צו החייאת חברה - מהו צו החייאת חברה ?

החלטה מונחת בפני בקשתה של גב' ורשבסקי מרים (להלן: המבקשת), כי אתן צו להחייאת חברת חלקה 143 בגוש 6122 בע"מ (להלן: החברה), וזאת כדי להשלים את הליכי פירוקה כך שנכס המקרקעין שברשות החברה ירשם על שמה. רשם החברות אינו מתנגד להחייאת החברה, אולם מתנה זאת בתשלום כל האגרות השנתיות מאז מחיקת החברה בשנת 1983. המבקשת מתנגדת, ובקשתה כי אפטור אותה מתשלום האגרות. לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים ובתגובות לתגובות, מצאתי להפעיל את סמכותי על-פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. עובדות המקרה 1. החברה נרשמה בשנת 1957 כחברה פרטית. בעלי המניות ומנהליה היו המבקשת ובעלה המנוח (להלן: המנוח). החברה היתה "איגוד מקרקעין" לפי הגדרתו בדיני מס שבח. נכסיה היו חלקת המקרקעין נשוא הדיון דנן. 2. בשנת 1977, החליטה החברה על פירוקה, והעברת נכסיה לידי בעלי המניות, אלא שעקב מותו של המנוח בשנת 1978, התעכב ההליך. לטענת המבקשת, תוצאה זו נגרמה משום שהמנוח, ואך ורק הוא, היה מנהלה של החברה בפועל והאדם הבקיא בענייניה. 3. צו הירושה קבע כי יורשי המנוח הינם המבקשת ושני ילדיו, אשר אין חולק כי הינם זכאים "לבוא בנעליו" ולהרשם כבעלי המקרקעין. 4. בשנת 1983, נמחקה החברה מפנקסי רשם החברות. 5. למרות העובדה כי הפירוק לא הושלם, והנכסים לא נרשמו על שם המבקשת ובניה, נהגו הללו בקרקע מנהג בעלים, השכירו אותה לצד ג' ונטלו לעצמם את שכר הדירה, בלא שהיתה לאי-מי טענה לעניין זה. טענות המבקשת 6. אין זה צודק לחייבה באגרות עבור 20 שנים בהן לא היתה החברה פעילה כלל. זאת בעיקר בשל כך כי אין מטרתה לחדש את פעילות החברה אלא אך ורק להשלים את הליך הפירוק. בנסיבות המקרה, עוכב ההליך אך ורק בשל מות המנוח, בעוד שבנסיבות רגילות היה מסתיים לפני שנים רבות. 7. לחילופין, טוענת המבקשת, כי יש לחייבה אך ורק בתשלום אגרות עבור 7 השנים האחרונות, זאת בשל תחולת דיני ההתיישנות. טענות רשם החברות 8. תשלום האגרה הינו חובה שבדין, ואין לרשם כל סמכות לותר על תשלום רטרואקטיבי של אגרות המגיע לו כדין. 9. כאשר מוחזרת חברה מחוקה לפנקס, הרי שלפי החוק, היא מוחזרת למצב בו היתה אלמלא נמחקה. לגרסת הרשם, כולל עניין זה גם "החייאה" של חוב האגרות עבור כל השנים בהן היתה החברה מחוקה. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: 10. המחלוקת נסבה סעיף פרשנות לפקודת החברות (נוסח חדש), וזו לשונו: חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פרסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה; ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה. (ההדגשות שלי - ו.א). 