החלטה מונחת בפני התנגדותם של החייבים להתראת פשיטת רגל שהוציאה להם פריניר הדס 1987 בע"מ (להלן: פריניר). לאחר שהונחו בפני ההתנגדות, תגובתה של פריניר ותגובת החייבים לתגובת פריניר, מצאתי כי בנסיבות המקרה נכון יהיה להפעיל את סמכותי על פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וליתן פסק-דין שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 16.3.00 ניתן נגד החייבים פסק-דין אשר חייבם, ביחד ולחוד, לשלם 118,000 ₪ לפריניר, בתוספת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪. 2. לטענת פריניר, אשר לא הוכחשה, לא שילמו החייבים בפועל עד עתה מאומה על חשבון חובם, וזאת למרות הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדם. 3. בין הצדדים התנהל משא ומתן לפשרה, במהלכו הציעה פריניר הסדר תשלומים, לפיו ישולם סכום של 60,000 ₪ לאלתר, ועוד סכום של 30,000 ₪ בתשלומים חודשיים בני 500 ₪ כ"א. זאת, כאשר הכסף אמור היה לבוא ממכירת דירת החייבים. אלא, שלטענת החייבים, חזרה בה פריניר מהפשרה ברגע האחרון, ואי לכך "התפוצץ" גם הנסיון למכר הדירה. 4. בין לבין, נכרת בין החייב אהרון אפל לאשתו הסכם גירושין, בו הועברו לבעלות האשה כל המטלטלין של בני הזוג. בהסכם הגירושין צויין במפורש כי דירת בני הזוג כבר נמכרה. טענות החייבים; 5. התנהגות פריניר נגועה בחוסר תום-לב יסודי, ועולה לכדי ניצול לרעה של הליך פשיטת הרגל - זאת באשר רק התנהגותה היא שמנעה את תשלום החוב. החייבים עצמם טוענים, כי יש להם נושים אחרים, הממתינים לכספי מכר הדירה, ובינתיים הצטרפו גם נושים חדשים עמם מנסים החייבים להגיע לפשרה. 6. החייבים עשו כל שלאל ידם לעמוד בהסדר המוצע, ונהגו בתום-לב. מוכחשת הטענה כי הסכם הגירושין ופעולות אחרות של החייבים הינן בגדר הברחת נכסים. 7. אי לכך, מבקשים החייבים כי ההתראה תבוטל, ולחליפין כי תנתן להם שהות בת שישה חודשים למכור את הדירה ולהגיע להסדר. טענות פריניר; אין כל חובה עליה להסכים לפשרה, וזאת מהטעמים הבאים: 8. הטיוטות להסכם שהועברו בין הצדדים לא הבשילו מעולם לכלל הסכם מחייב. 9. התנהגות החייבים מלמדת על חוסר תום-לב, המצדיק לכשעצמו הליכי פשיטת רגל: א. הסכם גירושין פיקטיבי, אשר העביר רכוש על שם האשה, בעוד בני הזוג ממשיכים להתגורר יחד. ב. המנעות מלשלם לפריניר דבר על-חשבון החוב בהליכי הוצאה לפועל, כל זאת תוך הארכת הנסיונות, למכירת הדירה, לתקופה של שנה וחצי. ג. מלשון הסכם הגירושין עולה חשש גדול כי הדירה עצמה הוברחה, או עתידה להיות מוברחת. כל אלו מצדיקים, גם לגופו של עניין, את עמדתה של פריניר. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית 10. עקרון העל הבסיסי, אותו יש לשקול בכל דיון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל, הינו העקרון היסודי של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם". מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר קדם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל. 11. הדרך היחידה, בה יכול חייב להתגונן מפני מכשיר משפטי זה, על תוצאותיו מרחיקות הלכת, הינה הגשת התנגדות להתראת פשיטת רגל. את ההתנגדויות ניתן לחלק, למעשה, לשני סוגים עיקריים: א. התנגדות שטעמה כפירה בקיומו של חוב חלוט לטובת הנושה. זאת, בין אם בטענה כי לא קיים חוב או