פסק דין א. פתח דבר בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום היתה י.ל.ר. שוקי הון (1992) בע"מ (להלן: "י.ל.ר שוקי הון") חברה ציבורית שעסקה באמצעות חברות בנות במתן שירותים בתחום השקעות ויעוץ פיננסי. חברת י.ל.ר. חיתום והשקעות (1993) בע"מ (להלן: "י.ל.ר. חיתום") היתה חברה פרטית בבעלות י.ל.ר. שוקי הון, ושימשה כזרוע המבצעת שלה בתחום החיתום והנפקות ציבוריות, והנאשם היה מנהלה במועדים הרלבנטיים לכתב-האישום. י.ל.ר. שוקי הון וי.ל.ר. חיתום, ופריון חברת נאמנות להשקעות בע"מ (להלן: "חב' פריון"), שניירות ערך שלה נסחרו בבורסה לני"ע בת"א (להלן: "הבורסה") נימנו בתקופה זו על קבוצת החברה לישראל בע"מ (להלן: "החברה לישראל"). בחודש יולי 1996 החזיקה החברה לישראל במישרין ובעקיפין 54% ממניות פריון. במהלך חודש יולי 1996 יזמו יוסף טייכר - מנכ"ל י.ל.ר שוקי הון ביחד עם הנאשם, מהלך לפיו החברה לישראל תרכוש מהציבור החזקותיהם בני"ע של פריון, ולאחר מחיקת המניות מהמסחר תשנה החברה לישראל את מעמדה של חב' פריון מחברה ציבורית לחברת בת פרטית, וזאת על מנת שעם פירוקה של פריון או מיזוגה בחברה לישראל יועברו נכסי פריון לבעלות החברה לישראל. ראה דברי הכלכלן הראשי בחברה לישראל - אלי טוב: "פריון בעצמה, זו היתה חברה עם מזומנים, סכום מאוד גבוה של מזומנים, הכוונה היתה להשתמש בדיבידנד שימשך מפריון ... היתה פה הערכה על סדר גודל של רווח שיהיה לחברה לישראל של כ- 37 מיליון ש"ח" (עמ' 17 שורות 13-17). הנאשם מואשם כי, במהלך התקופה בה עסק בהכנת הצעת הרכש, מסר לישראל מאיו (להלן: "מאיו") - מנהל תיקים בחב' בטוחה ני"ע והשקעות בע"מ (להלן: חב' בטוחה") פרטים אודות הצעת הרכש הצפויה, הרקע להגשתה ותנאיה, וכן עידכן אותו באופן שוטף בפרטים אודות התקדמות הטיפול בהצעת הרכש, ומסר לו פרטים אודות המחיר אותו עומדת להציע החברה לישראל לציבור מחזיקי ני"ע פריון. הנאשם מואשם כי מתוקף תפקידו, וכמי שעסק במישרין בטיפול בהצעת הרכש, היה "איש פנים" בחב' פריון, ומסר למאיו מידע פנים, ביודעו או היה לו יסוד סביר להניח, שמאיו, כמנהל תיקים ואיש שוק הון יעשה שימוש במידע הפנים שנמסר לו. על פי כתב-האישום, הנאשם עבר בכך על האיסור לעשות שימוש במידע פנים ע"י איש פנים כאמור בסעיף 52(ג) לחוק ניירות ערך תשכ"ח1968- (להלן: "חוק ני"ע"). ב. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת ע"י ב"כ הצדדים: 1. בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום היה הנאשם מנכ"ל חב' י.ל.ר. חיתום, ובמסגרת תפקידו הוטל עליו לטפל מטעם י.ל.ר. שוקי הון בביצוע הצעת רכש שהציעה החברה לישראל למניות חב' פריון. 2. בתאריך 23.7.96 התקיימה בחברה לישראל פגישה בה נכחו בעלי השליטה דאז בחברה לישראל: שאול אייזנברג ז"ל, בנו ארוין אייזנברג, וכן סגן יו"ר דירקטוריון י.ל.ר. שוקי הון - יצחק זאוברמן, ומנהלה יוסף טייכר (להלן: "טייכר"). בישיבה זו הציע טייכר כי תוגש הצעת רכש לציבור, לפיה תירכשנה החזקות הציבור בני"ע של פריון במחיר גבוה בשיעור משמעותי ממחיר המניות בבורסה. לאחר קבלת הצעתו של טייכר ע"י בעלי השליטה של החברה לישראל, ניתנה הוראה לנציגי י.ל.ר. שוקי הון להכין את הצעת הרכש, וי.ל.ר. שוקי הון מונתה לשמש כיועץ להצעת הרכש. 3. בישיבה שהתקיימה כאמור בתאריך 23.7.96 לא נכח הנאשם, אך טייכר, בשובו מהישיבה האמורה לעיל, הטיל על הנאשם לטפל בהכנת הצעת הרכש מטעם י.ל.ר. שוקי הון. 4. במהלך התקופה שבין 23.7.96 ועד 11.8.96 עסק הנאשם ביחד עם כלכלנים, משפטנים ורואי חשבון בהכנת הצעת הרכש ועריכת מיפרט כנדרש בתקנות ני"ע (הצעת רכש) התשנ"ד1994-. 5. בטיוטות מיפרט הצעת הרכש התחייבה החברה לישראל לרכוש מציבור המחזיקים במניות פריון כל מניותיהם במחיר העולה בכ- 30% על מחיר המניות בבורסה, וכן הודיעה כי בכוונתה להביא למחיקת מניות פריון מהמסחר בבורסה, והעברת נכסיה של פריון לחברה לישראל. 6. אין מחלוקת כי הצלחת מהלך של הצעת רכש תלוייה בהיות הצעת הרכש סודית, ופרטיה לא יודלפו לציבור. 7. דירקטוריון החברה לישראל אישר ביצוע הצעת הרכש בתאריך 11.8.96, והצעת הרכש פורסמה בהודעה לציבור במועד הנ"ל, וכן הוגש מיפרט של הצעת הרכש של מניות פריון, לרשות ני"ע, לבורסה ולרשם החברות. היתה זו לחברה לישראל הפעם ראשונה שאישרה ביצוע הצעת רכש. במסגרת הצעת הרכש הציעה החברה לישראל למחזיקי מניות פריון, לרכוש מהם את מנית פריון שבהחזקתם, במחיר העולה ב- 35% על מחיר השוק של המניה ביום המסחר האחרון שקדם לפירסום ההצעה. 8. בתאריך 11.8.96, עם קבלת ההודעה אודות הצעת הרכש, הופסק המסחר במניות פריון, ולמחרת, בתאריך 12.8.96 נרשמו ביקושים גדולים שהביאו לסיום המסחר בשער "קונים בלבד". מיום המסחר האחרון לפני הצעת הרכש (8.8.96), ועד ליום הראשון אחרי פירסום הצעת הרכש (13.8.96) עלה שער ני"ע פריון בשיעור של כ- 35%. 9. הנאשם הודה בחקירתו ברשות ני"ע וכן בביהמ"ש, כי מסר לישראל מאיו - מנהל תיקים בחב' בטוחה - חב' לניירות ערך להשקעות בע"מ - פרטים אודות הצעת הרכש הצפויה של מניות פריון. על היקף הפרטים והעידכון השוטף - קיימת מחלוקת, כמו גם על הציפיות הסבירה שהיה לנאשם כי מאיו, שהינו מנהל תיקים ואיש שוק הון - יעשה שימוש במידע שקבל. ברם, אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך התקופה בה הנאשם עסק בהכנת הצעת הרכש הוא עמד בקשר הדוק עם מאיו, וכי מאיו עשה שימוש במידע שנמסר לו ע"י הנאשם. הנאשם עצמו לא רכש מניות פריון לעצמו או למקורביו, ולא נטען כי קבל כל טובת הנאה תמורת מסירת המידע למאיו. 