11. מקריאת הסעיף עולים עיקריו כדלקמן: א. בית המשפט רשאי להורות בצו כי שמה של חברה מחוקה יוחזר לפנקס. ב. יראו את החברה שהוחזרה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה. ג. בית המשפט רשאי לתת כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את הנוגעים בדבר במצב קרוב ככל האפשר למצב בו היו אלמלא נמחקה החברה. 12. טענתו העיקרית של הרשם, היא כי אין אפשרות להחזיר את החברה אך ורק "לצורך אחד", אלא אך ורק החזרה מלאה, לכל דבר ועניין - דבר הכולל, לשיטתו, את חובת תשלום האגרות לשנים בהן לא היתה החברה פעילה. זאת, גם אם החברה מוחזרת אך ורק "להרף עין" לשם ביצוע פעולה פורמלית. 13. אקדים ואומר כבר בשלב זה כי פרשנות זו של רשם החברות אינה נובעת בהכרח מלשון החוק, אשר כל המצוין, בו, לעניין זה הינו "יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה". דומה, כי טענה כאילו סעיף זה "מוחק" את התקופה בה היתה החברה מחוקה כאילו לא היתה מעולם הינה מלאכותית במידה רבה, ועשויה להביא לתוצאות אבסורדיות. אין מנוס מלהכיר בעובדה כי החברה אכן היתה מחוקה במשך שנים רבות. למחיקה זו עשויות להיות, במקרים מתאימים, נפקויות משפטיות שונות, וזאת על אף שנעשה שימוש בסעיף 369. קבלת פרשנותו של רשם החברות היתה מחייבת את בעלי השליטה בחברה, לפי דין, לא רק בתשלום אגרות למשך כל אותה תקופה בה היתה החברה מחוקה, אלא בכל חובות העשה והאל-תעשה החלות על חברה ובעליה. טול למשל, מקרה בו במהלך תקופת עשרים השנים בהן היתה החברה מחוקה, עשה אחד מבעלי השליטה מעשה/מחדל האסור על בעל שליטה בחברה פעילה. משמעות עמדת הרשם הינה כי אותו איסור יקום אף הוא לתחיה, עד כדי כך כי ניתן יהיה להעמיד אותו אדם, במקרים מסוימים, למשפט פלילי, וזאת על אף כי לא היה כל פסול במעשה בעת שנעשה! כמו כן, אם תתקבל פרשנות הרשם, מה ההבדל בין חוב האגרות לתשלומי מס חברות, ושאר חובות החלות על חברה פעילה על-פי דין? 14. דומה, כי הפירוש הנכון לביטוי השנוי במחלוקת בסעיף 369 הינו כי יראו את החברה, מכאן ואילך, כאילו לא נמחקה. פירוש זה עומד בדרישת לשון החוק וההגיון כאחד, תוך הימנעות מיצירת "מציאות מדומה", אשר מתעלמת מהמצב כפי שהיה בפועל בכל אותן שנים בהן היתה החברה מחוקה. 15. אלא, שאין בכך, עדיין, כדי לקבל את עמדת המבקשת. דרישת רשם החברות לתשלום אגרות עבר, על אף כי אין היא מחוייבת מלשון החוק, עשויה וצריכה להידון במישור המדיניות המשפטית הרצויה. זאת, כאשר ניתן למצוא לכך בסיס דווקא בסיפא לסעיף, הקובעת כהאי לישנא: "ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה". (ההדגשות שלי - ו.א). אין כל מניעה כי הביטוי "וכל אדם אחר", יכלול גם גוף מנהלי, כגון רשם החברות, אשר אין חולק כי הינו "צד" חשוב בענייני התאגידים, בהסדירו חלק עיקרי מהפיקוח והיחסים בינם לבין המדינה. מסקנה זו מתחזקת גם מהוראת סעיף 4 לחוק הפרשנות, הקובע: "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). אין כל מניעה, כי הסיפא לסעיף 4 דנן תכלול, במקרים מתאימים, אף רשות מנהלית. 