החלטה 1. הבקשה שבפנינו היא למתן סעדים זמניים הנוגעים בעיקרם לשאלת הגבלת עיסוקו של משיב מס' 1 (שייקרא להלן: "המשיב"), בין בעבודתו אצל משיבה מס' 2 (שתיקרא להלן: "המשיבה") ובין באופן אחר. 2. הבקשה הוגשה במקורה לבית משפט השלום בנצרת, כשהיא היתה מופנית כנגד המשיב בלבד (המשיבה צורפה לבקשה רק ביום 13/8/01, לבקשת ב"כ המבקשת). ביחד עם הבקשה הוגשה גם תביעה עיקרית, שבה עתרה המבקשת לחייב את המשיב לקיים את הסכם השותפות שלו עם המבקשת ולחלופין לשלם לה סך של 200,000 ₪, ובנוסף לכך - לחייב את המשיב לשלם לה סך של 134,974 ₪, כפיצוי על נזקים שלטענת המבקשת נגרמו לה עקב ביצוע הזמנות על ידי המשיב. 3. בעת הדיון בבית משפט השלום, טען המשיב כי הסמכות העניינית לדון בבקשה (ובתביעה) נתונה לבית הדין לעבודה. בהחלטתה, מיום 24/7/01, קבעה כב' השופטת אתי הלמן, כי הטענה מוצדקת והורתה על העברת הדיון לבית דין זה. 4. הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים נקבע ליום 16/8/01. עם תחילת הדיון ניסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה אשר תייתר את הדיון. משהדבר לא עלה בידינו, ניסינו להביא לפחות להסכמה דיונית בין הצדדים, שמכחה לא יהיה צורך לשמוע באופן נפרד את הבקשה לסעדים הזמניים ואת התביעה בתיק העיקרי, הסכמה שנראתה לנו כנחוצה בשל מהות הסעדים המבוקשים בבקשה ובתביעה, אך לצערנו גם בכך לא הצלחנו. באותה מידה, נכשלנו גם בנסיוננו להביא את הצדדים להסכים לכך שההחלטה בבקשה תינתן בלא חקירות נגדיות על תצהיריהם. לפיכך, שמענו את עדויות המצהירים מטעם הצדדים, ואת סיכומי באי כחם. אלה העובדות העולות לכאורה מהראיות שבפנינו 5. בטרם פרוט העובדות, נבהיר כי מאחר שהעדויות ששמענו הן בענין הבקשה לסעדים זמניים בלבד, הרי שכל העובדות המובאות להלן, הן לכאוריות בלבד. אין וודאות שעובדות אלה תשמשנה בסיס גם לפסק הדין בתיק העיקרי. 6. המבקשת עוסקת בעבודות חריטה ממוחשבת וזיווד אלקטרוני. בעבר היה למבקשת מפעל באזור הקריות, והחל משנת 1992 בערך, יש למבקשת גם מפעל במגדל העמק. 7. המשיב הוא מומחה בתכנות C.N.C., ויש לו ידע בייצור חלקי זיווד אלקטרוני. המשיב עסק בכך, אצל מעבידים שונים, במשך עשרות שנים. 8. הקשר הראשון בין המשיב לבין המבקשת נעשה בשנת 1986, בעת שהמשיב ביצע, בהיקף חלקי, ונוסף על עבודתו הרגילה - עבודות שונות בעבור המבקשת, שהחלה אז את דרכה בעיסוק בעבודות C.N.C.. בשנת 1992, או בסמוך לכך, הוסכם בין המשיב לבין המבקשת כי המשיב ייצא לחופשה ללא תשלום, בת 3 חודשים, ממקום עבודתו (תעשיות רכב) ויעסוק עבורה בעבודות לקראת הקמת המפעל הנוסף במגדל העמק. 9. בשנת 1993 - פוטר המשיב מעבודתו בתעשיות רכב, והחל לעבוד אצל המבקשת, כתכנת C.N.C.. 10. בשנת 1995, חתם המשיב על מסמך שכותרתו "התחייבות לשמירת סודיות". במסמך זה נרשם כך: "ידוע לי כי עקב תפקידי אצלכם, יש לי גישה לסודות טכניים ומסחריים של המפעל. ידוע לי כי חלה עלי חובה, הן כללית והן מכח הסכם העבודה, לשמור על סודות המפעל ולא למסור אותם - במהלך עבודתי אצלכם או לאחר סיומה - לכל גורם אחר אלא ברשות מפורשת של הנהלת המפעל. כסוד ייחשב כל ידע,טכני או מסחרי, שברור לכל אדם סביר כי מסירתו לגורם מחוץ למפעל עלולה לגרום נזק למפעל, כולל כל מידע שיובא לידיעתי במפעל תוך הדגשה שהמדובר במידע סודי. סוד הוא גם כל מידע ספציפי של המפעל בדבר תהליכי ייצור ועבודה, תהליכים טכנולוגיים, מידע בדבר לקוחות וסדרי עבודה אתם, נתונים טכניים, מסחריים וכספיים, וכו'. הפרת התחייבות זו תהווה הפרה חמורה של הסכם העבודה, על כל המשתמע מכך. התחייבות זו באה בנוסף לחובותי לפי הסכם העבודה הקבוצי הכללי, ולפי כל דין.". 