10. במהלך עשרת הימים שלפני פירסום הצעת הרכש, בתאריכים 1.8.96 ועד 11.8.96 רכש מאיו מניות פריון בסכום כולל של כ- 700,000 ש"ח, וכן ניסה לרכוש מניות פריון בסכום נוסף של כ- 750,000 ש"ח. 11. במהלך התקופה שבין 18.8.96 ועד 25.8.96 מכר מאיו את מניות פריון שרכש, והפיק רווח של כ- 250,000 ש"ח. ג. גדר המחלוקת המחלוקת בין התביעה לסניגוריה מתמקדת בעיקרה בשאלת קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש העבירה. כלומר, האם הנאשם ידע או היה לו יסוד סביר להניח שמאיו יעשה שימוש במידע שקבל ממנו. לטענת ב"כ הנאשם, מרשו מסר את המידע למאיו ללא כל מחשבה פלילית בקשר לאפשרות שמאיו יעשה שימוש במידע. עוד לטענתו, היתה הצדקה להתייעצות הנאשם עם מנהל תיקים כמאיו, לצורך קביעת המחיר הראוי למניית פריון במסגרת הצעת הרכש, וזאת עקב יחסי האמון שהתקיימו בין השניים. כמו-כן, טוען ב"כ הנאשם, כי המאשימה הביאה בפני ביהמ"ש ראיות נסיבתיות חלשות במשקלן ובמהותן, מהן התבקש ביהמ"ש לקבוע על קיומה של מחשבה פלילית הנדרשת להרשעה בעבירה זו. מאחר ואין בידי המאשימה ראיה עיקרית ועצמאית, להוכחת המחשבה הפלילית אצל הנאשם, אזי הנטל המוטל על המאשימה - לא הורם, ונותר לטענתו, יותר מאשר ספק סביר לאשמת הנאשם. ד. מהותה של הצעת רכש הצעת רכש הינה הצעה לציבור המחזיקים במניות חברה הנסחרת בבורסה לרכישת מניותיהם במחיר הנקוב בהצעה. הצעת רכב יכול ותיעשה במטרה להפוך חברה ציבורית לחברה פרטית, או במקרה של השתלטות על חברה בעלת פוטנציאל שטרם מומש או כחלק מתהליך של מיזוג. בענייננו, החברה לישראל הציעה הצעת רכש לרכישת מניות חב פריון בה החזיקה במישרין ובעקיפין כ- 54%, וזאת על-מנת להפוך אותה לחברה פרטית שאינה נסחרת בבורסה, ולזכות בנכס העיקרי שלה: מזומנים בסכומים נכבדים, שהיו מצויים בקופתה. החברה לישראל בחרה לרכוש יתרת מניות פריון שאינן בחזקתה, במחיר העולה על שווי השוק, אך פחות משוויה הריאלי של החברה. הצעת הרכש הועלתה ע"י י.ל.ר. שוקי הון, ותפקידה העיקרי בשלבי הכנתה היה לקבוע את המחיר שיוצע לציבור בהצעת הרכש. מוסכם על הכל כי היה צורך לקבוע, מחיר שיהיה גבוה מספיק כדי להביא את מחזיקי המניות להיענות להצעה, אך יותיר רווח מכסימלי אפשרי לחברה לישראל - רווח שהינו הפער שבין שווי החברה עפ"י המחיר שישולם עבור המניות, לבין שוויה הריאלי עפ"י הערכת המציע, ואם נשתמש בביטויו של פרופ' סדן "המחיר מינימלי שבו ניתן להשיג היענות מכסימלית"(עמ' 500 שורות 17-19). מאחר והחברה לישראל רצתה במחיקת מניות פריון מן המסחר בבורסה, היה עליה לרכוש לפחות 90% מכלל המניות שהוחזקו ע"י הציבור, קרי: 90% מתוך 46% ממנית פריון (שהרי כאמור, 56% היו בהחזקתה של החברה במישרין או בעקיפין), ואז היה באפשרותה לכפות על בעלי המניה שסירבו להצעת הרכש למכור מניותיהם באותם תנאים שנקבעו בהצעה - מנגנון רכישה כפוייה עפ"י סעיף 236 לפקודת החברות תשמ"ד1984-. לנאשם כנציג י.ל.ר. היה אינטרס אישי ומקצועי לקבוע מחיר שיאפשר רכישת המניות מהציבור עם רווח מכסימלי לחברה לישראל, שכן שכ"ט י.ל.ר., ממנו נגזר הבונוס שיקבל, נקבע כפונקציה של מידת ההיענות למידת הרווח שיותר לחב' לישראל. הנאשם הכין מסמך ראשוני ליוסי טייכר שהציג הרעיון בדבר הצעת הרכש לשאול אייזנברג ז"ל בפגישתם בתאריך 23.7.96. משנתן אייזנברג "אור ירוק" להכנת הצעת רכש, החלה העבודה המעשית על הכנת ההצעה. במהלך הכנת ההצעה היה הנאשם שותף לתהליך העבודה של הצוות שעסק בהכנת ההצעה: עוה"ד הפנימי של החברה לישראל בסיוע עוה"ד של משרד הרצוג-פוקס-נאמן, חשב החברה לישראל - אלי טוב ועוזרו רן גרטנברג, ויועץ חשבונאי שנתן משרד רו"ח סומך-חייקין. לאחר פירסום ההצעה הנאשם עסק בשיווק ושיכנוע בעלי מניות להיענות לה. הערכת שווי החברה הוטלה לביצועו של אלי טוב ורן גרטנברג, ואילו מחיר המנייה נותר לקביעתו של הנאשם מטעמה של י.ל.ר שוקי הון. הנאשם איתר מידע במערכות מידע שונות: שערי מניות, נפחי מסחר, היסטוריית אחזקה של הגורמים המוסדיים, קרי: באיזה מחיר רכשו בעבר מניות פריון. לטענת הנאשם, הוא בקש ללמוד ממאיו על היקפי ביקושים והיצעים שלא נענים במהלך יום המסחר, ודרך התפתחות המסחר בכל יום נתון - אינפורמציה גלויה למי שעוסק באופן יומיומי במסחר, ועוקב אחר מסך המחשב. ב.יל.ר. היו מסכי מחשב מחוברים למסחר במניות בבורסה, אלא שלנאשם אשר שימש בתפקיד של בנקאי השקעות לא היה מסך כזה בחדר. לטענת הנאשם, הוא לא עקב באופן יומיומי אחר המסחר בבורסה, וגם באם היה עושה כן היה חסר אותו ידע שיש למנהל תיקים שזהו לחם חוקו. מעדויותיהם של יקותיאל (קותי) גביש ועמית ביאל עולה כי אכן בפועל מתקיימות התייעצויות עם מנהלי תיקים. העד קותי גביש ציין: "... אתה הולך אל האיש שנמצא עם ידיו, רגליו ועיניו כל הזמן על המסך במסגרת הפעולה שלו כסוחר. זה נותן עוד איזו שהיא זוית, זה לא משהו שאתה נשען עליו באופן בלעדי, אבל זה בהחלטת מרחיב את ספקטרום האינפורמציה שיש לצורך קבלת החלטה." (עמ' 432 שורות 7-10). העד ביאל ציין כי הוא התייעץ בעבר עם גורמים בשוק ההון - בנקאי השקעות כמוהו, וכן משקיעים בולטים בשוק. לדבריו, הוא התייעץ בעניינים רגישים עם מנהלי תיקים (עמ' 400 שורות 20-21), וכן התייעץ בעניינים רגישים עם מאיו (עמ' 400 שורות 22-23). ברם, כשהוא מבקש לבצע השתלטות עויינת, בהתייעצות מעין זו לא ילך להתייעץ עם שחקן גדול בשוק. ראה דבריו: "כי אני מיד חושף את הקלפים שלי. דווקא זה סוג התייעצות שבו אני הולך למישהו שיש לי אמון אישי בו, ושהוא לא שחקן עיקרי בשוק." (עמ' 401 שורות 5-8). לעומתם מציין העד גד אפלבאום: "לו אני בנקאי השקעות, אני מעריך שאני צריך מאוד להזהר עם מנהל תיקים שאני מדבר אתו, מנהלי תיקים, האופק התיכנוני שלהם מתחיל ביום שני ונגמר ביום חמישי, כי אם מחזיקים בזה יותר מ- 5 ימים - זה כבר השקעה לזמן ארוך." (עמ' 190 שורות 22-24). ה. הפן המשפטי: סעיף 52ג' לחוק, שבהפרתו מואשם הנאשם קובע בזו הלשון: "איש פנים בחברה העושה שימוש במידע פנים, דינו - מאסר שנה או קנס של 9,000 ש"ח". הנוסח המעודכן התקף להיום: "איש פנים בחברה העושה שימוש במידע פנים, דינו - מאסר 5 שנים או קנס בשיעור פי חמישה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין התשל"ז1977-". על התביעה איפוא להוכיח כי: א. הנאשם היה איש פנים בחברה. ב. פעולת הנאשם היתה "שימוש" במידע. ג. המידע בו נעשה שימוש היה "מידע פנים". ד. היסוד הנפשי היה מחשבה פלילית ברמה של מודעות. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של שימוש במידע פנים סעיף 52 ב(א)(2) לחוק ני"ע קובע כך: "א) העושה אחת מאלה עושה שימוש במידע פנים.... ......... 2) המוסר מידע פנים או חוות-דעת על נייר ערך של חברה כאשר מידע פנים מצוי בידו, לאדם אשר הוא יודע, או יש יסוד סביר להניח, כי יעשה שימוש במידע הפנים או ינצל את חוות-הדעת לצורך עסקה או ימסור אותה לאחר." על התביעה איפוא להוכיח אחת מהשתיים: המעביר מידע ידע כי יעשה שימוש במידע הפנים. או: העברת המידע היתה לאדם שהיה למעביר יסוד סביר להניח כי יעשה שימוש במידע הפנים. סעיף 90א(4) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") שכותרתו "פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה" קובע כי יש לפרש המונח "יש יסוד סביר להניח" אם הופיע בחיקוק שקדם לתיקון מס' 39 לחוק העונשין כחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות, כפי שהיה מודע להם, ונמנע מלבררם. נדרשת איפוא הוכחת מודעות לאפשרות עשיית שימוש במידע, ולו בדרך של חשד, ועל כן אין עסקינן בעבירת רשלנות. בהערת אגב, ניתן לציין כי החמרת הענישה משנת מאסר - העונש שהיה קיים בעת ביצוע העבירה בתיק דנן, לעונש כיום - 5 שנות מאסר - מלמד על סיווג העבירה בעיני המחוקק. בע.פ. 2576/93 מ"י נ. רוזנבלום, פד"י נ"א(1) 610 (620-621) קבע כב' השופט גולדברג כי המילים "או יש יסוד סביר להניח כי יעשה שימוש במידע פנים ..." אינן מצביעות על ביצוע מעשה העבירה ברשלנות או בהיסח הדעת. דעת רוב השופטים בפסה"ד הנ"ל, כי נדרש הוכחת קיום כוונה פלילית להשיג טובת הנאה למעביר המידע או לאחר. כב' השופט גולדברג בדעת מיעוט קבע כי מספיקה פזיזות כתנאי להרשעה בעבירה זו. ראה גם הסתמכותו של כב' השופט חשין על דעתו של השופט גולדברג: ע.פ. 4675/97 רוזוב נ. מ"י (לא פורסם) - עמ' 24. "עצימת עיניים" או "עיוורון מכוון" הינם חריג לידיעה מעשית של רכיב הכוונה הפלילית, ודרך חילופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים, כמוהו כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עלול להיות חשד, כי אסור הוא. אין לערבב כלל זה עם רשלנות. ראה: ע.פ. 538/89 ורשבסקי ואח' נ. מ"י, פד"י ל"ד(2) 870. מהותו של "מידע פנים" עפ"י סעיף 52א' לחוק ני"ע, על-מנת שמידע יחשב כ"מידע פנים" עליו להיות: א. מידע על התפתחות בחברה, שינוי במצבה, התפתחות או שינוי צפויים או מידע אחר על החברה. ב. על המידע להיות בלתי ידוע לציבור. ג. אילו נודע המידע לציבור, היה בו כדי לגרום לשינוי משמעותי במחיר ניה"ע של החברה. אין מחלוקת כי המידע אודות כוונת החברה לישראל להגיש הצעת רכש לא היה ידוע לציבור, ומידע זה פורסם בתאריך 11.8.96. אין גם מחלוקת בדבר פוטנציאל ההשפעה שיש במידע זה על מחיר ני"ע של חב' פריון, שכן במידע מוקדם אודות הכוונה לפרסם הצעת רכש יש כדי לגרום לביקושים ועליית שער ניה"ע. בפועל גם הוכח, כי יום לאחר פירסום הצעת הרכש, בעת שהמסחר במניית פריון התחדש (בתאריך 12.8.96) נרשמו במנייה ביקושים גדולים שהביאו לסיום יום המסחר בשער "קונים בלבד" (מימוש מבחן העזר המוכר בפסיקה כמבחן ה"פוסט פקטום"). השאלה היא: אם מידע על כוונת החברה לישראל להציע לציבור בעלי מניות פריון לרכוש מניותיהם הינו "מידע על התפתחות בחברה" או "מידע אחר" על החברה, והאם מידע על הצעת רכש מהווה "מידע פנים" כשמציעת הצעת הרכש היא בעלת מניות עיקרית בחברת המטרה. נבחן תחילה מהו תכלית החיקוק. תכלית האיסור על שימוש במידע פנים - ס' 52 לחוק ני"ע, היא למנוע ניצול יתרון בלתי הוגן במסחר בני"ע, הנובע מנגישות למידע הקשור לחברה, בשעה שלציבור המשקיעים אין נגישות כזו - "אין מדובר בהיעדר שוויון בין המשקיעים בבורסה בידע שבידיהם, אלא בדרך בו נוצר הפער במידע". ראה: רע"פ 5174/97 משה קרן נ. מ"י, פד"י נ"ב (2) 177, וע.פ. 4675/97 רוזוב נ. מ"י, דינים עליון, כרך נ"ו 11. פרופ' גרוס במאמרו - "האיסור בדבר ניצול מידע פנים בחברות" - דיני משפט ט"ו(3)481, ציין: "לא יתכן שבאותו מגרש משחקים, שבו נפגשים קונים ומוכרים מרצון, יפעלו כללי משחק שונים בין שני חלקי המגרש. בחלקו האחד ישחק הציבור כשפניו מול השמש, והוא מסתנוור מקרניה ואינו יודע את העובדות לאשורן, ובחלקו השני, יופיע שחקן הרואה נכוחה את כל העובדות ופועל בהתאם". תכלית החוק איפוא היא למנוע ניצול בלתי הוגן של מידע, שיפגע באמינות שוק ההון, ובציפיות המשקיעים לקיום "כללי משחק" הוגנים בבורסה, ובסופו של דבר יגרום להם להדיר רגלם ממנה. הגדרת "מידע הפנים" בלשון סעיף 52א' לחוק ני"ע שאינו קובע "רשימה סגורה" של מידעים המהווים "מידע פנים", אלא מציין הגדרה כוללנית "כל מידע אחר על החברה" - היא הנותנת כי המחוקק התכוון ליתן פרשנות מרחיבה למונח "מידע פנים". לא פעם מידע אודות מניות החברה משולב במידע אודות החברה: תקנות ניירות ערך (דוח"ות תקופתיים ומיידיים), תש"ל1970- מורות על הצורך בפירוט בכל דו"ח תקופתי על שינויים בהון שחלו בתקופת הדו"ח, על זכויות לרכישת מניות שהוענקו, פרטים אודות רישום מניות למסחר או ביצוע הפסקת מסחר. בענייננו, הצעת הרכש היתה אמורה להביא לשינוי מהותי במבנה אחזקת הון המניות של החברה - ריכוז המניות ביד של מחזיק אחד, שינוי בניהול החברה, ומחיקת חברת המטרה מהמסחר בבורסה, והפיכתה לחברה פרטית. מטרת הצעת הרכש אכן מומשה בענייננו, ולעניין זה ראה את מכתבו של מנכ"ל חב' פריון מר גד אפלבאום לחברי הדירקטוריון - "סיום פעילות חב' פריון כחברה ציבורית" (ת33/). מתקין התקנות אף צפה כי בעקבות הצעת רכש, צפוי שינוי במדיניות העיסקית של החברה, שינוי בהרכב הדירקטוריון וההנהלה, שינוי מבנה ההון והרכב הנכסים, ועל-כן הורה למציע לפרט תוכניותיו לגבי חברת המטרה בכל התחומים החשובים למשקיע הסביר - המחזיק במניות אותה חברה (ראה תקנה 5(א)(11) לתקנות ניירות ערך (הצעת רכש) תשנ"ד1994-. בת.