16. הסיפא, המתבססת על שיקולי "צודק ונכון", מאפשרת לבית המשפט את הגמישות הדרושה בכדי לגזור פתרון צודק ויעיל לפי נסיבות המקרה, תוך שקלול הפרמטרים המיוחדים והכלליים של מדיניות משפטית. דיון בשאלת האגרות לפי שיקולי מדיניות משפטית 17. בבסיס הדיון, עומדת מהותו של התשלום הנדון במקרה דנן, שהינו אגרה שנתית אותה גובה רשם החברות מכל חברה פעילה. מן המפורסמות הוא כי אגרה, בניגוד למס, אינה תשלום העומד בפני עצמו. עסקינן בתשלום עבור שירות, גם אם אין פרופורציה הכרחית בין שווי השירות לשווי האגרה. הכלל הרגיל הינו, כי בהעדר שירות, אין אגרה. יוצא מכך, לכאורה, כי בהיות האגרה דנן תשלום עבור "שירותי הרישום" שמעניק רשם החברות, הרי אין סיבה לחייב חברה לשלם אגרות עבור שנים בהן היתה מחוקה, ואליבא דכולי עלמא לא נזקקה ולא קיבלה את "שירותיו" של הרשם. אלא, שגם כלל זה כפוף לשיקולי מדיניות משפטית, ואינו נטול חריגים. כך למשל, בבג"צ 5503/94, לילי סגל נ' יושב-ראש הכנסת, הכיר בית המשפט העליון בהטלת אגרה על רדיו ברכב גם על נהגים שלא התקינו רדיו ברכבם. זאת בשל שיקולים רבי-עוצמה של מדיניות משפטית, שבאותו מקרה התגלמו בכך כי פסיקה אחרת היתה עשויה להפוך את אותה אגרה לכלי ריק מתוכן. יוצא מכך, כי אם אמצא, בסופו של יום, כי שיקולי מדיניות רבי-משקל תומכים בהטלת אגרה עבור השנים בהן היתה החברה בלתי-פעילה, כולן או מקצתן, הרי שאין מניעה להטילה, וזאת על-אף אותו כלל בסיסי לעניינן של אגרות. אלא, שלכלל זה משקל כבד, אשר אין להתעלם ממנו באיזון הערכים אשר מוטל עלי לערוך בכדי להכריע במקרה דנן. 18. בחינה של טענות הרשם, ושל פסיקה קודמת בשאלת האגרות, מעלה מספר שיקולים רבי-משקל, התומכים בחיובה באגרות של חברה שהוחייתה לפי סעיף 369: ראשית, קיים השיקול שעיקרו "לא להנות את המעוול מעוולתו", קרי, לא להעדיף את מי שהתרשל והזניח את ענייניו במשך שנים ארוכות על פני מי שפעל כדין ושילם אגרה במשך כל אותן שנים. דבר זה נכון וחשוב במיוחד בחברות מקרקעין, אשר אינן מקיימות פעילות שוטפת של ממש. שיקול זה היווה, למשל, שיקול מכריע בפסק דינה של כב' השופטת מ' פורת בהמ' 11043/96 (ת"א) שיבוביץ נ' רשם החברות, שם נקבע: "אחוז גבוה של מבני מגורים רשומים כחברות מקרקעין, ועל בעלי הזכויות לדאוג לכך שהאגרה לרשם החברות תשולם במועד. חובה זו מוטלת על כל מי שיש לו זכויות בנכס שהוא מחזיק בו. אין להעניק הנחות למי שאינו משלם אגרות על פי דין, ולהעדיף אותו על מי שמשלם תשלומי חובה בזמן ובמועד". (ההדגשות שלי - ו.