11. בחודש מרץ 1999 נחתם בין המשיב לבין מנהל המבקשת הסכם בכתב יד, אשר ניסוחו והעובדה שצורף לנו העתק צלומי קטוע שלו, לא איפשרו לנו להבין במדוייק את אשר הצדדים להסכם התכוונו להסכים עליו. עם זאת, בקווים כלליים ניתן לאמר שההסכם בא, כביכול, להסדיר את פרישת המשיב מעבודתו כשכיר,יציאתו ל-100 ימי חופשה (בניכוי 100 שעות בחודש שבהן כן יעבוד), ולאחר אותם 100 ימים - יתחיל המשיב, כביכול, לעבוד בעבור המבקשת כקבלן עצמאי, בתפקיד "מנהל הנדסה", תמורת תשלום חודשי שכנגדו ימסור המשיב חשבוניות. אכן, מעת כניסת ההסכם לתוקף, קיבל המשיב תשלום חודשי בתוספת מע"מ והוציא למבקשת חשבוניות, בעבור "הכנת תיקי ייצור וניהול פרוייקטים". הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מה הביא לכריתת הסכם זה, אך אין אנו רואים צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו, וודאי שלא במסגרת הבקשה לסעד זמני. 12. בחודש ספטמבר או אוקטובר 1999, נחתם הסכם נוסף בין המשיב לבין מנהל המבקשת. הסכם זה הוכתר בכותרת "נקודות הסכמה לכניסת שלמה (הוא המשיב) לשותפות". בהסכם זה סוכם על כך שהמשיב יקבל בעלות על שיעור של "עד" 25% ממניות המבקשת, תמורת סך של 200,000 ₪, כשתהיה לו אופציה לרכוש עוד 25% ממניותיה. בהסכם זה נאמר כי המשיב יהיה אחראי על הייצור ואילו מנהל המבקשת - יהיה אחראי על השיווק והמשרד. אותו הסכם, שגם הוא נכתב בכתב יד, כלל תניה שלפיה יוכן הסכם מתאים על ידי עו"ד. אין חולק כי הסכם זה לא בוצע; המשיב לא שילם סך של 200,000 ₪ ולא קיבל בעלות על שיעור כלשהו של מניות המבקשת. עם זאת, אנו סבורים שניתן ללמוד מהסכם זה שיש להעדיף את גרסת המשיב על פני גרסת מנהל המבקשת בענין אחר; מנהל המבקשת הצהיר כי המשיב היה אחראי, בין השאר, על קבלת הזמנות מלקוחות המבקשת, על ניהול מו"מ עמם ועל קביעת התמורה ותנאי התשלום. המשיב הכחיש זאת. לגרסת המשיב, הוא עסק בייצור ולא בענייני שיווק וקשר עם לקוחות. נראה לנו שניתן ללמוד מההסכם בדבר השותפות העתידית, על כך שיש להעדיף את גרסת המשיב; אילו היה המשיב מתעסק (עוד מחודש מרץ 1999, כגרסת המבקשת), גם בענייני הקשר עם הלקוחות, סביר בעינינו להניח שהשותפות העתידית לא היתה מביאה להפקעת תחום זה מידיו. העובדה שלפי ההסכם היה המשיב - גם בעתיד - אמור לעסוק בייצור, כשמנהל המבקשת היה אמור לעסוק, בין השאר, בשיווק, מחזקת לדעתנו את גרסתו של המשיב בענין זה. עם זאת, המשיב אישר כי הוא היה קשור בענין הזמנה מלקוח אחד, חברת אלספק (שו' 6 בעמ' 4 לפרוטוקול הישיבה מיום 16/8/01), ועל הזמנה זו נדבר גם להלן. 13. ביום 11/7/00, נעשתה אצל המבקשת הזמנה של לקוח בשם אלי סבג, לייצור חלקים שונים (כנראה לשם תנור תעשייתי), תמורת סך של כ-59,000 ₪ בתוספת מע"מ. 14. ביום 10/10/00 שלח מנהל הרכש של חברת "אלספק", מכתב אל המשיב שבו אישר הזמנה של חלקים ל-50 ארונות. ערכה של ההזמנה מגיע לסך של כ-13,000 דולר של ארה"ב, בתוספת מע"מ. 15. במהלך עבודתו אצל המבקשת, הכיר המשיב את מר דני מסינגר, אשר ייצג בפנינו את המשיבה. ההיכרות היה מאחר שמר מסינגר היה בעל תפקיד בחברה שהיתה לקוחה של המבקשת, ששמה "פרומיס הנדסה" או שם דומה לכך, ועל כן - ניתן להניח שבעלי השליטה בה קשורים לבעלי השליטה במשיבה, אשר הוקמה רק בשלהי שנת 2000. 16. המשיבה עוסקת אף היא בזיווד אלקטרוני, ואף לה יש מפעל במגדל העמק. 17. בחודש ינואר 2001, סיים המשיב את עבודתו אצל המבקשת. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הגורם להפסקת העבודה. המשיב גורס כי מנהל המבקשת צעק עליו והורה לו לעזוב את העבודה ואילו מנהל המבקשת גורס כי המשיב נטש את העבודה בלא סיבה נראית לעין. במסגרת הדיון בבקשה, אין בפנינו די ראיות כדי להכריע במחלוקת בענין זה, ואין אנו נוקטים כעת עמדה לכאן או לשם. 18. כפי הנראה בחודש מרץ 2001, החל המשיב לעבוד בחברת דיין תעשיות בע"מ. לדברי המשיב - הדבר היה לאחר שפנו אליו מחברה זו והציעו לו לעבוד שם. 19. ביום 9/4/01, הזמינה חברת "אלספק" (שנזכרה כבר לעיל), ייצור של מוצרים שונים מאת המשיבה, תמורת סך השווה לכ-17,500 דולר של ארה"ב. השוואה בין פרטי רכיבי ההזמנה שהזמינה "אלספק" מהמבקשת לבין פרטי רכיבי ההזמנה שהיא הזמינה מהמבקשת, מעלה כי יש חפיפה חלקית בין המוצרים. גם מהמשיבה הזמינה "אלספק" חלקים ל-50 ארונות, אך מדובר בשני סוגי ארונות, 25 ארונות מכל סוג. במרבית הרכיבים הזולים יותר שבהזמנות, ניתן לראות שהמחיר של המבקשת נמוך יותר מזה של המשיבה וכי "אלספק" הזמינה לגבי רוב הרכיבים - כמות גדולה בהרבה מזו שהוזמנה מאת המשיבה. לאור זאת, אנו סבורים שאין מניעה מלקבל את גרסתה של המבקשת על כך שההזמנה שהזמינה "אלספק" מהמבקשת, בחודש אוקטובר 2000, כאמור לעיל - לא יצאה אל הפועל (המשיב למעשה גם אישר זאת, בסעיף 11ה' לתצהירו), וניתן לקבוע שבמקום לרכוש את המוצרים מהמבקשת, רכשה "אלספק" את המוצרים מהמשיבה. 