פ. 6802/94 מ"י נ. יונה, דינים שלום, כרך ד' 394, קבע כב' השופט ד. ארבל כי מידע אודות השתלטות צפויה - רכישת מניות - מהווה "מידע פנים". ראה דבריו: "אין כל הצדקה להוציא מגדר הגדרה 'אנשי פנים' אשר מנהלים מו"מ עם חברה לרכישת השליטה בה, ומייצגים בשלב זה חברה אחרת אשר עומדת לרכוש את השליטה בחברה הנרכשת, ומכוח מו"מ זה רוכשים מידע, שאינו ידוע בשלב זה לציבור. אנשים מסוג זה, אשר באותו שלב עדיין אינם אנשי פנים של החברה הנרכשת, הופכים החל מאותו רגע שבו קבלו אותו מידע לאנשי פנים מכח קבלת המידע, שהרי מטרת האיסור הינה למנוע סחר בלתי הוגן, תוך שימוש במידע, שאיננו נחלת ציבור המשקיעים כולו, או לא נחלת חוג מצומצם ונבחר של יודעי דבר". כאן יוער, כי בת.פ. 2125/99 בעניינו של רן גרטנברג, ות.פ. 2126/99 בענינו של ישראל מאיו, הודו הנאשמים בביצוע עבירות של שימוש במידע פנים, כאשר רכשו מניות פריון לאחר שקבלו "מידע פנים" מאיש פנים, והורשעו ע"י מותב זה. האם היה הנאשם "איש פנים" בחב' פריון ? לטענת ב"כ הנאשם, לא היתה למרשו או לי.ל.ר. כל זיקה לחב' פריון. סעיף 52א' לחוק ני"ע מגדיר "איש פנים" בזו הלשון: איש פנים בחברה - "1) דירקטור, מנהל כללי, בעל מניות עקרי בחברה או אדם אחר שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים ביום הקובע או תוך ששת החודשים שקדמו לו ..." חברה עפ"י לשון הסעיף - "תאגיד שניירות הערך שלו הוצעו לציבור על פי תשקיף או נסחרים בבורסה, והם נמצאים בידי הציבור, לרבות חברת בת וחברה קשורה של אותה חברה". (הדגשות שלי - י.א.) בענייננו - הנאשם היה בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום מנכ"ל י.ל.ר. חיתום, והיה אחראי מטעם י.ל.ר. שוקי הון על ביצוע תפקידים שהוטלו עליה ע"י החברה לישראל בקשר להצעת הרכש. חב' פריון היתה חברת בת של החברה לישראל. הנאשם העיד על עצמו כי פיסית, היה עובד של י.ל.ר. שוקי הון, ולא עובד של חב' החיתום (עמ' 229 שורה 22). הוא בדק את חב' פריון מטעם י.ל.ר. שוקי הון, בגלל נגישות שהיתה לו לבעלי המניות. י.ל.ר. שוקי הון היתה חברה קשורה של פריון ושל החברה לישראל, הנאשם כבעל תפקיד ומעמד בי.ל.ר., ומתוקף היותו עובד בכיר בה, היה בעל גישה למידע אודות החברה לישראל וחב' פריון. לנאשם היתה איפוא, נגישות מלאה למידע אודות הצעת הרכש, הוא היה חבר בצוות מצומצם שריכז את הטיפול בהצעת הרכש, ידע כל פרט ופרט בה, ולטענתו, אף היה יוזמה של הצעת הרכש. הנאשם היה "איש פנים" בחב' פריון, מתוקף קשריו עם חב' פריון שנתנו לו גישה למידע אודות הצעת הרכש. בת.פ. 6802/94 מ.י. נ' יונה, דינים שלום כרך ד' 394 שאוזכר בפרק בעניין "מידע פנים", נקבע כי אנשי החברה המשתלטת הינם "אנשי פנים" של החברה הנשלטת, וזאת נוכח מבחן המידע: אדם נהפך ל"איש פנים" אם קבל מידע פנים תוך קשריו עם החברה. האם עשה הנאשם שימוש במידע פנים ? אין מחלוקת כי הנאשם מסר למאיו מידע פנים. בתגובתו לכתב האישום ציין בא-כח הנאשם כי מרשו מודה כי במסגרת תפקידו הוא התייעץ מס' פעמים עם מאיו, ובמסגרת ההתייעצות "הציג הנאשם למאיו את הרעיון המתגבש לפיו תצא החברה לישראל בהצעת רכש למניות פריון, והתייעץ אתו בקשר לקביעת המחיר שיוצע בהצעת הרכש, ולהיענות השוק הצפויה להצעה" (סעיף 3, עמ' 3 לתשובת הנאשם לכתב-האישום). בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי שיתף את מאיו בכל פרטי התהליך ופרטי המפרט, לרבות ההחלטה שלא לקבוע סף מינימום, וציין כי לא ראה לנכון ליתן לו רק "חתיכות מהמידע", ובגלל היחסים שביניהם "יכולתי לדבר חופשי, ולא לברור איזה פרט כן, ואיזה פרט לא. לא הרגשתי בעיה לחשוף בפניו את הנתונים". (ראה: עמ' 377 שורות 3-6). הנאשם ידע כי בידיו מידע בעל ערך כלכלי רב בעל פוטנציאל והשפעה על שער נייר ערך פריון, וכי מידע זה הגיע לידיו עקב תפקידו בי.ל.ר., אלא שלטענתו, הוא מסר אותו למאיו במסגרת התייעצות על בסיס יחסי אמון ביניהם. האם היה לנאשם יסוד סביר להניח כי מקבל המידע יעשה שימוש במידע פנים ? ב"כ מאשימה מתבססת על החזקה שבעובדה כי מידע פנים הנמסר לפעיל בשוק ההון - ינוצל על ידו לטובתו או לטובת לקוחותיו. (ראה: ת.פ. (ת"א) מ"י נ. הופמן (לא פורסם), וכן: בעניין קרן - רע"פ 5174/97 קרן נ. מ"י, פד"י נ"ב (2) 177). שם העביר איש פנים מידע לאיש שוק ההון לצורך רכישת מניות עבורו, והאחרון השתמש במידע ורכש אותן מניות עבור לקוחותיו. להוכחת היסוד הסביר להניח שאיש שוק ההון ירכוש מניות עבור לקוחותיו, הופעלה החזקה העובדתית. וכן ראה: ת.פ. (ת"א) 1327/92 מ"י נ. פריאל (לא פורסם - עמ' 62). בענייננו, הנאשם לא רכש ולא בקש לרכוש מניות פריון עבור עצמו, וכאמור, טענת ההגנה היא שהפניה למאיו נעשתה על בסיס יחסי אמון ביניהם, ונועדה להתייעצות ולא לעשיית שימוש במידע. אנשי שוק ההון שהובאו למתן עדות - התייחסו לתופעת ההתייעצות כתופעה שכיחה המתבצעת על בסיס אמון אישי. עדותם, שיש בה מהעירוב של התייעצות עם בנקאי, והתייעצות עם מנהל תיקים, מדגישה רק את הצורך בקביעת נורמות ברורות וחדות בנושא זה בשוק ההון. מאיו עבד, בעת שקבל המידע נשוא כתב-האישום כמנהל תיקים בחב' בטוחה וניהל תיקים בהיקף של מאות מליוני שקלים. הנאשם ניסה לתאר את מאיו כמנהל תיקים מהזן החדש שאינו ניזון משמועות, אלא מתבסס על ידע וניתוח, תוך שימוש במערכת מחקר. דווקא מתיאור זה ניתן ללמוד על דרכם של מנהלי תיקים בדרך כלל הניזונים משמועות ועושים בהן שימוש - ביסוס לחזקה העובדתית שפורטה לעיל, וזאת להבדיל מבנקאי השקעות שהנסיון וההגיון מלמדים כי לא יעשה שימוש אסור במידע. ראה דברי העד אפלבאום: "בנקאי השקעות שאינפורמציה שנמסרת לו - דולפת - תחוסל הפעילות שלו כבנקאי השקעות. בנקאי השקעות המאבד אמינותו - לא יקבל עבודה" (עמ' 215 שורות 4-7). העד גביש התקשה לקבוע בעדותו כי מנהל תיקים חשוד מראש בעבירות על החוק, וטען כנגד ההלכה הפסוקה - "אני הנחה כזאת - לא הייתי מקבל" (עמ' 441 שורות 