א). חשיבותו של שיקול זה מתחזקת ומתחדדת עוד יותר, כאשר המבקש אינו אדם זר לנכס נשוא המחלוקת, אלא נוהג בו מנהג בעלים - כפי שעושה המבקשת דנן. במצב זה, יש טעם רב בטענת רשם החברות, כי אדם הנהנה מנכס, חובה עליו אף לברר ולעמוד בחבויות הנושא אותו נכס בחובו. ואין נפקא מינה, לעניין זה, אם התמצאותה של המבקשת בדיני החברות נופלת מזאת שהיתה לבעלה המנוח, אשר ניהל את החברה בזמן היותה פעילה. אם אלו היו פני הדברים, לא היתה כל מניעה מהמבקשת, אשר אין חולק כי ידעה היטב כי הנכס אינו רשום על שמה, להתכבד ולהיעזר בשירותיו של יודע חוק. 19. שיקול נוסף באותו ענין: חברות מקרקעין, מעצם טיבן, אינן חברות המקיימות פעילות מסחרית שוטפת, אלא עיקרן, בדרך-כלל, הנו עניין של נוחיות אחזקה ותכנון מס. יוצא, כי מעצם טיבן, חברות אלו עשויות להכנס ל"תרדמת פעילות" לתקופות ארוכות. יוצא, כי אילו היתה חברה שנמחקה פוטרת עצמה בהכרח מתשלום אגרות לתקופה בה היתה מחוקה, היה ניתן בכך אות ל"תעשיה" של מחיקות פיקטיביות, שמטרתן להמנע מתשלום אגרות. כל זאת, מתוך מחשבה כי בבוא העת, תוכל החברה לחזור לפנקס על פי סעיף 369 לפקודת החברות, ולהגשים את מטרות בעליה תוך תשלום אגרה מזערית אם בכלל. כך, היה נוצר מצב בלתי נסבל, אשר בדומה לחששות אשר עלו בבג"צ סגל, היה הופך אגרה המוטלת כמעט ל"אות מתה", אשר ניתן לחמוק ממנה בנקל, ככל שבחברות מקרקעין עסקינן. 20. מאידך גיסא, עולה רשימת שיקולים נגדיים, אשר תומכים באי-תשלום מפרעי של אגרה לרשם החברות עבור שנים בהן לא היתה חברה פלונית פעילה. ראשית, כאשר גובה המדינה, באמצעות רשם החברות, אגרה מפרעית של שנים עבור החייאת חברה, עשויה להתעורר בעיה חריפה של עשיית עושר ולא במשפט. זאת, בעיקר כאשר אין עסקינן בהחייאת חברה לשם המשך פעילותה, אלא בהחייאה לשם ביצוע פעולה פורמלית בלבד. משקלו של שיקול זה הולך וגובר ככל שעסקינן באגרה ההולכת שנים רבות יותר אחורה - כאשר אין חולק כי באגרה ולא במס עסקינן, ובכל אותן שנים לא דרשה החברה ואף לא זכתה ל"שירות" כלשהו מצד רשם החברות. 21. גבייה של אגרה שנים ארוכות לאחור עבור פעולה פשוטה, הינה פגיעה חריפה וקשה בקניינו של מבקש ההחייאה. זאת, בעוד זכות הקניין זוכה להגנתו החוקתית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו מתחדדת עוד-יותר, כאשר היא נעשית לא לפי לשונו החד-משמעית של חוק, אלא לפי פרשנות שאינה מתחייבת בהכרח מלשונו. הלכה פסוקה היא כי אף חוקים אשר חוקקו לפני חוק היסוד, ומוגנים לפי סעיף "שמירת הדינים" שבו, מפורשים כיום על-פי רוח חוק היסוד. זאת כדי לנסות ולמזער ככל הניתן וראוי את פגיעתם האפשרית בעקרונות הגלומים בו. לכן, על בית המשפט להזהיר עצמו כאשר הוא נותן לאגרה משמעות רחבה על דרך של פרשנות - קל וחומר כאשר מדובר בהטלתה למפרע. 