החלטה מונחת בפני בקשתם של הנאמנים בפשיטת הרגל של החייב איגנציו קסירר (להלן: "הנאמנים"), להורות שהנושה Antwerpse Diamantbank, שהינו בנק הפועל בבלגיה (להלן: "הבנק"), אינו זכאי לדיבידנד במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייב, וזאת לפי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, אשר חלה לשיטתם בנסיבות המקרה דנן. כונס הנכסים הרשמי תומך בבקשה, ואילו הבנק הבלגי מתנגד לה, וטוען כי פעל כשורה ואין לשלול ממנו את זכויותיו כלפי החייב. לאחר שהונחו בפני הבקשה, התגובות לבקשה וכן התגובה לתגובה מצאתי שבנסיבות העניין ראוי כי אפעיל את סמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן פסק דין לא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 5.4.98 הגיש הבנק תביעת חוב על סך 423 מיליון פרנק בלגי. 2. בין הבנק לבנו של החייב נערך בניו-יורק הסכם פשרה, לפיו שילם בנו של החייב סכומי כסף גדולים על חשבון חובו שלו וחובו של אביו. טענות הנאמנים; 3. בתביעת החוב אשר הוגשה לנאמנים לא הוזכר דבר אודות בטוחות כלשהן שהיו ברשות הבנק אותה עת. 4. מימוש הבטוחות נעשה במסגרת הסכם הפשרה ובלא אישור בית המשפט של פשיטת רגל, ואף מבלי שהבנק מגלה את עצם קיומן לבית המשפט. 5. עולה מתצהירו של הבנק כי הוא מימש לכיסו סכום של כ-7 מיליון דולר, תוך נסיון להסתיר את המידע מהמבקשים, מבית המשפט ומנושי החייב האחרים. 6. למעשה, מהווה תצהירו של הבנק הודאה במובנה שבדין ברוב המעשים והמחדלים המיוחסים לו על-ידי הנאמנים. 7. נסיבות אלו מהוות הפרה חמורה של החובות המוטלות על נושה מובטח לפי תקנות פשיטת הרגל. הן מצדיקות עשיית שימוש בתקנה 90, קרי, שלילת זכאותו של אותו נושה להשתתף בחלוקת דיבידנד. 8. לחלופין; יש לקזז מתביעת החוב של הבנק הבלגי כל סכום אותו גבה במסגרת מימוש הבטוחות. זאת בהנחה שבתום הליכי הדיון והערעור בתביעת החוב יוותר חוב כלל ועיקר. טענות הבנק; 9. דין הבקשה להדחות, באשר היא נסיון להקדים שלא כדין את החלטת בית המשפט בעצם הערעור על תביעת החוב לגופה. 10. כל עוד לא יבוצע הסכם הפשרה בין הבנק לבנו של החייב, עדיין חב החייב לבנק סך של למעלה מ-8 מיליון דולר. כמו כן, הסכם הפשרה עצמו נעשה שבעה חודשים לאחר דחיית תביעת החוב על-ידי הנאמנים. 11. כאשר הוגשה תביעת החוב, בראשית 1998, היתה קיימת ערובה, אשר עשו חברות בלגיות לטובת הבנק, אולם ערכה לא היה ידוע, ואף נופח בידי אותן חברות לכדי כפליים משוויו האמיתי. 12. הבנק לא ביקש להסתיר מידע. חוסר הדיווח על הערובה נבעה מכך שהבנק פעל לפי הדין הבלגי , שאינו מחייב דיווח על משכון שעושה צד ג' במסגרת תביעה כנגד חייב. לו היתה המשיבה יודעת את דרישות הנאמנים, היתה מדווחת על המשכון בשמחה. 13. הבנק תמיד היה נכון למסור כל מידע לנאמנים, אולם הללו לא ביקשו מידע במשך שנתיים, עד לדחיית תביעת החוב. 14. אין לבנק כל כוונה להפרע מעבר ליתרת חובו, אלא שאם בנו של החייב לא ימלא אחרי הסכם הפשרה, ישאר חוב עצום מימדים לטובת המשיבה. תגובת כונס הנכסים הרשמי; 15. אין בטענות הבנק כל התייחסות לסעד המבוקש בבקשה זו, או נימוק אשר ישלול את הפעלת תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל. למעשה, אין הבנק מכחיש כלל ועיקר שלא ציין כי בידו ערובות. 16. כל טענותיו של הבנק אינם אלא נסיון להצדיק את התנהגותו, ודינן להדחות: א. כשם שהבנק ידע להגיש תביעת חוב בישראל, כך היה צריך להתכבד ולפעול עפ"י הדין הישראלי, המחייב גילוי ערובות, גם כאשר ניתנו על-ידי צד ג'. זאת, באשר החוב כולו נובע מערבותו של החייב לחובן של אותם צדדי ג' (החברות הבלגיות) ב. גם אם לא ידע הבנק בעת הרלוונטית את שווי הבטוחה, היה עליו לציין את קיומה , וכן פרטים רלוונטיים, כולל שוויה לפי אומד דעתו. לפי תקנה 87(א) יכול היה הבנק, לאחר מעשה, לתקן את שומתו בכל עת. ג. העובדה כי הסדר הפשרה נעשה לאחר מועד דחיית תביעת החוב, אינו פוטר את הבנק