20. המשיב עבד כחודשיים או פחות מכך אצל "דיין תעשיות", ולאחר מכן, ביום 8/5/01, הוא החל לעבוד אצל המשיבה. לגרסת המשיב (שלא נסתרה), הדבר היה לאחר שנציג המשיבה הציע לו לעבור לעבוד אצלו, וההצעה התקבלה מטעמי נוחות; מפעל המשיבה נמצא במגדל העמק וזה קרוב יותר למקום מגורי המשיב (עפולה) מאשר המפעל של דיין תעשיות בע"מ. 21. תפקידו של המשיב אצל המשיבה הוא מנהל ייצור. המשיב איננו מופקד על הקשר עם לקוחות המשיבה. 22. לאחר שהמשיב החל לעבוד אצל המשיבה, בא אליו מר אלי סבג (שנזכר בסעיף 13 לעיל), וביקש ממנו לתכנן לו תנור כגון זה שהוזמן על ידיו בחודש יולי 2000 מאת המבקשת. כאן המקום לציין שמר סבג הוא ידידו של המשיב (שניהם תושבי עפולה). המשיב ביצע תכנון של תנור, אך לא באופן המדוייק המתאים להזמנה מחודש יולי 2000, אלא תנור גדול יותר. תמורת תכנון זה קיבל המשיב ממר סבג סך של 1,000 ₪. המשיב מסר למר סבג דיסקט ובו הקובץ של התכנון. לאחר הגשת הבקשה בבית משפט השלום, פנה מר סבג עם הדיסקט אל המבקשת והזמין ממנה את הייצור של התנור. 23. עד כאן סקרנו את העובדות לפי סדר כרונולוגי. בטרם נעבור לדון בהיבטים המשפטיים, נוסיף עוד מספר עובדות רקע בענין מהות העבודה בתכנות C.N.C. ועבודת הייצור של רכיבי זיווד אלקטרוני. עובדות אלה נקבעות על ידינו בעיקר לפי גרסת המשיב, וזאת מאחר שהמבקשת לא מסרה עובדות ספציפיות בענין זה. למרות זאת, נעיר כי אין אנו מקבלים את גרסת המשיב על כך שלרקע שלו ולנסיון רב השנים שהוא צבר - אין חשיבות, וכי, כביכול, כל פועל מהשורה יכול לבצע את העבודה. עדות זו של המשיב (שו' 15-14 בעמ' 3 לפרוטוקול הישיבה מיום 16/8/01), איננה מתיישבת לא עם ההגיון, לא עם טענות המשיב בסעיף 7ד' לתצהירו ואף לא עם המשתמע מטענת ב"כ המשיב בסעיף 5 לתגובתו. מכל מקום, העובדות שאותן אנו יכולים לקבוע, הן אלה: א. יש מאות חברות בישראל המבצעות עבודות זיווד אלקטרוני, ומוכרות את מוצריהן ללקוחות (שנראה כי מרביתם לפחות מענף ההיי-טק). ב. ההזמנות משתנות מעת לעת, על פי צרכי הלקוחות. ג. אספקת המוצרים המוזמנים נעשית, בדרך כלל, תוך מספר שבועות. ד. הלקוחות נוהגים לקבל הצעות מחיר ממספר חברות, ובוחרים את הַסַפָּק המתאים להם. ה. הגם שלא קיבלנו את גרסת המשיב על העדר החשיבות של הנסיון, עדיין ניתן לקבוע כי אין צורך במומחיות רבה על מנת לייצר רכיבים. מדובר בעבודות באמצעות מכונות C.N.C., כלומר - מונחות מחשב. טכניקות העבודה אצל החברות השונות, דומות זו לזו. המכונות עצמן דומות זו לזו. העניינים שאותם יש לבחון לצורך ההכרעה בבקשה 24. כאמור לעיל, לצערנו, הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה על איחוד הדיון בסעד הזמני ובתיק העיקרי, כך שבמסגרת החלטה זו, אנו מתייחסים לענין הבקשה לסעד זמני בלבד. השיקולים במסגרת הבקשה לסעד זמני אינם זהים לאלה שהיו נדונים בתיק העיקרי, אם כי יש חפיפה רבה ביניהם. 23. ראשית, יהיה עלינו להחליט בטענות המקדמיות שהעלה ב"כ המשיב. במהלך הדיון החלטנו כי נחליט בכך במסגרת ההחלטה, מבלי לפצל את הדיון לטענות המקדמיות בנפרד. 24. אם לא יהיה מקום לדחות את הבקשה בשל הטענות המקדמיות, יהיה עלינו לבחון את הערכתנו לענין סיכויי המבקשת לזכות בתביעתה בתיק העיקרי, שכן אם יתברר שהסיכוי הוא קלוש - יתברר גם שאין טעם ממשי במתן סעד זמני עד לפסק הדין בתיק העיקרי. 