6-9). העד ביאל ציין כי הוא מאמין כי הכל תלוי באישיותו של בעל התפקיד, ובקיומם של יחסי אמון עמו (עמ' 402 שורות 10-13). בעניין זה, שונה עמדתם של העדים טייכר ואפלבאום. יוסי טייכר הסביר כי לא התייעץ עם מנהל תיקים לצורך גיבוש המחיר הראוי בהצעת רכש מאחר ומנהל התיקים אליו יפנה, יכול לעשות שימוש במידע (עמ' 108 שורות 7-10). להבדיל מהתייחסותו למנהל תיקים, טייכר לא חשש להביא המידע לידיעת עורך-דין או רואה חשבון (עמ' 124 שורות 23-24, ועמ' 125 שורות 1-3). גד אפלבאום אף היה קיצוני יותר והגדיר את מנהלי התיקים כאנשים בעלי אופק תיכנוני לטווח קצר ו"באופן יחסי אין להם נאמנות", והוסיף: "... זה מהלך בעייתי, מהלך מסוכן, צריך להיות מודעים לזה, זה מהלך מסוכן מבחינת פריצה של אינפורמציה החוצה לפני המועד שאתה רוצה שהאינפורמציה הזו תהייה בציבור". (עמ' 190 שורה 22 עד עמ' 191 שורה 14). אפלבאום אמנם טען ש"יכול להיות מנהל תיקים ששומר אמון" (עמ' 215 שורות 18-20), וזה בצד "נורמה" שאימץ לעצמו, של גילוי סודות לעיתונאים המוגדרים על ידו כ"שומרי סוד", אך הוא הדגיש כי ישאל תחילה את מנהל התיקים, אם יש לו פוזיציה בנייר, וזאת על-מנת שלא ינצל המידע - ב"שור כזה הוא לא ידוש" (עמ' 223 שורות 17-22). התביעה מתבססת על ראיות נסיבתיות שיש בהן לדעתה כדי להוכיח שהנאשם חשש מהאפשרות הסבירה שמאיו כמנהל תיקים יעשה שימוש במידע הנמסר לו ע"י רכישת מניות פריון לפני פירסום הצעה, אלא שהוא "עצם את עיניו", ויש לראות בו כמי שהיה מודע להתקיימות הנסיבות. לעומתה, טוען ב"כ הנאשם, כי גם אם החזקה העובדתית רלבנטית לענייננו, הרי היא נסתרת ע"י העמדת ספק סביר, שכן בפני ביהמ"ש הובאו עדויות על הצדקה ועל נוהג הקיימים במסירת מידע לצורך התייעצות בעת הכנת הצעת רכש. בספרו "על הראיות" (חלק שלישי) 1245 קובע השופט י. קדמי כי: "... משקלה הראייתי של החזקה שבעובדה הינו איפוא, כמשקלה הראייתי של ראיה נסיבתית, לאמור: היא מהווה 'ראיה לכאורה', שדי בהקמתו של ספק סביר כדי להיחלץ מאחחזתה". קיומה של חזקה בעובדה מעביר לסנגוריה את נטל הבאת הראיות, אך נטל השיכנוע נותר על הסומכת על החזקה. אם תצליח ההגנה לעורר ספק, יהיה ביהמ"ש רשאי, אך לא חייב לישב את החזקה. ראה דנ"א 1516/95 מרום נ. היוה"מ, פד"י נ"ב(2)813 (831-835), וכן - רע"פ 5174/97 קרן נ. מ"י (לא פורסם). בנוסף לחזקה העובדתית לפיה איש שוק ההון ינצל מידע הנמסר לו, כמפורט בעמודים 531-532, מצביעה התובעת על העובדות כתומכות בעמדתה, ומבססות טענותיה: א. במהלך הכנת הצעת הרכש הסתיר הנאשם את קשריו עם מאיו, ואת העובדה שמסר לו מידע. מנכ"ל י.ל.ר. שוקי הון - יוסף טייכר, לא ידע על פניותיו של הנאשם למאיו. להבדיל מרוה"ח ועוה"ד שישבו בגלוי בישיבות, וגרטנברג שנפגש פגישות גלויות עם אפלבאום ורוה"ח, ונוכחותם והשתתפותם בתהליך היתה גלויה, הרי השיחות עם מאיו היו ידועות רק לנאשם, ולא היו ידועות לטייכר ולאחרים. שיתופו של גרטנברג אושר באישור מיוחד ע"י אייזנברג, והלה אף הורה לשתף את רו"ח הילמן, שטרם עבד בחברה לישראל. אליבא דב"כ התביעה, אם גרס הנאשם עפ"י תפיסתו כי "הכל בסדר", והוא לא פעל שלא כדין, ושיחותיו עם מאיו היו בבחינת התייעצות לגיטימית במסגרת התפקיד, אזי היה מגלה על קיומן ליוסי טייכר, ואף היה מגלה זאת מיד במהלך חקירתו ברשות ני"ע כפי שיפורט בהמשך. יוסי טייכר הוגדר ע"י הנאשם בחקירתו ברשות ני"ע כ"מי שניצב מעלי" וכמי ש"מלווה עמי את התהליכים שציינתי לעיל במסגרת עבודתי" (ת1/א' עמ' 22-25). בחקירתו, הנאשם טען, כי הוא וטייכר הגו את רעיון הצעת הרכש (ת1/א/ עמ' 7-11), וכן חזר על כך בחקירה נוספת ברשות ני"ע (ת9/א' עמ' 4 שורות 23-26). עמדת הנאשם בחקירתו משתלבת בעדותו של יוסי טייכר שהסביר כי רעיון הצעת הרכש עלתה בעקבות שיחות שקיים עם אפלבאום (עדות טייכר עמ' 86 שורה 20, ועדות אפלבאום עמ' 186 שורה 13). לדברי טייכר, הצעת המחיר היתה "חשיבה משותפת" של שניהם. טייכר לא היה מעורב בהכנת המפרט, אך הוא היה שותף לגיבוש ההחלטה הסופית לגבי המחיר, והוא היה מעודכן כל הזמן. הוא והנאשם דברו "על הכל, על כל דבר בהצעת הרכש, כל הזמן דברנו על הכל, זאת אומרת מהמחיר, כמות, משמעויות" (עמ' 122 שורות 12-14). הם דברו וחשבו ביחד (עמ' 107 שורה 9, ועמ' 109 שורה 16). הוא ציין כי הם עקבו אחר המסחר במניות פריון בימים שקדמו להצעת הרכש, והוא היה שותף להחלטה בדבר המחיר. אליבא דסניגור, לנאשם היו סמכויות מלאות לפעול עפ"י שיקול דעתו לצורך ביצוע תפקידו בהכנת הצעת הרכש, ועל כן הוא עסק באיתור אינפורמציה גלויה - מחירים קודמים של המנייה, אחזקות של גופים מוסדיים שעלו מדיווחי בעלי עניין, מחירי קניה של גופים מוסדיים, וכן התייעץ עם מאיו בקשר למחיר הראוי להציע בהצעת הרכש, וזאת בצד שיחות התייעצות עם מאיו. אינני מקבלת טענת ב"כ הנאשם, כי הנאשם לא נדרש, ואף לא היה אמור להביא בפני טייכר מהם השיקולים שהביאו אותו להמליץ על מחיר המניה בהצעת הרכש, וכי מעורבותו של טייכר התמצתה בשיווק הרעיון בדבר הצעת הרכש לשאול אייזנברג, ואח"כ הוא לא היה מעורב עוד במישרין בכל התהליך. מעדות אלי טוב עלה כי הודגשה בישיבה שהתקיימה בתאריך 23.7.96 "החשיבות של לוח זמנים קצר, וגם כמובן שזה היה סודי, ושהאינפורמציה הזאת לא תדלוף" (עמ' 21 שורות 16-17). עקב לוח הזמנים הקצר, בקש אלי טוב אישור מיוחד מאייזנברג לשתף בו את עוזרו - רן גרטנברג (עמ' 26 שורות 3-5). משנדרש ביצוע הכנת הצעת הרכש תוך פרק זמן של שבועיים, היה ברור לו שיהיה צורך להסתפק באיכות עבודה פחות טובה, ובלבד שתעשה מהר (עמ' 22 שורות 7-11). העד טוב הסביר, כי אם היה יכול לבצע עבודה יסודית - היה פועל בצורה שיטתית, ופוגש במנהלי חברות, אך נוכח החשש מדליפה, נבחר סדר זמנים קצר, והם עשו "קיצורי דרך", והתבססו על הערכות קודמות (עמ' 30 שורות 8-10, ועמ' 40 שורות 11-14). טייכר הניח שלמנהל תיקים יש מידע טוב יותר משלו, אך הוא לא התייעץ עמו, מאחר ומנהל