך להיות המבחן של הדרך לעבודה. מבחן זה אינו מבחן הבא מדיני הקניין. על כן לא רלוונטי הרישום של הרכוש במרשם המקרקעין (הטאבו). יש לקבוע מבחן אחיד להגדרת הדרך לעבודה. לא המבחן הקנייני אלא המבחן המתאים למטריה בה אנו עוסקים. על פי מבחן זה עלינו לקבוע מהו "הדרך" לעבודה וממנה. אין מקום להבחין בין אדם הגר בבית משותף רב דירות או בבית המשותף לו ולעוד אחד - דופלקס - לאדם המתגורר בבית פרטי. שני הראשונים, עם צאתם מדלת דירתם ימצאו מיד ברשות הרבים, שעה שהאחרון, זה המתגורר בבית פרטי בן דירה אחת, ימצא ברשות היחיד עם צאתו מפתח דירתו. טול לדוגמא, אדם המשכיר או מוכר לאחר חלקת אדמה קטנה לגידול ירקות בחצרו אשר צמוד לביתו הפרטי. אין הגיון בכך שנאמר שאם התאונה קורית בחצרו שליד ביתו הפרטי בדרכו לעבודה לא תחשב התאונה כתאונת עבודה באשר מדובר ברשות היחיד, שעה שאם היא תקרה בשטח הערוגה שאותו השכיר או מכר לאחר, הרי זו תחשב לתאונה באשר היא קרתה ברשות הרבים. 4. 4. יש לזכור, אין רלוונטיות במקרים אלו לשאלה אם האדם שנפגע הוא גם האדם שגרם לסיכוני הדרך. השאלה מי גרם לסיכון הדרך אין בה רבותא מאחר ולא מדובר באשם, ובודאי לא באשם תורם. יכול שאדם ישטוף את מדרגות ביתו ליד פתח דירתו בבית משותף, ברשות הרבים, ויחליק בגין הסיכון שהוא גרמו, כשם שיכול ואחר, ולא בעל הבית הנפגע, יגרום לסיכוני דרך בכניסה לדירה בבית פרטי. הוא הדין אם אדם כורה בור לנטיעת עץ בחצרו שבבית הפרטי ונופל לתוך הבור שכרה ברשות היחיד, או שהוא נופל לבור שהוא עצמו כרה לנטיעת עץ בדופלקס או בבית משותף על ידי מי שאירעה לו התאונה. כך יכול ואדם יזרוק קליפת בננה בחצר הבית המשותף ויחליק עליה בדרכו לעבודה. אין משמעות במקרה זה לשאלה אם הנפגע עצמו הפיל את קליפת הבננה או אחר. אציין כי בענייננו מדובר בשלג שבודאי אינו סיכון דרך שהמשיב יצרו או היה בתחום שליטתו. 5. 5. לא מדובר בקריטריון קנייני. על כן באופן דומה יש ובית פרטי פתוח למעבר לכל, שעה שבית משותף מגודר כששערים ומנעולים סוגרים עליו. שאלת הבעלות אינה רלוונטית. 6. 6. חיזוק לדעתי ניתן לראות בדבריה של חברתי השופטת נילי ארד בסעיף 17 לחוות דעתה. כדברי חברתי, "אין להחיל כלל שונה על מבוטח שנפגע בחצרים של בית פרטי, מזה החל על מבוטח שנפגע בחצריו של בית דירות, וכי דין אחד יחול על שניים אלה". יתרה מכך האירוע שקרה למשיב כאשר החל את דרכו לעבודה והחליק בשלג עולות בקנה אחד עם תכלית הסעיף. 7. 7. מקובל עלי שיש לשים סייג לדרך לעבודה. אשר על כן פעולות הנעשות בדרך לעבודה בתוך ביתו של אדם או במעון ממנו הוא יוצא, גם אם אינו ביתו, אינם נכללים במסגרת ההרחבה של סעיף 80 הנ"ל. אך כל תאונה הקורית לאחר יציאתו של אדם מביתו בדרכו לעבודה היא תאונת עבודה. דין אחד יחול על מי שהחצר היא קניינו הפרטי ומי שהחצר היא קניינו המשותף עם אחרים. 7. הנה כי כן, המבחן התכליתי מביא אותנו, לא למבחן הקנייני, גם לא למבחן האשם, אלא להגדרה תכליתית. ההגדרה אליה הגיעה חברתי השופטת נילי ארד, מבחן דלת דירת המגורים, הוא מבחן שאינו מפלה בין מבוטחים והוא מקיים את תכלית ההוראה שבחוק. אשר על כן לו דעתי נשמעה היה הערעור נדחה. נציגת עובדים, רבקה גן: הנני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת ארד. נציג מעבידים, הלל דודאי: הנני מצטרף לחוות דעתה של השופטת ארד. סוף דבר: הערעור מתקבל ברוב דעות חברי המותב, כאמור בחוות דעתה של השופטת נילי ארד, ובניגוד לדעתה החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק. בשים לב למהות הנושא ולתוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהשאלות משפטיותהגדרות משפטיות