25. בנוסף לשאלת הערכת הסיכויים בתביעה העיקרית, ומאחר שבסעד זמני מדובר, עלינו לבחון גם את מאזן הנוחות, ולראות מי מבין הצדדים ייפגע יותר במקרה שתוצאת פסק הדין בתיק העיקרי יהיה שונה מתוצאת החלטה זו. שיהוי 26. בענין זה מקובלת עלינו טענת ב"כ המבקשת. טענת השיהוי התבססה על ידי המשיב, רק על המועד שבו הפסיק המשיב לעבוד אצל המבקשת. אולם ברור שהבחינה הנכונה של ענין השיהוי צריכה להיות לפי המועד שבו נודע לראשונה למבקשת על כך שיש לה עילה להגיש את הבקשה. מנהל המבקשת הצהיר כי הדבר נודע למבקשת "לאחרונה". הוא לא נחקר בענין זה. 27. לפיכך, אנו דוחים את טענת השיהוי. העדר פניה מוקדמת 28. המשיב גורס כי יש מקום לדחות את הבקשה בשל כך שהמבקשת לא פנתה פניה מוקדמת אל המשיב, טרם הגשת הבקשה. אכן, תמוה מדוע המבקשת לא מצאה לנכון לעשות כן, אך ייתכן שהמבקשת תוכל להסביר סיבה סבירה לכך, לכשתינתן לה ההזדמנות. אין אנו סבורים שמכך בלבד נכון יהיה ללמוד שהמבקשת נהגה בחוסר תום לב. לכן, אנו דוחים את הטענה שלפיה מוצדק לדחות את הבקשה רק בשל העדר פניה מוקדמת אל המשיב. העלמת עובדות 29. אנו סבורים שלאחר שהמשיב עצמו העיד כי לנסיון רב השנים שלו אין כלל חשיבות (הגם שלא קיבלנו את גרסתו זו), יהיה זה תמוה אם נקבל ממנו את הטענה שהמבקשת נהגה שלא כשורה בכך, שכביכול, "העלימה" בבקשתה את עובדת היות המשיב בעל נסיון רב. העדר פרוט רלוונטי, העדר תשתית עובדתית ומשפטית ומאזן הנוחות 30. כל הטענות שהועלו על ידי ב"כ המשיב בסעיפים 8-6 לתגובתו, והמוזכרות בכותרת סעיף זה, אינן בבחינת "טענות מקדמיות", אלא עליהן להיות נדונות במסגרת הדיון בבקשה גופה, ואכן נדון בהן. הקשר בין הסעד הזמני לסעד העיקרי 31. בענין הנטען בסעיף 4 לתגובת ב"כ המשיב, אנו סבורים כי אכן הטענה מוצדקת. כלל הוא כי סעד זמני, שתוקפו מבוקש בטרם התבררה המחלוקת העיקרית, אלא עד לבירורה או עד לשלב מסויים במהלך בירורה, אמור להיות בעל זיקה הדוקה לסעד העיקרי המבוקש. מטרת האפשרות להעניק סעד זמני, הינה למנוע נזק שהוא בלתי הפיך (או כמעט בלתי הפיך), כאשר יש חשש שאם לא יינתן סעד מעין זה - כבר לא תהיה תועלת בקיום הדיון בתיק העיקרי (או שהתועלת בכך - תהיה פחותה בהרבה). 32. בענייננו, תביעתה של המבקשת בתיק העיקרי, איננה כוללת כל עתירה לסעד מניעתי, שיש לו איזושהי זיקה לסעדים הזמניים המבוקשים כעת. כאמור בסעיף 2 לעיל, התביעה היא לאכיפת הסכם שותפות (הוא ההסכם שעליו דובר בסעיף 12 לעיל), וכן תביעה כספית; מרבית הסכום הנתבע הוא סעד חלופי לעתירה בדבר האכיפה של הסכם השותפות, וחלקו האחר של הסכום הנתבע הוא בענין ההזמנות של מר סבג ושל חברת "אלספק", שעליהן דובר לעיל (כשבינתיים התברר שהמבקשת עצמה היא זו שממילא מבצעת את העבודה בעבור מר סבג). 33. ב"כ המבקשת נשאל על ענין זה, עם תחילת הדיון ביום 16/8/01, אך לא עלה בידיו לתת לנו תשובות המניחות את דעתנו על הקשר בין הסעדים הזמניים המבוקשים לבין התיק העיקרי. המבקשת לא הראתה כל נימוק לכך שאי-מתן הסעדים הזמניים המבוקשים יפריעו במשהו לקיום הדיון בתיק העיקרי או לתועלת שיהא ניתן להפיק מקיום הדיון. 34. לאור כל זאת, אנו סבורים שנכון לקבל את טענת המשיב, בסעיף 4 לתגובתו, כטענה מקדמית המצדיקה את סילוקה של הבקשה על הסף. 35. למרות דעתנו האמורה, ומאחר שכבר שמענו את הדיון בבקשה לגופה, ואף במטרה שהמבקשת לא תצא בתחושה שבקשתה נדחית רק מחמת טענה מקדמית, שהיא, כביכול, במישור הפורמאלי בלבד, נמשיך לדון בבקשה, כשלצורך הדיון נניח שכתב התביעה תוקן והוא כולל גם עתירות לסעדים קבועים הדומים לסעדים הזמניים המבוקשים בבקשה. בענין זה, חשוב יהיה לבדוק את השאלה כיצד היו נראים סיכויי המבקשת לזכות בתיק העיקרי, אילו התביעה בתיק העיקרי היתה כולל גם עתירות לסעדים במישור המניעתי, כמו אלה שמבוקשים בבקשה. כפי שיוסבר להלן, דעתנו היא שלא היה ניתן לראות סיכויים אלה כגבוהים מספיק באופן המצדיק מתן סעד זמני כלשהו מבין הסעדים הזמניים המבוקשים. חופש העיסוק והגבלתו 36. הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה (מאז תוקן חוק בית הדין לעבודה בשנת 1990) ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994). 37. לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הוגבלה, למשל, זכותו של עובד, לרבות עובד לשעבר, לעסוק בעיסוק כלשהו תוך ניצול לשימושו הפרטי, של סודות עסקיים של מעבידו. כן היו מקרים בהם נאכפו התחייבויות של עובדים להגביל את עיסוקיהם. בבג"צ 1683/93 יבין פלסט ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(4) 702, 707 נאמר: "על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה". 38. בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת. גם כשהיתה התחייבות מפורשת שלא להתחרות, נאכפה התחייבות זו רק כאשר היתה סבירה מבחינת היקפה ומשך תוקפה, שכן אחרת רואים אותה כנוגדת את תקנת הציבור. כך למשל, ברע"א 5248/90 אנטין ואח' נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 145, נאמר: "נראה שהתערבבו כאן היוצרות. חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי סודי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות חוזית מפורשת, והיא חייבת לעמוד במבחן הסבירות". אולם, במקביל להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בעניינים מעין אלה, חלה התפתחות בפסיקה, שהביאה לטשטוש מה בין חובת שמירת הסודיות לבין הגבלת התחרות, שאף היא הוכרה, לעתים, בלא התחייבות מפורשת. ניצנים ראשונים להתפתחות זו היו בדב"ע נא/49-9 ושיץ - רגיס בע"מ, פד"ע כב 334, 336, אולם הדברים שם נאמרו בלשון מהוססת וזהירה ("נראה לי...") ורק כנימוק נוסף לאי-הענקת רשות ערעור באותה בקשה. לעומת זאת, בפרשת "טועמה" שנדונה בבג"צ 1683/93 הנ"ל (ולפניו בתב"ע (חי') נב/304-3 ובדב"ע נב/269-3, נג/26+17-3 טועמה - טכנו גומי ליסצקי בע"מ ואח', פד"ע כה 227), הוגבל העובד בתחרות עם מעבידו לשעבר, מכח חובת תום הלב, אף כשלא הביע התחייבות מפורשת לכך, ובכך, כאמור לעיל, הוקהה מאד ההבדל שבין הגבלת התחרות לבין חובת שמירת הסודיות. 39. לאחר פרשת טועמה שוב חל שינוי (ויש אומרים: "מהפך") בהלכה הפסוקה, וזאת בע"ע 164/99 פרומר ואח' - רדגארד בע"מ (שתיקרא להלן: ""פרשת צ'ק פוינט"), אשר בין אם פסק הדין שניתן בה יפורש כנובע מההלכה הקודמת ובין אם יפורש כמשנה אותה - הביא למצב שבו למעסיק קודם קשה הרבה יותר לקבל סעד המונע מעובד לשעבר שלו לעבוד במקום עבודה מתחרה. לפיכך, ככל שמדובר בסעדים המתייחסים למשיב, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם יש תוקף להתחייבויותיו בחוזה העבודה ובהצהרה המאוחרת יותר, כפי שצוטטו לעיל, והשניה - האם גם במקרה שאין להן תוקף - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של המשיב, כדי להגן על אינטרסים לגיטמיים של המבקשת. בנוגע למשיבה, יש לבחון האם יש למבקשת ביסוס כלשהו לסעדים להם היא עותרת בעניינה, מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. מאחר ששאלות אלה יש לבחון, בהתאם להלכה הפסוקה, נרחיב כאן מעט בענין פרשת צ'ק פוינט, ונבחן גם חלק מההלכות שנפסקו לאחר מכן בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. 40. בענין צ'ק פוינט, חתם העובד (שכיהן בתפקיד בכיר מאד אצל רדגארד) על התחייבות שלא להתחרות במעבידתו למשך תקופה שעלתה ביחס ישר למשך עבודתו אצלה. בית הדין הארצי פרט את הסיבות שמכוחן אין לאכוף הגבלה זו על עובד, ובהן - העקרון החוקתי של חופש העיסוק, העקרון היסודי המנחה במשפט העבודה המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק, החשש מפגיעה בזכות להגשמה עצמית, החשיבות של התחרות החופשית ושל המעבר המהיר והחופשי של המידע. כן פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקנין הרוחני (בעת מתן פסק הדין טרם נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות), השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, הפרת חובת תום לב מצד העובד. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת), אך אין משמעות הדבר שכאשר הנסיבות מתקיימות - מחוייב בית הדין לאכוף את הגבלת העיסוק, והדבר תלוי במכלול הנסיבות (ראו סעיף 17 לפסק הדין). בנוסף, קבע בית הדין הארצי: "בית הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא אם כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, [ש]על המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב'סוד המסחרי' שלו יפגע בעסק שבבעלותו". (סעיף 20 לפסק הדין). מהסיפא של החלק המצוטט לעיל, ניתן ללמוד כי גם במקרה של שימוש בסודות מסחריים של מעסיק - אין מקום לצוות על הגבלת חופש העיסוק אלא אם המעסיק הקודם מוכיח כי אי-מתן צו כזה יביא לפגיעה ממשית בעסקו, באופן שניתן יהיה לאמר כי היא "מאיימת על עצם קיומו". עוד ענין שניתן להסיק מאותו חלק מצוטט, הוא שכאשר ההתחייבות שלא להתחרות עומדת בפני עצמה, בלא שיש עמה שימוש בסוד המסחרי של המעסיק הקודם, אין כל מקום לאכוף את ההתחייבות האמורה. 