תיקים יכול לעשות שימוש במידע (עמ' 10 שורות 7-8). כמו-כן, טייכר העיד שלא היה זקוק להתייעצות עם מנהל תיקים (עמ' 158 שורות 20-24, עמ' 159 שורה 1). בכך מופרכת טענת הנאשם לגבי מידת הנחיצות בהתייעצות עם מאיו. ברור ומובן מאליו כי כל התייעצות מוסיפה מידע, אך היא גם מגדילה את מעגל השותפים למידע, וכשבאים לשקול זה מול זה - חשיבות הסודיות גוברת. ב"כ הנאשם גורס כי דרך האיזון מצוייה בדרך בחירת הגורם המייעץ, ולא בויתור על היעוץ. ב"כ הנאשם מציין כי האינדיקטור החשוב לצורך קביעת מחיר שיוצע בהצעת רכש איננו ההון העצמי של החברה, אלא מחיר השוק, אשר מצוי כל העת בשינוי, ועל כן היתה נדרשת ההתייעצות עם מאיו. ברם, השיחות בין הנאשם לטייכר נסובו על קביעת מחיר שיהיה בערך 60%-70% מההון העצמי, ובין 20%-40% ממחיר השוק. טייכר לא נחקר ע"י הסניגור באשר לטענת הנאשם, כי תפקידו של טייכר ומעורבותו במהלך הצעת הרכש היו מצומצמים, וכי לנאשם היה חופש פעולה מוחלט להתייעץ עם מנהל תיקים. בפניו לא הועלתה הטענה כי היה "מחוץ לתמונה", וכי לטענת הנאשם הוא אפילו לא ידע שהאחרון השתמש במערכת הבורסה, והלך לספריית הבורסה להוציא נתונים. ב"כ הנאשם גורס כי טייכר לא היה מעורב כמעט בכל התהליך, והיוזמה להצעת הרכש היתה של מרשו. הנאשם אף הוסיף כי טייכר אינו שולט באנגלית, ולא נטל חלק בשיחות עם אייזנברג, ובחלק מהתקופה הוא שירת במילואים. מעדותו של טייכר עולה, כי הנאשם היה אמור להיוועץ בו אם לפנות ולשוחח עם מאיו, והוא כממונה עליו היה שוקל אם להתיר לו לפנות למאיו. אם היה משתכנע שהדבר נדרש, היה מנחה אותו להזהיר את מאיו "שלא יעשה שום שטות", ו"רק אחרי שהייתי משתכנע באמת שהוא מזהיר אותו, ושהוא לא יעשה בזה שימוש, אז הייתי חושב אולי להתיר לו" (עמ' 150 שורות 21-23, עמ' 151 שורות 2-5 ו- 8-13, ועמ' 159 שורות 16-19). לאחר ששמעתי עדותו של טייכר והנאשם, אני קובעת כי הנאשם בחר במודע שלא להתייעץ עם טייכר, אם מתוך חשש שמא הלה לא יאשר לו לעשות כן, לאחר שהכירו מעבודה משותפת במשרד רו"ח קסלמן ובי.ל.ר. וידע את דעותיו וגישתו, ואם בגלל שרצה להרשים אותו ואת המעורבים האחרים, שלא ידעו כי המחיר המומלץ על ידי הנאשם נבחן תחילה אצל חברו - מאיו. הסברו של הנאשם כי לא ספר לטייכר מאחר שהלה - לא שאל - אינו משכנע, אך אין לבטל האפשרות כאמור, שרצה ב"רשת בטחון" שתינתן לו ההתייעצות עם מאיו, הגם שאת המחיר קבע בעצמו. אין די איפוא בעובדת העלמת השיחות עם מאיו מפני טייכר כדי להצביע להיות הנאשם מודע לאפשרות שמאיו יעשה שימוש במידעה. ב. במהלך חקירתו תיאר הנאשם את תהליך הכנת הצעת הרכש, ופירט שמות אלו שנטלו בו חלק, ולא ציין את פנייתו למאיו. יתירה מזאת, בשלב השני של החקירה, כשהתגלו קשריו עם מאיו, הוא שיקר והכחיש כי דבר אתו בקשר להצעת הרכש. רק לאחר הפסקת החקירה, והזהרתו כחשוד בביצוע עבירה של שימוש במידע פנים, גילה הנאשם כי מסר מידע למאיו. הנאשם הודה במהלך עדותו בביהמ"ש כי הסתיר את העובדה שמסר מידע למאיו, בהסבירו כי החליט ש"לא להלשין" עליו, ו"לא לסבך אנשים שדבר אתם בנושא הצעת רכש פריון", אלא שלאחר מכן התברר כי הוא לא דבר כלל עם עדי לבנת ביחס להצעת הרכש, והתייחסותו מכוונת למאיו בלבד. לטענת ב"כ הנאשם, עצם הכחשת מסירת המידע לזמן קצר ובשלב הראשוני של החקירה אינה יכולה לשמש ראיה עצמאית להוכחת אשמת מרשו, והיא יכולה לשמש רק כראיה מצטברת. כמו-כן הפנה להסברו של הנאשם, שנרתע כאמור, מלשמש "מלשין" נגד חברו. במהלך חקירת הנאשם, בטרם הוזהר, הבין הנאשם כי האנשים ששמם הוזכר: מאיו ולבנת חשודים בשימוש במידע פנים. הנאשם ידע כי לא שוחח עם לבנת, אך ידע כי שוחח עם מאיו, ובהיות לבנת חולק משרד עם מאיו, סבר כי האינפורמציה עברה ללבנת. הנאשם העדיף לשקר לחוקריו, לא רק כדי שלא להלשין על חבריו, אלא גם כדי להסתיר את העובדה שמסר מידע למאיו, כשבדיעבד התברר לו במהלך החקירה שנעשה שימוש במידע זה. לאחר שהוזהר - הבין כי אין עוד טעם להסתיר את העובדה שמסר מידע למאיו, מאחר ובידי חוקריו מצוי מידע זה. השקר בו בחר הנאשם מהווה ראיה מצטברת לחזקה העובדתית שפורטה לעיל, אך ככל ראיה נסיבתית, צריך שתביא למסקנה אחת ויחידה. השאלה היא אם אותן הוכחות נסיבתיות שלובות ואחוזות זו בזו, באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה, והיא שהנאשם מסר מידע פנים כשהיה לו יסוד סביר להניח שמאיו יעשה שימוש במידע. ראה: ע.פ. 401/72 ויטפילד ואח' נ. מ"י, פד"י כ"ח(1) 813 (823). אם יש פרשנות חילופית, המסבירה את הראיות הנסיבתיות בדרך המתיישבת עם חפות הנאשם, די בכך כדי ליצור את הספק הסביר. עפ"י עדות טייכר, הנאשם הופתע מעליית שער מניית פריון, ומהפעילות בנייר זה בתאריך 8.8.96. בהחלט יתכן כי הנאשם לא התקשר למאיו באותו יום מאחר שחשש מכך שהלה הדליף את המידע ו/או עשה בו שימוש, ולכן גם לא הזכיר אותו בחקירתו ברשות ני"ע, שמא יתגלה כי פנה אליו. יחד עם זאת, תחושת האשם בדיעבד שהיתה לנאשם, שמצאה ביטוי בהסתרת פנייתו למאיו, אינה מעידה על צפיות מראש כי הלה יעשה שימוש במידע. הנאשם לא פעל מתוך מודעות שמאיו יעשה שימוש במידע, ואף לא פעל מתוך תאוות בצע, שהרי הוא לא היה מעוניין לפגוע בהצעת הרכש, שאמורה היתה להביא לו יוקרה מקצועית, ובסופו של דבר גם רווח ובונוס שיקבל, נוכח רווחי י.ל.