22. שיקול רב-חשיבות נוסף הינו זה הנעוץ במדיניות נכונה בתחום דיני הקניין, אשר תעלה בקנה אחד עם עקרונות פומביות הקניין ועבירות הקניין, שיקולים אשר חשיבותם רבה במיוחד בתחום המקרקעין. שיקול פומביות הקניין, בנסיבות המקרה, שואף להמנע ככל האפשר ממצב בו המצג הנובע מצורת ההחזקה בפועל וזהות המחזיקים יהיה שונה בצורה מטעה מהמצב על-פי דין, דבר אשר עשוי להטעות צדדים שלישיים. אלא, שאין לשכוח, כי אלמנט הפומביות, ככל שעסקינן במקרקעין ולא במטלטלין, נקבע בראש ובראשונה על-ידי מרשם, ולא על-ידי מצג ההחזקה. במקרה דנן, עיון במרשם היה מעלה מיד כי לא המבקשת אלא החברה הינם בעלי הנכס. שיקול עבירות הקניין דורש להמנע ככל האפשר ממכשולים מנהליים-פרוצדורליים אשר יקשו על העברת בעלות בקניין. זאת, במיוחד במקרקעין, אשר כמותם לעולם מוגבלת, ויש באחזקתם וניצולם אינטרס ציבורי ראשון במעלה. מצב בו ישארו מקרקעין ברשותה של חברה לא-פעילה, כאשר חוב אגרות גבוה שהוטל למפרע מונע העברתם מיד ליד ואת ניצולם המיטבי, פוגע פגיעה קשה באינטרס הציבורי. אלא, שבשקלולו של עניין זה, אין להתעלם מכך כי אך לעיתים רחוקות עשוי חוב אגרות לרשם החברות למנוע כליל העברת מקרקעין. סכום האגרה הינו נמוך יחסית (כך למשל, במקרה דנן, מדובר בסכום של מעט יותר מ-20,000 ₪ עבור תקופה בת כ-20 שנים!) בעוד שווי מקרקעין, מעצם טיבם, הינו גבוה הרבה יותר. 23. לצד השיקולים הכלליים, קיימים שיקולים נוספים, אשר יש לשוקלם ואשר עשויים להשפיע בנסיבות המקרה: א. האם עסקינן בבקשה להחייאה ממש של החברה, כדי שתשוב לפעילות, או שמא מדובר בעניין פורמלי הקשור לפירוקה - עניין אשר עשוי היה להסתיים, בנסיבות רגילות, כבר לפני שנים רבות? ברור, כי במקרה של החייאה ממש, תטה הכף לטובת עמידה מלאה בתשלום האגרות. זאת, שכן עסקינן בניסיון לשוב ולהפעיל את הישות המשפטית כאילו לא פורקה מעולם, תוך הנאה מהמבנה והמוניטין שלה - דבר בעל השפעה מכרעת לעניין שיקולי עשיית העושר הכרוכים בסוגיה. ב. מי הוא מבקש ההחייאה? עד כמה הובילה התרשלותו למצב הנוכחי? שיקול זה מוביל, בראש ובראשונה, לבדיקת ידיעתו של המבקש את מצבו המשפטי של הנכס, בכח ובפועל. אין דין מי שהפעיל את הנכס ונהנה מפירותיו במשך כל אותן שנים כדין אדם אשר לא ידע כלל ועיקר על קיומו. ג. עד כמה עשויות דרישות הרשם להקשות או למנוע את החייאת החברה? האם פתוחות חלופות אחרות בפני המבקש? 24. המקרה דנן, הינו דוגמא טיפוסית לסוגיית החייאתה של חברת מקרקעין אשר לא היתה פעילה מזה תקופה ארוכה. מחד גיסא, אין מדובר על "החייאה לשם המשך פעילות", אלא על החייאה אד-הוק לצורך פעולה פורמלית של העברת בעלות - פעולה אשר אין חולק כי היא רצויה מבחינת האינטרס הציבורי. מאידך גיסא, מדובר במבקשת אשר השתמשה בנכס לאורך כל התקופה, מתוך ידיעה על מצב הרישום ונקיטה ב"שב ואל תעשה". קרי, התנהגותה מדיפה ניחוח מובהק של התרשלות אשר תורמת לעמדת הרשם. 25. כיצד, איפה, יש לאזן בין השיקולים הנוגדים במקרה דנן? דומה כי שקלול