41. לאחר פסק הדין בפרשת צ'ק פוינט, נתן בית הדין הארצי פסק דין בע"ע 292/99 עמיחי ואח' - יוסי גולדהמר בע"מ ואח' (שייקרא להלן: "פרשת סופרפארם"). באותו פסק דין נדון עניינו של רוקח שהחל לעבוד אצל זכיינית של סופרפארם עוד טרם היותו רוקח, והמשיך בכך במשך כ-5 שנים, שבמהלכן עבר הכשרה מיוחדת מטעם סופרפארם, וחתם על התחייבות לא למסור מידע על סופרפארם ולא לעבוד בעסק מתחרה במשך 12 חודשים מיום סיום עבודתו. הרוקח האמור החל לעבוד ברשת מתחרה מספר ימים לאחר שתמו יחסי העובדה בינו לבין מעבידתו. בית הדין האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני לפיו הוגבל הרוקח מלעבוד אצל מעבידתו החדשה בתפקיד ניהולי, למשך 12 חודשים מיום סיום העבודה בפועל. בפסק דינו, התבסס בית הדין הארצי לעבודה (בדעת רוב), על ענין צ'ק פוינט, חזר למעשה על ההלכה שנקבעה שם, ובהתאם לכך - החליט לבטל את הצו הזמני שניתן בבית הדין האזורי. בסעיף 11 לפסק הדין בפרשת סופרפארם, קבע בית הדין הארצי כך: "המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב'מפעל' ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד". בשולי הדברים הוסיף בית הדין הארצי ואמר: "מעסיק משקיע בעובדיו על-מנת להפיק מהם את מירב התועלת בתקופה שבה הם מועסקים ב'מפעלו'. המשק כיום מבוסס על עובדים המועסקים לפרקי זמן קצרים וקצובים תמורת תשלום שכר הולם. משהחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי הן עם האיחוד האירופאי והן עם ארה"ב, המשק החל לעבור ... למשק חופשי ותחרותי. ... אין זה ראוי לאפשר למעסיקים ליהנות מהיתרונות של המעבר החופשי של מצרכים והון, אולם לשלול מהעובדים את היתרונות הגלומים במעבר החופשי של העבודה והשירותים. הדבר נכון במיוחד, כאשר המעבר לשוק התחרותי כרוך בפגיעות רבות הנעשות בעובדים, אשר נדרשים לוותר על זכויות חברתיות אשר הוענקו להם במשך שנים רבות, כגון ... קביעות, ... ייצוג על ידי ארגון העובדים, ביטחון תעסוקתי וכו'. ... הגבלת העיסוק ומתן תוקף לסעיפי הגבלת העיסוק מונעים בעד העובד קידום והשגת שכר ראוי יותר, אותו יש באפשרותו לקבל לקבל על פי תנאי השוק החופשי והתחרותי. היה וקיימת לעובד אפשרות להשגת תנאים טובים יותר, פירוש הדבר שכך קבע השוק החופשי את שוויה של עבודתו. מתן תוקף לסעיפי הגבלת עיסוק מאפשרת למעסיק הנוכחי העסקת עובדים בתנאים שהינם פחותים ממחיר השוק ופוגעת בקידומם ובפרנסתם. ... משק המבקש לשגשג בעידן המידע חייב ליתן התייחסות ממשית לעובד, לרבות ... הזדמנויות ראויות והוגנות לקידום." 42. בבית המשפט העליון ניתן פסק דין בתיק ע"א 6601/96 AES Systems inc. ואח' נ' סער ואח', פ"ד נד(3) 850. בפסק דין זה, אישר, למעשה, בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט ומאז. בפסק הדין האמור נקבע כי נקודת המוצא לבחינת תניות חוזיות בענין הגבלת חופש עיסוק, יש לבחון לאור סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע שחוזה שנוגד את תקנת הציבור - בטל. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שתקנת הציבור עצמה מביאה לקני אינטרסים מנוגדים, שכן גם חופש החוזים הוא עקרון שקיומו מוצדק מכח תקנת הציבור. על כן, קבע בית המשפט העליון: "נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ'הכל או לא כלום'. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את 'תקנת הציבור'. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את 'תקנת הציבור'. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות." (סעיף 15 לפסק הדין). ובהמשך, קבע בית המשפט, כי את הדברים יש לבחון מזווית הראיה הציבורית: "עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל 'תקנת הציבור'. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. ... אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ('תקנת הציבור') המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם 'לגיטימיים') ולחלק אחר לא ניתנת הגנה. מנקודת המבט של לגיטימיות האינטרסים מתבקשת המסקנה הבאה: ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' כי ינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד; בדומה, ככלל, אין לעובד 'אינטרס לגיטימי' כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או 'מוגן')." (סעיפים 17-16 לפסק הדין). בשל אותה זווית ראיה, קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שהתחייבות לאי-תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, איננה תקפה. כך אמר בית המשפט: "נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'". (סעיף 18 לפסק הדין). מנגד, נקבע בפסק הדין, כי ככלל, המעביד זכאי להגנה על האינטרסים הלגיטמיים שלו, ובכללם - סודות מסחריים ורשימת לקוחות (סעיף 24 לפסק הדין). עם זאת, נקבע כי ההגנה איננה מוחלטת והמבחן הוא של סבירות ומידתיות. את הסבירות ואת המידתיות של ההגנה יש לבחון לאור מהות ההגבלה שהמעביד מבקש להטיל על העובד לשעבר, וכן לאור האינטרס הציבורי (כגון צרכי שוק העבודה ועידוד התחרותיות). פסק הדין התייחס גם לסעדים זמניים: "לעתים קרובות מתבקש בסוג המקרים שלפנינו צו-ביניים. לרוב יש במתן צו-הביניים כדי להכריע בסכסוך כולו, שכן הצו הסופי עשוי להינתן בחלוף תקופת ההגבלה. מכאן החשיבות בנקיטת זהירות רבה בתחום זה. צו הביניים אל לו להיות כללי, ועליו להיות מותאם לאינטרסים הלגיטימיים של המעביד. כך, למשל, הצו לא ימנע העסקת העובד על ידי המעביד החדש, אך יאסור עליו מסירת סודות מסחריים ורשימת לקוחות ... גישה זהירה זו מתבקשת, בין השאר, מהאופי של חופש העיסוק כזכות חוקתית ... תרופתו של המעביד תהא בשיעור הפיצויים לו יזכה, אם יתברר בסופו של יום, כי הגבלת העיסוק הגנה על ה'אינטרסים הלגיטימיים' שלו.". (סעיף 30 לפסק הדין). 43. אם נסכם בקצרה את ההלכות שנסקרו עד כה, נוכל לקבוע כבר כעת עמדה לגבי סיכוייה של המבקשת לזכות בסעד להגבלת עיסוקו של המשיב, אילו הסעד האמור היה מבוקש על ידי המבקשת בתביעתה בתיק העיקרי. ככל שהדבר נוגע לסעד המבוקש בסעיף א' לבקשה, הפסקת עבודה בתחום הזיווד האלקטרוני, בלא להתחשב בענין הסודות המסחריים וההזמנות, הרי שלפי המצב המשפטי הקיים היום - כבר כעת ניתן לאמר שסיכויי המבקשת בענין זה, אילו היתה מבקשת זאת גת בתביעה בתיק העיקרי - אפסיים. האינטרס הסובייקטיווי של המבקשת למנוע מהמשיב להתחרות בה, כאשר איננו מלווה באינטרס שלה לשמור על קנייניה או על זכויות מעין קנייניות - איננו נחשב כאינטרס לגיטימי בר-הגנה. 44. עם זאת, כאמור, יש לבחון את האינטרסים הנלווים של המבקשת; כלומר, האם ניתן לאמר שלמבקשת יש סיכוי סביר להראות שאכן יש לה אינטרסים לגיטימיים בני הגנה, שראוי בגינם לתת סעד זמני המגביל את חופש עיסוקו של המשיב ואת חופש ההעסקה של המשיבה. בכך נעסוק להלן. סודות מסחריים 45. האם המבקשת הראתה, ולוּ לכאורה, כי המשיב עושה בעבודתו אצל המשיבה, או בעיסוקו למען עצמו, שימוש בסודותיה המסחריים של המבקשת ? לדעתנו, התשובה לכך היא שלילית, וזאת מהטעמים שיפורטו בסעיפים שלהלן. 46. בהגדרת "סוד מסחרי" אשר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, נקבע כי תנאי להכללת מידע בגדר של "סוד", הוא שבעלי המידע נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. הנטל להוכיח שמידע מסויים הוא בגדר "סוד", לרבות הנטל להוכיח את נקיטת האמצעים הסבירים להבטחת הסודיות - מוטל על המעסיק הקודם (ובענייננו - על המבקשת). לגבי כל תהליכי הייצור, המבקשת אף לא טענה באופן מפורש כי הם בגדר "סוד". מהעובדות שקבענו לעיל, ניתן לקבוע בוודאות שתהליכים אלה אינם עונים על הגדרת "סוד מסחרי". המבקשת לא הראתה, ואף לא רמזה, כי היא נקטה אמצעים כלשהם לשמירת סודיותם של תהליכי הייצור אצלה. ההזמנות שנעשו אצל המבקשת, אכן היו יכולות להיות בגדר "סוד", אילו היתה המבקשת מראה מה הם האמצעים שנקטה להבטחת סודיותן. היא לא הראתה כך. 47. ראוי להביא כאן את דברי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט: "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד' ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." (סעיף 25 לפסק הדין). 