פסק דין התובעת (להלן גם: "העובדת"), עבדה בשרות הנתבעת כמזכירה בכירה במשך 22 שנים ועד ליום 9.2.98, לפי משכורת קובעת של 5,000 ₪. הנתבעת (להלן גם: "המעביד") היא חברה פרטית העוסקת בהשקעות בנדל"ן, בבניה ומכירת דירות לציבור. התובעת פוטרה מעבודתה וקיבלה פיצויי פיטורים בשיעור של 100%. לטענתה מגיע לה פיצוי נוסף, משום שפיטוריה היו בחזקת "פיטורים שלא כדין". לדבריה היא פוטרה באופן שרירותי ובחוסר תום לב, מבלי שנשמעו טענותיה, ולאחר שביקרה את התנהגות אחד הממונים עליה, מר שמואל דביר שמו (להלן: "הממונה"). לחלופין מצביעה התובעת על "נוהג" שנהג המעביד ליתן "פיצויים מוגדלים" לעובדים בעלי ותק רב בעבודתם. התובעת גם הלינה על כך שמקומה בעבודה נתפש מאוחר יותר על ידי קרובת משפחה של אחת מהעובדות הבכירות שם. הנתבעת מצידה הדגישה את כוחה הקנייני כמעביד פרטי לפטר עובדים כראות עיניה, והכחישה כי נהוג אצלה לזכות עובדים ותיקים ב"פיצויים מוגדלים". לדברי המעביד, התובעת פוטרה משיקולים ענייניים של ניהול המפעל ואין כל יסוד לטענת "התנכלות". התובעת לא הצליחה להוכיח בראיות טובות כי נוהג עשתה לה הנתבעת לשלם ל"עובדים ותיקים" פיצויי פיטורים מוגדלים, וממילא נותר לבדוק האם זכאית התובעת לפיצוי בגין "פיטורים שלא כדין". ההכרעה: התובעת פוטרה לטענתה לאחר שביצעה מעקבים אחר הממונה עליה (מר דביר הנ"ל) ומצאה ששעות דיווחי הנוכחות שלו בחברה הנתבעת אינו משקף את המציאות. יומיים לאחר שהסבה את תשומת ליבו, כך לדבריה, פוטרה על-אתר וללא כל הודעה מוקדמת. את ביצוע המעקבים מתרצת התובעת בהצקות שהציק לה מר דביר, שהצר את פעולותיה בעבודתה. אולם התובעת לא הצליחה להצביע על פגיעה ב"זכות יסוד" שלה, באופן התנהגות מי מהממונים עליה. מפי התובעת נשמעו הדברים כך: "הוא לא היה במשרד, הוא היה מגיע בשעות הצהריים לארוחת צהריים ואף אחד לא ידע איפוא הוא נמצא, כשהוא אמר שהוא במקום מסויים וצלצלתי לשם הוא לא היה. יום אחד עמדתי ליד שעון הנוכחות וליוותי לקוחה והוא נכנס בשעה 14:00. כשהוא הגיע הוא לא החתים כרטיס ואני אמרתי לו על כך, הוא הסתכל עלי ולא ענה לי. לאחר מכן, שהוא ענה הוא אמר, אני ביקשתי שיחתימו לי אותו. אני ידעתי מזה שמחתימים לו את הכרטיס. ... בשעה 14:00 הבן שלו היה אוסף אותו והוא לא היה חוזר והכרטיס שלו היה מוחתם בשעה 17:00. ימים שלמים הוא לא היה מגיע לעבודה מבלי שהוא דיווח על חופשות, אלא להיפך דאג שיחתימו לו את כרטיס הנוכחות, ואני אמרתי לו שאם הוא לא יפסיק להציק לי אני אאלץ לספר את האמת להנהלה". (עמ' 7, שורה 7 לפרוטוקול ). המעביד מצידו טען, שעיסוקיו של הממונה (מר דביר) אינם מעניינה של התובעת. זו היתה צריכה להתמקד בעסוקיה שלה ולא לערוך מעקבים אחר הממונה, אשר זכה לאמון הנהלת החברה. לדברי המעביד, אופי עבודתו הניהולית של מר דביר אינה תלויה בשעות נוכחותו במשרד. לעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של המעביד. זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם - כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת (דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' ג'אנה