שנפרע קודם לכן, ובין אם בטענה כי יש לחייב תביעה נגדית או קיזוז שלא יכול היה לעוררם קודם לכן. ל"משפחה" זו שייכת גם הטענה כי פסק הדין אשר ביסס את החוב נתון כעת בהליכי ערעור. ב. התנגדות שאינה כופרת בקיומו של חוב חלוט, אלא טוענת כי מתקיימים טעמים מיוחדים לפיהם אין הנושה זכאי לפתוח בהליכי פשיטת רגל כנגד החייב. בדרך-כלל, נוגע טעם זה, במישרין או בעקיפין, לטענה לפיה הנושה נהג בחוסר-תום לב היורד לשורשו של עניין. כזה או, למשל, המקרה שלפני. 12. כאשר עסקינן בסוג הטענות השני, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות, באשר מכשיר התראת פשיטת הרגל חייב להשאר הליך פשוט, יעיל ומהיר. לכן, בדרך-כלל ימנע בית המשפט מלסבך אותו בבדיקה מדוקדקת ומחמירה של התנהגות הנושה, מערכת היחסים בינו לבין החייב, והמניעים אשר הובילו אותו לנקוט בהתראת פשיטת רגל. כמו כן, הליך ההתנגדות איננו בשום פנים ואופן הליך של ערעור על פסק הדין אשר יצר את החוב או "מקצה שיפורים" של החייב בעניין זה, זאת אף אם פסק הדין דנן נראה לבית המשפט שגוי. על רקע זה ניתנה, בין היתר, החלטתי בבש"א 12488/00 יגאל קורן נ' לה-מור, שם קבעתי כי לחייב אין זכות מוקנית כי הנושה ימצה את הליכי ההוצל"פ כנגדו טרם שהוא נוקט בהליכי התראת פשיטת-רגל. באופן דומה, אין לחייב כל זכות לתקוף את החלטת הנושה בנימוק כי הליכי פשיטת הרגל לא יביאו למעשה כל תועלת לנושים. באותו מקרה, נקבעה הלכה לפיה דינם של נימוקים אלו הינו דחיה על הסף, אף בלא דיון כלשהו. 13. עם זאת, גם הלכה זו אינה נטולת סייגים - וזאת מכח עקרון תום הלב, אשר זכה למעמד "מלכותי" בשיטת המשפט הישראלי. לזאת מצטרפת גם הפגיעה הקשה של הליכי פשיטת רגל בזכויות החייב, כולל בזכויות המוגנות על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל ידי חוק יסוד חופש העיסוק. משקלו של עקרון תום-הלב ו"כללי ההתנהגות" שהוא מכתיב משתנים מעניין לעניין. כאשר ביחסים בין נושה לחייב עסקינן, הרי שמרגע שתמה מערכת היחסים החוזית-מסחרית בין הצדדים, והתגבש חוב חלוט, הרי אין עסקינן עוד ב"שותפות" בין הצדדים. עסקינן במערכת יחסים "חד-סטרית" במהותה, הנשלטת בידי זכותו הקניינית של הנושה לקבלת חובו, ועל-ידי חובתו של החייב לשלמו. לכן, על עקרון תום הלב להתפרש בהתאם. אולם, גם אם עקרון תום-הלב מקבל מימדים "צנועים" יותר, הרי אין לומר כי הנושה פטור ממנו לחלוטין. אמנם, מרגע שהשתכנע בית המשפט כי קיים חוב חלוט, יטה שלא להכביד על הנושה מבקש ההתראה. הדבר מתבקש הן ממהותה של ההתראה כמכשיר פשוט, יעיל ומהיר והן ממערכת היחסים בין הצדדים. אלא שקיימים מצבים קיצוניים, בהם עשוי בית המשפט לקבוע כי עקרון תום-הלב גובר, ומקים מניעות, בדרך-כלל זמנית, כנגד הנושה מלהשתמש ב"נשק" התראת פשיטת הרגל. 14. בלא לקבוע רשימה סגורה בנידון, הרי שמצבים טיפוסיים לעניין זה הינם כדלקמן: א. מוכח לבית המשפט כי המטרה הדומיננטית של התראת פשיטת הרגל במקרה דנן אינה אלא "נשק טקטי" להפעלת לחץ פסול על החייב. כך למשל, כאשר השימוש בהליכי פשיטת רגל לא נועד אלא כדי לחסום את דרכו מלערער על פסק הדין, או להשתמש בזכות אחרת שהדין מקנה לחייב כנגד הנושה. לעניין זה יכולה, אמנם, לעלות טענה כי בדרך זו הופך עצמו בית משפט של פשיטת רגל לערכאה נוספת הפוסקת בדבר עיכוב הליכים, וזאת שלא