48. המבקשת לא הראתה על אילו הזמנות מדובר שלגביהן היא חוששת שמא המשיב יעשה בהן שימוש. המבקשת התייחסה בבקשתה, באופן מפורש, ל-2 הזמנות בלבד, שלגבי אחת מהן התברר כי ממילא המבקשת היא זו שמייצרת את המוצר המוזמן, ולגבי השניה - התברר כי המשיבה קיבלה הזמנה כזו טרם שהמשיב החל לעבוד אצלה. 49. לפיכך, אנו סבורים כי ככל שניתן לראות כעת, אף אם היינו הולכים לקראת המבקשת ורואים את התביעה בתיק העיקרי ככוללת גם סעדים בעלי זיקה לסעדים המבוקשים בבקשה שבפנינו, הרי שסיכוייה של המבקשת להראות, במהלך הדיון בתיק העיקרי, שיש לה כלל סודות מסחריים, שהמשיב נחשף אליהם, ושיש חשש שהוא יעשה בהם שימוש, לא היו סיכויים גבוהים. מכל מקום, כאמור לעיל, הסיכויים אינם גבוהים במדה כזו אשר תצדיק מתן סעד זמני המגביל את עיסוקו של המשיב. 50. במקרה שלא יוכח סוד מסחרי כלשהו, הרי ששוב תעמוד שאלת מניעת התחרות, כשאלה נפרדת, שאיננה מלווה באינטרסים לגיטמיים של המבקשת, כאמור בסעיף 43 לעיל. 51. לסיכום כל האמור בסעיפים 50-36 לעיל, ניתן לשוב ולאמר כי הערכת סיכוייה של המבקשת לזכות בסעד מהסעדים שהיינו יכולים, לצרכי הדיון, לראות אותה כעותרת להם בתביעתה העיקרית, היא נמוכה מספיק כדי שיהיה מוצדק שלא לתת סעד כלשהו מהסעדים הזמניים שאותם היא מבקשת. מאזן הנוחות 52. כאמור בסעיף 25 לעיל, יש לבחון גם את מאזן הנוחות. אם יתברר שקיים חשש ממשי שאי-מתן צו זמני על פי המבוקש יביא לפגיעה חמורה מאד במבקשת, פגיעה שלא יהיה ניתן לשפות עליה באמצעות פיצוי כספי, הרי שייתכן שלמרות הסיכוי הלא-גבוה של המבקשת לזכות בתביעתה בתיק העיקרי - תהיה הצדקה לתת סעד זמני. 53. אנו סבורים שאין כל חשש כזה. 54. ראשית, עד היום לא ניתן כל צו המגביל את עיסוקו של המשיב. אם המשיב הוא אכן אדם המתנהג בחוסר תום לב, כפי שהמבקשת מייחסת לו (ואין אנו קובעים כך, כמובן), הרי שסביר מאד להניח שהוא ניצל את פרק הזמן שבו עבד אצל המשיבה (למעלה מ-3 חודשים), ובמיוחד את פרק הזמן מאז שנודע לו על הגשת הבקשה, כדי להזדרז ולהעביר את כל הסודות שברשותו העלולים לפגוע במבקשת (אם אכן יש לו סודות כאלה, כפי שהמבקשת סבורה). מתן צו כעת, כבר איננו יכול לשנות זאת. 55. שנית, המבקשת לא הראתה כי הנזקים שהיא טוענת שצפויים לה - קשים מאד להערכה כספית ולא הסבירה מדוע לא ניתן להסתפק בפיצוי כספי, במקרה שיתברר שהמבקשת תזכה בתביעתה. אם אכן מדובר על הזמנות קונקרטיות שהוזמנו מאת המבקשת, הרי שכפי שהמבקשת ידעה לתת פרטים מדוייקים על ההזמנות שהיא כללה בבקשתה, ולפי סכומיהן להגיש את התביעה הכספית, היא תוכל גם בעתיד להראות מה יהיה הנזקים הכספיים שנגרמים לה, אם אכן המשיב - כטענת המבקשת על חששהּ - "יגנוב" לה הזמנות. 56. לאור האמור לעיל, אנו בדעה שהמבקשת לא הראתה מדוע יש צורך דווקא במתן צווים זמניים לפי המבוקש ואין אפשרות להסתפק בתביעה לפיצוי על נזקיה, אם היא תוכיח שהיא זכאית לפיצוי מעין זה ושהמשיבים או מי מהם אחראי לפיצויהּ. 57. לעומת זאת, אם כעת יינתן הצו המבוקש ולאחר הדיון בתיק העיקרי יתברר שלא היה מקום לתתו, הדבר יביא לגדיעה, לפחות זמנית, של מקור פרנסה משמעותי של המשיב. הדבר יביא גם לפגיעה במשיבה, אשר מעוניינת שהמשיב יהיה מנהל הייצור שלה. 58. בנסיבות האמורות לעיל, ולאור המצב הכלכלי דהיום, קשה להניח שהמשיב יוכל בנקל למצוא עבודה חלופית לתקופה שמהיום ועד למתן פסק הדין בתיק העיקרי. 59. אשר על כן, גם מאזן הנוחות נוטה בבירור לזכותם של המשיבים. ל ס י כ ו ם 60. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה, על כל חלקיה. 61. על המבקשת לשלם למשיב את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך כולל של 8,000 ₪, בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/01, אם לא ישולמו קודם לכן. לא מצאנו לנכון לפסוק למשיב את סכום ההוצאות שביקש, למרות הנטען בסעיף 12ה' לתצהירו (אשר לא גובה במסמך כלשהו), וזאת, בין השאר, בהתחשב בכך שדחינו חלק מגרסתו של המשיב. 62. על המבקשת לשלם למשיבה, את הוצאות המשפט בגין הבקשה בסך 500 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/01, אם לא ישולמו קודם לכן. 63. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מיום שהחלטה זו תומצא לו. סודיותהגבלת חופש העיסוק