פסק דין 1. זהו ערעורו של המערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים (לעניין נפגעי עבודה) מיום 20/1/99 אשר דחתה את ערעורו בפניה על החלטת הועדה מדרג ראשון, אשר ישבה על המדוכה ביום 19/11/98 כדי לדון בתביעתו להחמרה במצבו הבריאותי בעקבות תאונת עבודה בה היה מעורב ביום 27/12/73 ובגינה נקבעו לו 10% נכות צמיתה בגין מצב נפשי. 2. עיקר נימוקי הערעור הם שניים: א. טעתה הועדה אשר קבעה שאין הוכחה על קיום כל תאונה נפשית לאחר התאונה מ-1973, בעוד שמאז 1975 נמצא המערער בטיפול נפשי והאסמכתאות בקשר לכך הוגשו בפני הועדה. ב. טעות הועדה שקבעה שמאז הועדה הקודמת ב-1994 לא חל אירוע שיכול לגרום להחמרה, שכן ב-12/93 צוינה תסמונת אורגנית אפקטיבית אצל המערער. 3. עיקר טיעוני ב"כ המשיב היו כדלקמן: א. מדוח הועדה למדים כי היתה התייחסות עניינית לתלונות המערער, תוך עיון בכל התעוד הרפואי וחוו"ד שהוגשו לועדה שגם שמעה והתייחסה לטיעוני ב"כ המערער, שהופיע עימו לועדה. ב. הועדה דחתה את חוו"ד ד"ר ראפס מטעם התובע, לעניין הנפשי ולעניין הסכרת. ג. המסמכים אליהם מפנה ב"כ המערער מחזקות את העובדה כי התסמונת המדוברת היתה קיימת בעבר ואינה מעידה על החמרה, ולכן ובהעדר פגם משפטי, יש לדחות את הערעור. 4. בהופיעו בפני הועדה מדרג ראשון, הציג התובע מטעמו, בין היתר, חוו"ד מפורטת למכביר של ד"ר ראפס והמשתרעת על 11 עמודים ומגוללת את ההיסטוריה של מחלת המערער בתחום הנפשי בעקבות התאונה ובמהלך 25 שנים. חוו"ד זו זכתה להתייחסות סתמית של הועדה מדרג ראשון, באלו המילים: "הועדה עיינה בחוו"ד ד"ר ראפס מ-9/8/97 אך לא מקבלת את מסקנותיו" מדוע אינה מקבלת את מסקנותיו - סתמה הועדה ולא פרטה. 5. ואילו בפני הועדה הרפואית לעררים, וכעולה מסעיף 18 לדוח הועדה מיום 20/1/99, עמדו רק שני מסמכים, אותה חוו"ד ד"ר ראפס מיום 19/8/97 ואישור מרפאה לבריאות הנפש (ללא ציון תאריך). לדיון בפני ועדת העררים הופיע המעער בליווי ב"כ ובסעיף נימוקי הערר של הדוח (סעיף 25) נרשם מפיו: "מבקש לחזור על האמור בחוו"ד ד"ר ראפס ועל האמור במכתב מיום 16/12/98". ואילו הועדה בסיכומיה קבעה באופן כללי שהיא עיינה בתיקו הרפואי של המערער בחוו"ד ד"ר ראפס, בחוו"ד קודמות בתיקו ושמעה את הבקשות וטיעוני ב"כ המערער בפניה וקבעה שאינה מקבלת מסקנותיו של ד"ר ראפס "מאחר ולפי המסמכים בתיק לא הוכח נזק מוחי וגם לא סימנים נפשיים של טראומה נפשית פוסט טראומטית P.T.S.D". ב"כ המערער צרף לנימוקי הערר מסמך של התחנה לבריאות הנפש נהריה מיום 5/12/93 ובו כתוב במפורש: "הנ"ל מוכר בתחנתנו משנת 1975, הופנה ע"י רופא נוירולוג מבי"ח נהריה עקב תאונת עבודה שעבר בשנת 1973 שבה נפגע בראש ובחזה. הפסיק לעבוד, מתלונן על כאבים שונים: בראש, בחזה, בגב, סחרחורות ונדודי שינה