זהיר של הערכים המתנגשים, באופן כללי ולפי נסיבות המקרה (אשר הינן, כאמור, טיפוסיות למדי), מביא לכך כי יד השיקולים התומכים בעמדת הרשם לגבור, אם כי לא באופן מלא. סכומו הנמוך של החוב (יחסית לשווי המקרקעין) מחד גיסא, והתרשלות המבקשת מאידך גיסא, מביאים לכך כי הסכנה לאינטרס הציבורי של עבירות הקניין נמוכה בנסיבות המקרה, ואילו האינטרס שבמניעת עידוד מחיקות פיקטיביות זוכה למעמד ראשון במעלה. מאידך גיסא, אין להתעלם מהשאלה הבסיסית של פגיעה בזכות הקניין, על ההגנה החוקתית לה היא זוכה, המקבלת משנה תוקף לאור מהות התשלום דנן כאגרה ודיני עשיית עושר ולא במשפט. אלו ממשיכים להתקיים, אף עם עוצמתם "מועמת" על-רקע הערך הציבורי רב החשיבות אשר הוזכר לעיל ועוצמת הפגיעה שאינה גבוהה במיוחד. 26. דומה, אם כן, כי איזון ראוי של השיקולים הנוגדים יביא לכך כי דין בקשתה החלופית של המבקשת להתקבל בשינוי מה: חיוב מפרעי באגרות יקום ויהיה, אלא שזאת רק עבור עשר השנים האחרונות בהן לא היתה החברה פעילה, בבחינת יחלוקו. בכך, דומה כי נעשה איזון נאות בין הצורך למנוע מחיקות פיקטיביות לבין זכות הקניין וטיבה של האגרה - כאשר אותם שיקולים נוגדים זוכים כל אחד למשקל נאות, ונאלצים "להתגמש" בכדי לאפשר מתן ביטוי לערכים האחרים, אשר אינם עולים עמם בקנה אחד. 27. משהגעתי לנקודה זו, עומדת לפני עדיין פסיקתה הנוגדת של כב' השופטת ד' וכסלר, בה"פ 634/97 (י-ם), שור נ' רשם החברות, אשר קבעה כי אין התיישנות חלה על שאלת האגרות. את זאת, נימקה השופטת המלומדת כך: "ברור כי התביעה לתשלום האגרות ע"י רשם החברות נולדה עם הגשת הבקשה להחייאת החברה, שכן לפני הגשת בקשה זו החברה היתה מחוקה ולא נדרשה לשלם אגרות, ומכאן שלא חלה התיישנות לגבי החובות בשנים אלו". אינני רואה בעין את הדברים עם חברתי המלומדת. "עילת התביעה", במקרה דנן, אינה הגשת הבקשה להחייאת חברה ו/או תגובת הרשם, אלא אי תשלום האגרה השנתית, חובה אשר חלה, לכל המאוחר, בסיומה של שנת הפעילות הרלוונטית. אם אלך לפי אומד-דעתה של כב' השופטת וכסלר, הרי שהתיישנות תחול לא לפי מועד התרחשות המעשה או המחדל המוליד את עילת התביעה, אלא לפי מועד התביעה עצמה! 28. מסקנה זו אינה משתנה לנוכח העובדה כי לפני מועד זה היתה החברה מחוקה ולא נדרשה לשלם אגרות. כל מהותו של סעיף 369, לפי פרשנות הרשם עצמו, אינה אלא החייאה של החובות שמטיל הדין על חברה. אין הרשם יכול להישמע בטענה כי מחד גיסא, קמה החובה עצמה למפרע, ומאידך גיסא, היא מנותקת מהמועד בו נוצרה, כולל ההתיישנות הכרוכה בו. אין לשכוח, כי הרשם עצמו הוא ששב וטוען כי אין יכולת להחיות חברה אך ורק לצורך מסויים, אלא מדובר בהחייאה כללית, על כל המשתמע מכך. דומה, כי פסק דינה של כב' השופטת וכסלר מניח לרשם החברות "לאחוז את המקל משני קצותיו" בלא כל הצדקה. 