כדין. במיוחד, עשויה טענה זו לעלות במקרה בו ביקש החייב עיכוב הליכים בערכאה המוסמכת ובקשתו נדחתה. התשובה לעניין זה הינה: אין חפיפה בין שלילה זמנית של נשק ההתראה מהנושה לבין עיכוב הליכים, זאת משום שנושה אשר התראת פשיטת הרגל שהגיש נדחתה יכול עדיין לפעול כנגד החייב בהליכי הוצאה לפועל. יש לזכור, כי משמעותם של הליכי פשיטת רגל כנגד חייב הינה מרחיקת לכת הרבה יותר מאילוצו להפרד מסכום כספי בטרם מוצו הליכי ערעור. הליכי פשיטת רגל כרוכים בפגיעות נוספות וקשות במשלח-ידו של החייב, בחופש התנועה שלו, בהפעלת חיקוקים פוסלים כנגדו, ועוד כהנה וכהנה. לכן, האיזון בין זכות החייב שלא להכנס להליכי פש"ר (כל עוד לא מיצה את זכות הערעור שלו) לבין זכות הנושה לקבל את כספו לאלתר הינו שונה מאשר האיזון הנערך בבקשת עיכוב הליכים גרידא. בנוסף, אין בדברים אלו בכדי לתת בידי החייב זכות מוקנית כי לא יפתחו נגדו בשום מקרה הליכי פשיטת רגל בטרם מיצה לחלוטין את זכות הערעור. ראשית, דחיית ההתראה הינה תמיד בשיקול דעת בית המשפט לפי הנסיבות. כך למשל, לא יטה בית המשפט לדחות התראה אם השתכנע כי מדובר בערעור-סרק, שתכליתו הינה אך ורק לדחות את הבלתי-נמנע. לא זאת, אלא אף זאת; מאחר ודחיית ההתראה בשל ערעור תלוי ועומד אינה זכות מוקנית של החייב, אלא מעין "סעד מן הצדק" שנותן לו בית המשפט לפנים משורת הדין, עולה מכך חובה החלה על החייב המערער לבוא אל בית המשפט בידיים נקיות. קרי, על החייב עצמו לנהוג ברמה גבוהה של תום-לב: המנעות שלא כדין מתשלום בהליכי הוצל"פ, למשל, או נסיונות להברחת נכסים מהווים התנהגות אשר די-בה, בדרך-כלל, בכדי לדחות את התנגדות החייב להתראה על אף שערעורו תלוי ועומד. ב. שימוש בהתראת פשיטת רגל "עוד בטרם יבשה הדיו" על פסק הדין אשר יצר את החוב. אמנם, כפי שנקבע כבר בפרשת קורן, אין לחייב זכות מוקנית כי ימוצו הליכי ההוצל"פ כנגדו בטרם עובר הנושה להליכי פשיטת רגל. אלא, שנושה שאינו מנסה הליכי הוצל"פ כלל ועיקר אלא פונה הישר להליכי פשיטת רגל, בלא שיהיה בידו כל נימוק משכנע לכך מלבד זכותו שבדין לעשות כן, עשוי לעורר את חשדו של בית המשפט כי אינטרס פסול מנחה אותו. זאת במיוחד אם בין הצדדים מתנהלים עדיין הליכים משפטיים אחרים או שלחייב סוג משלח-יד אשר יכול להפגע לאלתר בשל השימוש בהליכי פשיטת רגל. כך למשל רשיון עריכת דין, ראיית חשבון וכיוצא באלו. לעניין זה יוער, כי גם כאן, מרגע שהראה הנושה סיבה סבירה למעבר להליכי פשיטת רגל, לא יטה בית המשפט לדקדק עמו בהפעלת זכות זו. סיבות סבירות לעניין זה עשויות להיות, בין היתר, אלו: ב.1 החייב מערים קשיים על הנושה בהליכי ההוצל"פ ומשתמט מתשלומים משמעותיים בפועל בתשלום חובו. ב.2 קיים חשד סביר כי החייב עוסק בהברחת נכסים, או פעל על-דרך של הענקות מרמה ו/או העדפת נושים שיש צורך בהליכי פשיטת רגל בכדי לבטלם. ג. שימוש בהתראת פשיטת רגל בכדי לנסות לאלץ את החייב לשלם גם חובות נטענים שאינם חלוטים, בנוסף לחוב החלוט - זאת בין אם במישרין, על-ידי הכללתם בהתראה עצמה, או בעקיפין, על דרך של דרישה כזו העולה במשא ומתן בין הצדדים. ד. שימוש בהתראת פשיטת רגל, על-אף כי החייב עומד בהסדר תשלומים ריאלי בהוצאה לפועל, אשר יש בו כדי לסלק את החוב תוך זמן סביר - וזאת בלא כל נימוק משכנע מצד הנושה. משא ומתן לפשרה בין הצדדים שכשל, והשפעתו על הליך