אובחן אז P.T.S.D. מאז ועד היום נמצא במעקב סדיר מהבדיקות הפסיכיאטריות האחרונות בולטים יותר הסימנים האורגנים בעצבנות יתר, מצב רוח דיספורט סף גירוי נמוך כאב ראש חזקים ונדודי שינה..". ללמדך,שקביעת הועדה לעררים הנ"ל מנוגדת לאמור באישור הרפואי הנ"ל, מטעם זה בלבד יש להחזיר את התיק לדיון מחדש. 6. בנוסף, קבעה הועדה כי מאז הועדה הקודמת (1994) לא היה שום אירוע מסוים נפשי וגופני כאחד שיכול לגרום להחמרת המצב הנפשי, וזאת בהתעלם מהאבחנה באישור של התחנה לבריאות הנפש בנהריה מיום 5/12/93 לפיו המערער אובחן כסובל מתסמונת אורגנית אקטיבית. שלדעת ד"ר ראפס הוא מונח שיצא מהטרמינולוגיה הפסיכיאטרית העכשווית ומכונה כיום בשם PERSONALITY CHANG DUE TO A GENERAL MEDICAL CONDITIO, לגביו קיימת התייחסות מפורטת בעמ' 10 סעיף 31 לחוו"ד ד"ר ראפס. 7. בהמשך דחתה הועדה את "רמיזתו" של ד"ר ראפס שאינו מומחה פנימי, בדבר האפשרות שהסכרת הופיעה אצל המערער בגלל הפגיעה, בעוד שמחלה זו התגלתה אצלו רק ב-1985 כ-12 שנה לאחר הפגיעה. אולם קריאת התייחסות ד"ר ראפס בהקשר זה מלמדת שאין הוא טוען כי הפגיעה גרמה ישירות לסכרת אלא בהערכה כי הצורך בשימוש בתרופות מסוימות לאורך זמן יתכן וגרם להתפתחות הסכרת. ד"ר ראפס אף צטט את הספרות המקצועית הרלבנטית ולכן לא ברור מדוע דחתה הועדה את הערכתו/דעתו בעניין. מהאמור לעיל עולה לכאורה כי קביעת הועדה מבוססת על עובדות לא נכונות וכי הועדה לא נימקה היטב את מסקנותיה וקביעותיה ולא נימקה כדבעי מדוע אין היא מקבלת את הממצאים אליהם התייחסה חוו"ד ד"ר ראפס. יש לציין כי ע"י דחיה סתמית אין הועדה יוצאת ידי חובת ההנמקה החלה עליה. 8. נדגיש שוב כי חוות הדעת של ד"ר ראפס מפורטת ביותר ומגוללת את ההיסטוריה הרפואית של המערער ומחייבת התייחסות יותר פרטנית ועניינית מצד הועדה. אשר על כן, ולאור מורכבות תיק זה, כעולה מחוו"ד ראפס ומנימוקי הערעור, מוחזר עניינו של המערער לועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, שעליה לדון ולהתייחס לטענות ותלונות המערער, תבדוק ותתייחס במנומק לכל החומר הרפואי ובמיוחד לחוו"ד ד"ר ראפס ולאישור התחנה לבריאות הנפש בנהריה מיום 5/12/93 - ותחליט לאור זאת אם אכן חלה החמרה, אם לאו, במצב בריאותו של המערער בעקבות התאונה מיום 27/12/73. בנוסף על הועדה להתייחס להערכת ד"ר ראפס, לפיה השימוש בתרופות ע"י המערער בקביעות ולאורך זמן יכלו לפתח אצלו את מחלת הסכת. בכל מקרה תנמק הועדה את מסקנתה הסופית. 9. התוצאה היא כי הערעור מתקבל, ולכן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪, תוך 30 יום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 10. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מיום קבלתו. התחום הנפשיפוסט טראומהביטוח לאומי