ר. שוקי הון. ג. ניתוח עדותו של הנאשם מגלה כי הנאשם מסר למאיו גם מידע שלא היה נדרש כלל לצורך התייעצות, ופנה אליו בתכיפות רבה מכפי שהיה נדרש. אחרי שהביא הנאשם לידיעת מאיו את הצעתו בעניין חב' פריון, גם אם קבלה "אור ירוק" מבעלי החברה לישראל, טרם היה ברור כי המהלך יבוצע, ועל כן מאיו לא רכש מניות פריון. מניתוח פעולותיו של מאיו בנייר פריון ניתן ללמוד על המידע שהובא לידיעתו - מאיו החזיק במניות פריון עבור אמו בחודשים יוני-יולי 96. מהמסמכים ת34/ - ת36/ עולה כי מאיו החל לרכוש מניות פריון בתאריך 1.8.96, וזאת עבור לקוחותיו. הנאשם ציין כי הציג למאיו את הרעיון המתגבש כבר במחצית יולי 1996. מסתבר כי רק לאחר ישיבת 31.7.96 נתן מאיו הוראות רכישה עבור לקוחותיו, ביניהם חבריו ביאל ולבנת, ויש לבחון עפ"י עדויות העדים כיצד התפתחה ישיבת 31.7.96. לישיבה זו הכין הנאשם את המסמך ת6/, והוחלט בה על הקמת צוות עבודה שיפעל בפסים מעשיים. בתאריך 4.8.96 התקיימה ישיבת הנהלת בשעות הצהריים, בה התקבלו החלטות לגבי הצעת הרכש כמפורט בת6/, ובין השאר, הוחלט שלא לקבוע תנאי מינימום לביצוע הצעת הרכש. בימים 8.8.96 - 5.8 רכש מאיו לחשבון אמו וחשבונות הכיסוי שלו: חשבונותיהם של עדי ליבנת ואילן מתתיהו, מניות פריון במאות אלפי שקלים. בתאריך 11.8.96 בו אושרה ופורסמה הצעת הרכש, והבורסה הכריזה על הפסקת מסחר - לא ניתנו הוראות רכישה ע"י מאיו. טייכר ציין בעדותו כי לא היה צורך בהתייעצות עם מנהל תיקים, והנה מסתבר כי מדברי הנאשם עולה, שההתייעצות עם מאיו היתה "עוד רכיב אחד", וזה לא היה "מהות הצעת הרכש" (עמ' 334 שורות 9-12). לטענת הנאשם, מאיו לא סייע לו בנושא פיזור המניות, ואיפה הן מוחזקות (עמ' 376 שורות 11-14), ואת המידע על ההחזקות במניות קבל הנאשם מהבורסה. יתירה מזאת, מפי הנאשם, אנו נמצאנו למדים כי הוא היה זה שהציג את המחיר לביצוע העיסקה בפני מאיו. המחיר המוצע הראשוני, וקביעת המחיר הסופית נעשתה ללא מאיו. בדיעבד איפוא, מסתבר כי ההתייעצות לא הובילה לשינוי המחיר ההתחלתי, והעלאת המחיר ברגע האחרון מלמדת שהחברה לישראל היתה מוכנה לשלם למעלה מהדרוש כדי להשיג היענות להצלחה במהלך (ראה עדות אלי טוב עמ' 36 שורות 13-18). עוד יש לציין כי לא היתה תנודתיות שחייבה התייעצויות תכופות עם מאיו, שכן עפ"י העדויות התנהגות המניה היתה רגועה באותה תקופה. ראה דברי פרופ' סדן: "עד אותו זמן (8.8.96 - י.א) הנייר בסה"כ התנהג בצורה סבירה ונורמלית" (עמ' 247 שורה 4). וכן: "בסה"כ העלויות שהיו בשער המניה היו די תואמות לשוק, והם גם לא היו איזה מחזורים חריגים, משהו כזה, בסה"כ ההתנהגות היתה עדיין ברמת הסביר..." (עמ' 271 שורה 21). וכן: "בגדול, אם אנחנו עוקבים אחרי מחיר המניה, לא היו אירועים חריגים מידי במניה, עקבנו אחרי הביקושים וההיצעים שהיו באופן רציף, ולמעט האירוע שדברנו עליו ב- 8.8, לא היה איזשהו משהו שהיה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה, ובסה"כ לקחנו את האינדיקציות שהתחלנו איתן, שינינו אותן קצת לאורך התהליך, וזה היה עד סיומו". (עדות הנאשם, עמ' 280 שורות 11-17). ברצוני להתייחס בהערת שוליים לחוות-דעתו של מומחה ההגנה - פרופ' סדן. תכלית הבאת חוות הדעת היתה להוכיח כי לא ניתן לאתר חוקיות ושיטתיות בקביעת המחיר שראוי להציע בהצעת רכש, ויש צורך בביצוע פעולות מסויימות כולל התייעצות עם אחרים במניות בשוק ההון. עדויות הגנה בעניין זה הובאו באמצעות עדים אחרים משוק ההון: גביש וביאל, וזאת בנוסף לנאשם, ולעדי התביעה טייכר ואפלבאום. המומחה פרופ' סדן אינו עוסק בניהול תיקי השקעות, למעט תיקו האישי, והוא הודה כי הוא חסר נסיון מעשי בתחום הצעות רכש. על אף שתיקן בראשית הדיון תיקונים מסויימים שנפלו בחוות-דעתו, נותרה על כנה קביעתו כי "סחירות מניות פריון היתה נמוכה בהשוואה לסחירות הכללית של מניות, חברות השקעה וההחזקה", כשבחוות דעתו נפל כשל ממשי ומהותי בקשר למדד סילבר. העד כלל לא הבחין כי התוצאות שקבל מצביעות על כך שניירות ערך הסחירים בשיטת הכר"מ מקדימים מניה הנסחרת בשיטת המשתנים, ועל כך נאמר: ואידך זיל גמור ! הנאשם לא הבטיח למאיו שכר עבור היעוץ שקבל ממנו. לטענת ב"כ הנאשם, מאיו ישב ממילא מול מסך המחשב, ובקשת הנאשם כי יעקוב אחר מניית פריון לא חייבה אותו למאמץ מיוחד המצריך תמורה. לתימוכין בטענתו, הפנה לעדויות קותי גביש וד"ר סדן, שאף הם אינם דורשים תשלום מעמיתים לשוק ההון. אי-זימונו של העד מאיו אין מחלוקת כי העד מאיו, היה עד חיוני בתיק, שכן הוא יכול היה לשפוך אור על תוכן שיחותיו עם הנאשם, וממנו אולי היה ניתן לקבל ראיה ישירה על דרך מחשבתו של הנאשם בעת מסירת המידע. לטענת ב"כ המאשימה, התביעה לא היתה יכולה לזמן עד זה מאחר שהלה שמר על זכות השתיקה בחקירתו, ואילו הנאשם הודה במסירת המידע למאיו, והיה אמור להיות עד תביעה נגדו (ראה נ15/). מאיו הודה והורשע ע"י מותב זה בתאריך 15.3.2000 (ראה נ15/א'), לאחר שפרשת ההגנה בתיק דנן כבר החלה, והנאשם החל במתן עדותו (בתאריך 9.3.00). אין ספק כי הנאשם יכול היה להזמין את מאיו למתן עדות, ולא עשה כן. הנאשם טען בחקירתו הנגדית כי אינו זוכר את תוכן הדברים שהוחלף בינו לבין מאיו במהלך ההתייעצויות, והצביע על סוגי דברים שעלו במהלך השיחות. השיחות בינו לבין מאיו התבצעו בארבע עיניים, ופרטי ההתייעצות יכולים היו להיות מובאים מפי מאיו, אלא שהנאשם העדיף שלא להביאו. בנסיבות אלו גורסת התביעה, יש להפעיל את תכתיב השכל הישר היוצר הנחה שדברי מאיו לו היה מובא למתן עדות, היו פועלים לחיזוק הגירסא המפלילה בה דוגלת התביעה. ראה: ע.פ. 437/82 סלומון אבו נ. מ"י, פד"י ל"ז (2) 95 (98) וכן: ע.פ. 728/84 חרמון נ. מ"י, פד"י מ"א (3) 617 (625). וע.פ. 366/96 נדאל מחארב נ. מ"י, תקדין עליון כרך 96(1) 604. וכן: ע.פ. 531/80 אבוחצירה נ. מ"י, פד"י ל"ו (3) 589 (596) ב"כ הנאשם מלין כנגד התביעה שלא הביאה את מאיו כעד מטעמה. לטענת ב"כ הנאשם, היה על המאשימה להביא את העד מאיו למתן עדות, על אף שלא היתה בפניה - גירסתו הכתובה. ב"כ הנאשם התייחס בסיכומיו למידע אישי שברשותו, ולפיו ההסכמה להסדר טיעון עם מאיו גובשה לפני שהחלה פרשת ההגנה. ראשית, לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות בעניין זה. שנית, גם אם היה מו"מ בשלבים מתקדמים עם מאיו, ואפילו גובש הסדר טיעון - אין לו כל נפקות בטרם הובא בפני ביהמ"ש, ותמיד יחשוש נאשם למסור גירסא מלאה ונכונה בפני ביהמ"ש שתחייב אותו בטרם הודיעה התביעה על ההסדר העונשי בפני ביהמ"ש. "הילכת קינזי" עדיין שרירה וקיימת בהלכה הפסוקה, הגם שבתי המשפט חרגו ממנה במקרים מיוחדים. תובע כמו גם סניגור אחראי - לא יביא עדות עד שתוכנה אינו ידוע ונהיר לו מראש. לאור המקובץ לעיל, אין אלא להגיע למסקנה, שהתביעה לא יכולה היתה להביא את מאיו כעד במשפטו של הנאשם, ואילו האחרון יכול היה לעשות כן, הן מפאת העובדה כי במהלך פרשת ההגנה כבר הסתיים משפטו של מאיו, ואם מפאת העובדה כי "הילכת קינזי" איננה חלה על עדי הגנה. ראה: ע.