התראת פשיטת הרגל; 15. במקרה הנוכחי, נסובות עיקר טענות הצדדים על משא ומתן לפשרה שהתנהל ביניהם, הגיע לשלבים מתקדמים למדי ואז "התפוצץ". עולה השאלה, אם כן, כיצד יכול נסיון כזה להשפיע על שיקולי בית המשפט בדונו בהתנגדות להתראת פשיטת רגל. 16. מעמדה של הפשרה בהתראת פשיטת הרגל מוכתב, באופן בסיסי, מלשון החוק עצמו. וזוהי לשונו של סעיף 4(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"מ-1980: "4(א) בהתראת פשיטת רגל יידרש החייב לשלם את החוב הפסוק בהתאם להוראות פסק דין חלוט, או להבטיחו או להתפשר עליו להנחת דעת הנושה או דעת בית המשפט, ויפורשו התוצאות של הפרת הנדרש בה" (ההדגשות שלי - ו.א)". למעשה, כולל הסעיף שתי חלופות, לעניינה של פשרה שדי בהן בכדי לחלץ את החייב מהתראת פשיטת רגל: א. פשרה שתניח את דעת הנושה. ב. פשרה שתניח את דעת בית המשפט. 17. מעמדה של האפשרות הראשונה הינו פשוט וברור. זכותו הטבעית של הנושה, כבעל החוב, להתפשר עליו (או אף למחול עליו), בלא הגבלה. השאלה הסבוכה יותר, העולה בנסיבות המקרה דנן, היא מה מעמדה של החלופה השניה. קרי, מתי יכול וצריך בית המשפט להתערב בצעד שמשמעותו כפיית הנושה לפשרה שאינה מקובלת עליו. 18. מעקרון היסוד העומד בבסיס התראת פשיטת הרגל, כי "חובות יש לשלם במלואם ולאלתר", ומהצורך לכבד את זכות הקניין של הנושה, עולה כי על בית המשפט להזהיר עצמו היטב ולנהוג ריסון שיפוטי רב בעניין זה. אין למהר ולאלץ נושה לקבל פשרה, אף אם בית המשפט סבור כי היא ראויה וצודקת. מדיניות אחרת עשויה, בנוסף לפגיעה בזכויות הנושה, לעודד חייבים שלא לשלם את חובותיהם ולפעול בחוסר תום-לב מתוך תקווה כי בית המשפט יכפה את הנושה, בסופו של דבר, לקבל פחות מהמגיע לו לפי דין. מנגד, אין לשכוח את עקרון היסוד של השיטה המשפטית לפיו "אין המחוקק משחית מילותיו לריק". מחובתו של בית המשפט לכבד את החוק החרוט, ולא להפוך אותו לאות מתה על-דרך של פרשנות. מכאן, עולה המושכלה כי קיימת קבוצת מקרים בה צריך בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי החלופה השניה של סעיף 4(א) ולכפות פשרה על הנושה. 19. דומה כי איזון אינטרסים ראוי מביא למסקנה לפיה כאשר עולה מנסיבות המקרה שרירות לשמה מצד הנושה, או חוסר תום-לב קיצוני היורד לשורשו של עניין, אזי יכול בית המשפט להשתמש בסמכותו לפי ס' 4(א). המשמעות של צעד זה אינו מחיקת חלק מחובו של הנושה, אלא העמדתו בפני הברירה לקבל את הפשרה או להסתפק בהליכי הוצאה לפועל לגביית חובו. נטל ההוכחה, לעניין זה, הינו על החייב, ואיננו קל להרמה כלל ועיקר. זאת, שכן אין מדובר אלא בחריג קיצוני לכלל לפיו עניין הפשרה נתון לשיקול דעתו הבלעדי של הנושה, דבר הנובע מעצם המושכלה הבסיסית כי עמידה על זכות שבדין, לכשעצמה, אינה עולה בדרך-כלל לדרגת חוסר תום-לב. 20. באופן דומה, יש להתייחס למצב בו התנהלו מגעים לפשרה, אשר כשלו ברגע האחרון. העקרון הבסיסי הינו כי עד אשר מתגבשות הטיוטות המועברות במשא ומתן לכדי הסכם מחייב, אין לצד לחוזה זכות מוקנית להסתמך על כך כי הצד השני לא ימלך בדעתו ברגע האחרון - בין אם בשל הערכה מחודשת של מסכת הסיכויים והסיכונים העומדים מולו, ובין אם בשל עובדות חדשות שהתגלו לו במהלך המשא ומתן. כך כרגיל, וכך מכח קל וחומר כאשר עסקינן במשא ומתן לפשרה על תשלום החוב בין נושה וחייב. לכן, אין