29. אלא, שאין בכך בהכרח כדי למנוע מבית המשפט מלהתנות החייאת חברה, במקרים המתאימים, בתשלום אגרות אף מעבר לטווח זה של שבע שנים. הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות של שבע שנים, הינה הוראה כללית, העשויה להדחות מפניה של הוראה ספציפית מפורשת או משתמעת. כך גם בסעיף 369 נשוא הדיון דנן, אשר הסיפא שלו מורה כדלקמן: "ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה". (ההדגשות שלי - ו.א). כאשר באגרות עבור החייאת חברה מחוקה עסקינן, הרי מתקיימים לעיתים, אף למהותו של עניין, טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מהכלל הרגיל של התיישנות. במקרה הטיפוסי של עילת תביעה שהתיישנה, היכולת להגישה הינה בידי בעל העילה, והוא זה אשר "מביא את ההתיישנות על ראשו" בכך שהוא מזניח את ענייניו ונמנע מלתבוע במועד. במקרה של החייאת חברה, לעומת זאת, רשם החברות הוא העלול "להפגע" מההתיישנות, באשר היא גורמת לו להפסיד את האגרה השנתית לה הוא זכאי. אלא שמועד הגשת התביעה, מרגע שנמחקה החברה, אינו בידיו אלא נתון כולו בידי בעלי המניות, אשר הם המוציאים והמביאים לעניין הגשת הבקשה להחייאת החברה. יוצא, כי לרשם החברות אין כל דרך "להתגונן" מפני טענות התיישנות מסוג זה, בעוד שככל שבחברות מקרקעין עסקינן, הרי עצם טיבן מאפשר לבעלי המניות להשאירן כחברות מחוקות למשך שנים ארוכות. לכן, שיקולי הצדק והמדיניות המשפטית הראויה מובילים למסקנה כי אם השהות הארוכה בין מחיקת החברה לבקשה להחיותה נגרמה בשל התרשלות בעלי המניות, אשר הזניחו את עניינם הם, או בשל התנהגות מכוונת שלהם שנועדה להמנע מתשלום אגרות, רשאי בית המשפט לחייב את מבקש ההחייאה בתשלום אגרות גם מעבר למועד הרגיל של שבע שנים. 30. עם סיום החלטתי אני מוצאת לחזור ולהדגיש כי המסקנה אליה הגעתי נובעת מנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ואין בה כדי לשמש, בהכרח, כמחייבת במקרים אחרים. סיבות אחדות הנובעות מהתנהגותה של המבקשת ומעשיה הביאוני לתוצאה אליה הגעתי. א. המבקשת המשיכה לנהוג במקרקעין מנהג בעלים, והעובדה כי החברה נמחקה לא הפריעה לה ולא מנעה בעדה מלנהוג כך. ב. העובדה כי המקרקעין היו רשומים ע"ש חברה מחוקה גם היא לא הפריעה ולא מנעה בעדה מלפעול כל פעולה שתחפוץ במקרקעין. ג. המבקשת לא פעלה במשך כעשרים שנה על מנת להשלים את ההליכים בהם החל בעלה המנוח, ומסיבות כאלה ואחרות נזכרה להשלימם רק עתה. אין ספק כי בכך התרשלה המבקשת, ותשלום האגרה מפרעית למשך שנים רבות היא תוצאה הישירה של רשלנות זו. 31. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, מתקבלת חלקית בקשתה החלופית של המבקשת באופן שהיא תחוייב בתשלום אגרות עבור עשר השנים האחרונות. מיום הגשת הבקשה. בנסיבות המקרה דנן, אין צו להוצאות. דיני חברותהחייאת חברהשאלות משפטיותצווים