יחיאל, סעיף 12 ג' לפס"ד מיום 17.10.94). אמת: בעידן הנוכחי קיימת התחשבות רבה ב"גורם האנושי" כחלק מהצלחת המפעל, ושיטות ניהול שונות דוגלות בשיתוף העובדים בניהול המפעל (עס"ק 400005/98 ההסתדרות הכללית נ' מד"י, סע' 11 לפס"ד מיום 23.1.00). אולם למעביד נתונה הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו. הוא זה שנושא בפירות הצלחת מפעלו ובסיכון לכשלונו. הפיקוח על ביצוע העבודה, הוא מסמכותו הבלעדית של המעביד, ואנו מקבלים את עמדתו כי התנהגות התובעת שעקבה אחרי מנהלה, היא התנהגות פסולה. מדובר כאן במעביד פרטי שאינו ניזון מקופת הציבור. המעביד הוא לא רשות ציבורית וגם לא "גוף דו-מהותי", ולפחות לא הוכח שכך הוא; וזהו כוחו הלגיטימי של המעביד הפרטי ליתן חופש פעולה למנהליו לרבות גמישות בשעות עבודתם. מנהל בגוף פרטי אינו צריך להיות נתון לפיקוח הכפופים לו. מי שמפקח על המנהל הוא המעביד עצמו. אם עובד חושד בממונה עליו בביצוע מעשים שאינם ראויים, הדרך היא פניה ותלונה לגוף המבקר את המנהל. יזמה של "חקירה פרטית" בסגנון של מעקבים בסתר אחר המנהל ובני משפחתו, אינה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים. לפיכך לא מצאנו פגם בהתנהגות המעביד לעניין זה, ומי שכשל זו דוקא העובדת שחדרה לפרטיותו של הממונה עליה. העובדת לא הצליחה להוכיח שמר דביר פגע בזכות מוקנית שלה, כך שאי אפשר לומר שצעדיה היו "צעדי התגוננות" מפניו. חרף האמור, החלטנו לפסוק לזכות התובעת פיצויי מסויים בקשר ל"פיטורים שלא כדין". ומדוע?- סיפור "המעקבים" וטענות התובעת בקשר ל"הצקות הממונה" הם דברים שהתרחשו לפני הפיטורים. הם היו ידועים גם למעביד. למרות זאת, המעביד לא נתן לתובעת "זכות להשמע" קודם לפיטוריה. התובעת פוטרה לאחר עשרים ושניים שנים (22!) מבלי שאיש מטעם המעביד טרח לשמוע מה יש לה לומר על כך. למשל מה הוביל אותה לבצע את "המעקבים" אחר הממונה עליה, מה עמדתה בקשר לאפשרות פיטוריה עקב המעשים הללו; ואם פוטרה מטעמים עניניים שאינם קשורים ל"מעקבים", ייתכן ומפי התובעת היו הצעות לפתרון של אותן סוגיות, ללא צורך בשימוש בכח הפיטורים. התובעת תארה את הליך פיטוריה, באלו המילים: "לא ידעתי בכלל שהולכים לפטר אותו. נקראתי לתל-אביב וחשבתי לתומי שמצאו לי תפקיד, כי אני בהמתנה למציאת תפקיד. למעשה קראו לי כדי לפטר אותי וזה היה יומיים אחר שהתרעתי לפניו (לפני הממונה מר דביר) שמה שהוא עושה עם שעון הנוכחות, זה לא דבר ישר" (עמ' 8, שורה 20 לפרוטוקול). ובמקום אחר העידה התובעת: "נתנו לי מכתב פיטורים. אפילו בלי בירור או זכות טיעון מצידי. כשקיבלתי את מכתב הפיטורים רציתי לומר את דברי ולא נתנו לי" (עמ' 9, שורה 5 לפרוטוקול). עדותה של התובעת בקשר ל"פיטורים המפתיעים" מבלי שאיש טרח לשמוע ממנה את גירסתה שלה לארועים שקדמו לפיטורים מקובלת עלינו; היא גם לא נסתרה על ידי המעביד. המעביד הסתפק במימוש כוחו הניהולי בפיטורי העובדת, שעה שסבר כי "הפיטורים עניניים". המעביד כלל לא העלה על דעתו שגם כוונות טהורות של פיטורים, מחייבות מתן הזדמנות לעובד לומר את דעתו, קודם למימוש הפיטורים בפועל. רוצה לומר: מדובר כאן, בעובדת המועסקת במשך 