בחזרה של הנושה ברגע האחרון מטיוטת הסכם פשרה כדי להקים נגדו, לכשעצמה, חזקה לחוסר תום-לב העשוי להביא להפעלת סמכות בית המשפט לפי סעיף 4(א). רק אם יוכיח החייב מניע פסול אשר עמד מאחורי אותו שינוי עמדות, יתכן ויטה בית המשפט להסיק מסקנות לרעת הנושה. נטל הוכחה זה אינו קל להרמה כלל ועיקר. זאת ועוד; כאשר שינוי העמדות מצד הנושה בא בשל עובדות שהתגלו לו, המקימות חשש, לדעתו, כי החייב מבריח נכסים או נוקט בטקטיקה פסולה של השהייה, הרי בית המשפט לא יכנס כלל ועיקר לשאלה האם אותם חשדות מוכחים ומבוססים. בית המשפט יתערב רק אם הוכח בפניו כי מדובר בחשדות מופרכים על פניהם, שמטרת עצם העלאתם היתה להכשיל את המשא ומתן. 21. מה מלמדות, אם כן, נסיבות המקרה דנן? חובם של החייבים דנן עולה לכדי 130,000 ₪ בקירוב. הצעת הפשרה, אשר עלתה בין הצדדים, דיברה על תשלום של 60,000 ₪ לאלתר, ותשלום של 30,000 ₪ נוספים בתשלומים חודשיים בני 500 ₪ - קרי, תשלום המתפרס על-פני כ-5 שנים, בסופו יזכה הנושה בפחות מ-75% מחובו. לא ניתן לומר על הצעת פשרה כזו, כי הינה כה טובה לנושה, עד כי סירוב לה, לכשעצמו, מראה על שרירות, נוקשות קיצונית או חוסר תום-לב מצד הנושה אשר יכולים לגרום לבית המשפט להתערב. אין נפקא מינא, לעניין זה, אם המליץ בית המשפט שדן בתביעה לצדדים לקבל פשרה זו, כטענת החייבים, או לא. זאת, שכן המלצה לחוד, וכפיית הנושה לקבלה לחוד. 22. גם אם אניח כי החייבים צודקים בטענתם, כי ב"כ הנושה הוא שניסח את הצעת הפשרה, וכי פריניר חזרה בה ממש ערב החתימה, אין בכך בכדי לסייע להם, בנסיבות המקרה דנן. לא הוכח ואף לא נטען כי ההצעה הבשילה לידי חוזה מחייב. כמו כן, לא הוכח כל מניע פסול שעמד מאחורי שינוי עמדתה של פריניר. לא זאת, אלא אף זאת; בתגובתה, לא הסתפקה פריניר ב"זכות לשמה" העומדת לה לסגת מהצעתה, אלא הביאה שורה של נימוקים לגופו של עניין אשר הביאו אותה לידי כך: א. העובדה כי על אף הליכי הוצל"פ מתמשכים, לא שילמו החייבים דבר על חשבון חובם שאינו שנוי במחלוקת. ב. העובדה כי התגלה לפריניר כי נחתם הסכם גירושין בין החייב אהרון אפל לאשתו, המעביר את המטלטלין של הזוג לבעלותה - וזאת כאשר בני הזוג מוסיפים להתגורר יחדיו, דבר אשר מעלה, אכן, חשש לכאורי להברחת נכסים, שאף אם לא הוכח עדיין, אין לומר עליו כי הוא מופרך על פניו. ג. העובדה כי בעוד החייבים שבים וטוענים כי הם מנסים למכור את הדירה ולא הצליחו בכך, עולה מנוסח הסכם הגירושין כי הדירה כבר נמכרה - דבר אשר מקים חשש לכאורי כי החייבים מנסים להבריח אף נכס זה מנושיהם. 23. לכל זאת מצטרפת העובדה, העולה מטיעוני החייבים עצמם, כי לחייבים נושים רבים אחרים, הרוצים לשים ידם על תמורת הדירה, ועם מקצתם נחתמו כבר הסכמי פשרה עלומים. כמו כן, החייבים עצמם טוענים כי בינתיים מצטרפים נושים נוספים, שעמם הם מנהלים עתה משא ומתן. די בכך, כדי לעורר אצל כל נושה סביר חשש מהעדפות נושים, אשר ידרבן אותו לנסות ולפנות במהירות להליכי פשיטת רגל כנגד החייבים. 24. עולה מכך, כי לא נפל פסול בפעולותיה של פריניר, וכי דין ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל להדחות. החייבים ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאותיה של פריניר בסך 5,000 ₪ + מע"מ, צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פשיטת רגל