פ. 330/84 שעשוע נ. מ"י, פד"י ל"ט(1) 85. וכן: בג"צ 6836/95 חכמי נ. לוי. טענת ב"כ הנאשם, כי לא ניתן היה להביא את העד מאיו מטעם ההגנה, מאחר והנאשם ניתק עמו את יחסיו - אינה טענה היא, כמו גם הטענה כי מאיו עויין את הנאשם לאחר שהלה גילה לחוקרים את השימוש שמאיו שעה במידע, ועל כן יהיה משוחד כנגדו. הנאשם ביוזמתו ניתק קשריו עם מאיו, וזאת נוכח הנזק הרב שהלה גרם לו. לא בהכרח יחוש מאיו עוינות כלפי הנאשם, ויכול והיה לו לאחר שהודה (במסגרת הסדר טיעון בביהמ"ש) יסורי מצפון ומועקה נפשית על כך שסיבך את חברו. אין כל ביסוס לטענה שמאיו ירצה לפגוע בנאשם במתכוון "מטעמים זרים ולא בשם האמת", כנטען ע"י הסניגור (סיפא ס' 13 לסיכומיו - עמ' 4), ועל כן יעיד עדות שאינה אמת. מה גם, שהנאשם לא היה העד היחיד שהפליל את מאיו בחקירה ברשות לני"ע, אלא גם אחרים שאיפשרו לו לנהל "חשבונות כיסוי" - עדי לבנת ואורי מתתיהו. הנאשם נמנע מלהביא ראיה מצוייה ורלבנטית, והימנעותו מעשות כן מחזקת את ראיות התביעה. יחד עם זאת, לא נחה דעתי, כי כל הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית יחידה, ולפיה, היה לנאשם יסוד סביר להניח שמאיו יעשה שימוש במידע. לדברי הנאשם, הוא התייעץ עם מאיו בעבר בנושאים רגישים, והלה אף התייעץ עמו. ברם, הנאשם נמנה על "בנקאי השקעות" האמונים על שמירת סודיות, ואין ללמוד מכך גזירה שווה על התנהגות מנהל תיקים. טענת הנאשם כי מאיו לא רכש בעבר מניות על סמך אינפורמציה שקבל ממנו, הינה "חרב פיפיות", שכן, אם חשד במאיו שהוא מסוגל לעשות כן בעבר, ובדק זאת, והסתמך על אינדיקציה של עליית שערים, הרי העליה בשער מניית פריון לאחר ההתייעצות (בתאריך 8.8.96), היתה אמורה להצביע בפניו באחת כי מאיו מעל באמונו, והוא עצמו היה אמור לצפות אפשרות כזו כמו שעשה לדבריו בעבר. עוד יש לציין, כי הנאשם לא יכול היה ללמוד מאומה על התנהגות מאיו מכך שבעבר לא היתה עלייה בשערי מניות אודותיהן נועץ בו, וזאת מאחר והרעיונות שהעלהלהצעות הרכש לא מומשו, ואי-מימושן היה בידיעת מאיו, אז על מה ולמה ירכוש מניות אלו ?! בהתחשב במהות המידע שנשאב ממאיו כאשר המחיר למניה הוצג ע"י הנאשם עצמו, וחוסר תנודתיות במניה לא חייבה התייעצויות, אין אלא להגיע למסקנה כי ההתייעצויות עם מאיו היו תכופות ומעל לסביר. יעוץ יכול ולא יהיה חד-פעמי - התייעצות בטרם גיבוש רעיון, ואח"כ בטרם ההחלטה על המחיר (בסמוך לישיבת הדירקטוריון), ואם הנאשם היה נוהג כך, אפשר היה למנוע ביצוע הרכישות ע"י מאיו. העברת המידע המפורט למאיו, לכל אורך הדרך היתה מיותרת ובלתי ראויה, והנאשם נהג ברשלנות רבה, אך לא ניתן לקבוע כי המטרה היחידה או העיקרית לשיחות עם מאיו לא היתה ההתייעצות, ואין ראייה כי הנאשם בקש ליתן "טיפ" למאיו. הנאשם גם לא בקש להפיק טובת הנאה לעצמו, וכאמור, הוא לא רכש מניות פריון לעצמו או למקורביו. התנהגותו של הנאשם לקתה איפוא ברשלנות - מסירת מידע מעבר להתייעצות הנדרשת, וללא נקיטת אמצעי זהירות מתאימים: אזהרה, וקבלת אישור מהאחראי עליו - טייכר. כאן יוער גם, כי הנאשם קיים ההתייעצויות עם מאיו במשרדו של האחרון במשרדי "בטוחה", כאשר חדרו של מאיו מופרד ממקום ישיבת ברוקרים אחרים בקירות שאינם מגיעים עד לתקרה, וניתן להאזין לשיחות המתקיימות בחדר, מבלי שהיושב בחדר מודע לקיום הנוכחים מעבר לקיר המאזינים לו. אין לקבל באופן גורף כי התייעצות עם מנהל תיקים בנושאים רגישים המלווה בהכרח במסירת מידע פנים הינה תמיד מותרת, וצודקת באת-כח התביעה בטענתה כי התמונה שעלתה מעדויות אנשי שוק ההון - מעוררת דאגה. אם אדם מעורר אמון כקותי גביש אינו מודע לחזקה העובדתית שנקבעה בהלכה הפסוקה, ולפיה מנהלי תיקים מנצלים מידע שנמסר להם לצרכיהם, והוא מחיל על מנהלי תיקים את הנורמות המקובלות עליו כבנקאי השקעות - משמע בילבול יוצרות וחוסר זהירות מצאו להם אחיזה מסוכנת בהתנהגות אנשי שוק ההון. יש לבדוק כל מקרה עפ"י נסיבותיו, ואם היתה הצדקה למסירת מידע פנים, והסיסמא "התייעצות" איננה סיסמת עלי בבא לפתיחת שער המערה לאוצרות המוכמנים בה. הנאשם חייב היה לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי שיהיה ברור למנהל התיקים שמדובר ב"התייעצות", וכי הוא מוזהר משימוש ניצול המידע הרגיש שקבל למטרותיו שלו. בנוסף לאזהרת הגורם עמו מתייעצים לפני שימוש במידע, כאשר ההתייעצות היא רק עם איש אמון, אין להיוועץ במנהל תיקים המחזיק בנייר הספציפי נשוא ההתייעצות, ואין להוועץ במי שמנהל תיקי השקעות גדולים, גם אם לו מומחיות יתירה. יש לבחון בקפידה תכיפות ההיוועצות, ורק בהתקיים אירוע אקסוגני בשוק ההון, ניתן לחזור להתייעץ. התביעה הוכיחה, כי הנאשם היה "איש פנים" בחב' פריון, כי החזיק בידו מידע פנים, ומסר מידע זה למנהל תיקים. לנאשם לא היתה ידיעה כי מאיו יעשה שימוש במידע, וקיים ספק סביר אם היה לו יסוד סביר להניח כי יעשה כן. נוכח הקביעה הנ"ל מתייתר הצורך לדון בשאלה אם קיימת לנאשם הגנה עפ"י סעיף 52ז'(א)(4) לחוק ני"ע. ברם, אם היה עלי להתייחס לסוגיה זו, הייתי קובעת כי מטרת השימוש במידע הפנים ע"י הנאשם לא היתה בעיקרה עשיית רווח לעצמו או לאחר. שכרו של הנאשם לא נגזר במישרין מעיסקת הצעת הרכש או מנתח שכ"ט י.ל.ר שוקי הון, אם כי בעקיפין, כל הטבה לי.ל.ר. תאשש מעמדו של מנהל מטעמה. התביעה לא הוכיחה כי הנאשם ציפה לרווח כספי ממעשיו, או כי בקש לגרום רווח למאיו או למנוע ממנו הפסד. ראה: ת.פ. 1327/92 פריאל נ. מ"י (לא פורסם). לסיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. דיני חברותהצעת רכששימוש במידע פנים