22 שנים, אצל מעביד פרטי. היא מפוטרת בשל "מעקבים" אחר הממונה עליה, ומבלי שהמעביד דרש ושאל למניעיה בעשותה את מה שעשתה. אם הפיטורים אינם קשורים ל"מעקבים" גם אז היה לטעמנו חייב המעביד ליתן לעובדת זכות להשמע טרם פיטוריה. הפרת הזכות להשמע מהווה לדעתנו "הפרת חובת הנאמנות" של מעביד - ויהא אשר יהא אופיו - גוף פרטי, רשות ציבורית או גוף "דו-מהותי". כך למשל, אם התובעת היתה נשאלת לפשר מעשיה, אולי היתה מניחה את דעתו של המעביד כי נאמנות עיוורת לעבודתה ומעבידה, היא זו שהניעה אותה לעשות את מה שעשתה. אולי התובעת טעתה בכנות לחשוב כי זה אינטרס של המעביד שעובדיו - גם הבכירים שבהם - ידווחו במלא על שעות עבודתם. אם הפיטורים אינם נוגעים ל"מעקבים", גם אז זכותה להשמע, כעובדת ותיקה שהעמידה את כח עבודתה במיטב שנותיה לטובת מעבידה. איננו אומרים כי זהו המקרה שבו העובדת צדקה לגופם של דברים. לא מן הנמנע כי ההיפך מכך. כל שברצוננו לומר הוא שלדעתנו עובד המועסק אצל מעביד כל שהוא במשך תקופה של שנים ארוכות, זכאי להשמע טרם פיטוריו, ויהא נימוק הפיטורים אשר יהא. הלכה זו לא תתפוש כמובן, כאשר מניעי הפיטורים ידועים, וטיעוני המפוטר לא יועילו. למשל, בפיטורים עקב סגירת המפעל. אולם, זה כמובן אינו המקרה הנוכחי. סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, בפסיקתה מן השנים האחרונות הובילה ועודדה דרך מחשבה המתייחסת למיקומו ומעמדו של עובד במקום עבודתו. השופטת ברק הדגישה את ההתנגשות בין אילוצי המעביד והצרכים הכלכלים של מפעלו, לעומת זכותו של האדם לעבוד ולהשתכר בכבוד (ר' ע"ע 359/99 לאה לוין נ' רשות השידור, עמ' 11 לפס"ד מיום 28.2.01). גם מי שיחלוק על דעתה יסכים, שכיום חובתו של המעביד "לקחת בחשבון צרכים סבירים של עובדיו כעובדים" (ר': ע"ע 3000353/97 מד"י נ' משה נהרי, עמ' 2 לפסק דין מיום 18.6.00). האם אין זה "צורך סביר" של עובד, שיקבל "זכות שימוע לפני פיטורים" לאחר שבילה עשרות שנים במקום עבודתו? - לדעתנו זהו "צורך סביר" שנובע גם מחובת ההגינות ותום הלב של מעביד לעובד, במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי גם יחד. התובעת לא זכתה ל"זכות שימוע" כזאת, וממילא הופרה כלפיה זכות שהפכה לחלק מחוזה העבודה שלה. תוצאת ההפרה הינה פסיקת פיצוי כספי. בשים לב לנסיבות המקרה - קרי - התנהגות לא ראויה של התובעת קודם לפיטורים, בשילוב עם התנהגות לא הגונה של הנתבעת במעמד הפיטורים - יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי שווה ערך של חמישה (5) חודשי שכר בלבד, כערכם ביום הפיטורים. בעת שומת הפיצוי, לקחנו בחשבון את תקופת העבודה, הארוכה של התובעת במקום עבודתה. אנו מחליטים לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין "פיטורים שלא כדין" (בשל "היעדר השימוע") בסכום של 25,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (9.2.98), ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת היא זו שתשא בהוצאות המשפט הנוכחי, ותשלם לתובעת סכום נוסף של 4,000 ₪ בצרוף מע"מ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. פיצוייםשימוע לפני פיטוריןשימועפיטורים