מלדווח עליו, וכן על מימוש הבטוחות. לא היה כל מקום להטיל על הנאמנים לגלות עובדות אלו מיוזמתם. ד. העובדה כי המידע הרלוונטי על אודות החוב התגלה רק לאחר שהנאמנים ערכו חקירות ובית המשפט ציווה על הבנק לפרט את הסכום בתצהיר אינו עולה בקנה אחד, בלשון המעטה, עם הנטען בסיפא לתשובת הבנק. תגובת הנאמנים לתגובת הבנק; 17. גם לשיטת הבנק לפי תצהירו, אין חולק כי הבנק גבה כ-7 מיליון דולר על חשבון חובות החייב כלפיו, וזאת מבלי לעדכן את הנאמנים או בית המשפט. למעשה ולמחדל הללו אין כל הסבר בתגובת הבנק. אלמלא גילו הנאמנים את האמת, היתה גביה זו נותרת עלומה עד היום. 18. חובותיו של נושה מובטח לפי תקנות פשיטת הרגל אינן מותנות בכל בקשה מוקדמת מצד הנאמנים לגילוי מידע ספציפי, אלא הן אינהרנטיות לעצם הגשת תביעת החוב. עד כאן העובדות והתגובות ולהלן מסקנתי; המסגרת הנורמטיבית; 19. עסקינן בבקשה הנסבה אודות פרשנות הוראות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל, העוסקות בתביעתו של נושה מובטח. ואלו הן התקנות הרלוונטיות לנושא הבקשה: "84. פרטי הערובה נושה מובטח שלא ויתר על ערובתו ולא מימשה והמגיש תביעת חוב, יציין בתביעתו את פרטי הערובה שבידו, תאריך נתינתה ושוויה לפי שומתו, וזכאי הוא לקבל דיבידנד רק בשל סכום החוב העולה על שווי הערובה האמורה. 85. הודעה לנאמן (א) בטרם יממש נושה מובטח את ערובתו, יודיע לנאמן על כוונתו לעשות כן, ויציין בהודעתו את פרטי הערובה שבידו, תאריך נתינתה ושוויה לפי שומתו. (ב) ... 87. תיקון השומה והתביעה (א) נושה ששם את ערובתו כאמור בתקנות 84 ו85- רשאי, בכל עת, לתקן את שומתו ואת תביעתו אם הראה להנחת דעת הנאמן או בית המשפט שהשומה והתביעה יסודן בטעות שבתום לב, או שוויה של הערובה נשתנה מאז שומתו הקודמת. (ב) ... 89. דין ערובה שמומשה מומשה ערובתו של נושה לפי הוראות סימן זה - (1) יבוא סכום הנטו שנתקל מן המימוש במקום סכום שומתה של הערובה ודינו של סכום הנטו האמור יהיה כדין שומה מתוקנת; (2) רשאי הנושה לתבוע את חובו העודף על סכום הנטו שנתקבל מן המימוש. 90. הפרת הוראות נושה מובטח שהפר הוראה מהוראות סימן זה לא יהא זכאי להשתתף בחלוקת דיבידנד". 20. המאפיין המרכזי של תקנות אלו, הינה כי מעבר לחזרה על הכלל הבסיסי כי נושה מובטח אינו יכול להפרע מעל סכום חובו, הינו כי אין מדובר בתקנות המכתיבות דינים מהותיים הנוגעים לקבלתן את דחייתן של תביעות חוב לגופן. התקנות מכתיבות פרוצדורה של גילוי ודרכי התנהגות מצד נושה מובטח, אשר אינו מוכן לוותר על ערובתו, אלא לממשה ולתבוע את יתרת סכום נשייתו במסגרת הגשת תביעת חוב לנאמן בפשיטת רגל. תקנה 90 אינה עוסקת בדחיית תביעת חוב לגופה, מטעמים עובדתיים או משפטיים המביאים את בית המשפט למסקנה כי אין היא מוצדקת. נהפוך הוא; כל עניינו של סעיף 90 הוא בדחיית תביעת חוב אשר עשויה היתה להתקבל לגופה אלמלא הוכח לבית המשפט כי הנושה המובטח הפר את אחת החובות המוטלות עליו בסימן ד' לתקנות. פרשנות אחרת היתה מייתרת את תקנה 90 לחלוטין, שכן מה נפקא מינא אם עמד הנושה המובטח בחובות הגילוי המוטלות עליו או לא אם עצם תביעתו אינה מוצדקת? בכך, דומה תקנה 90 לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אשר אף הוא דוחה, בנסיבות מסויימות תביעת חוב בלא להכנס כלל ועיקר למהותה, וזאת בשל איחור בהגשתה. 21. יוצא, כי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, כמו סעיף 71(ב) לפקודה, עוסקים בדחיית תביעות חוב העשויה להיות מוצדקת לגופה, וזאת מטעמים פרוצדורליים לכאורה. אלא, שאין מדובר בפרוצדורה פורמלית ונוקשה גרידא, אשר מתעלמת מן המהות. מאחורי תקנה 90, כמו מאחורי סעיף 71(ב) לפקודה, עומדים טעמים מהותיים כבדי משקל, אשר המחוקק קבע כי בנסיבות מסויימות יש בהם בכדי להתגבר על זכותו הבסיסית של הנושה כי הוכחת החוב שלו תיבדק ותידון לגופה. 22. תקנה 90 הינה סנקציה חמורת וכבדת משקל אשר קבע המחוקק עבור נושה מובטח לכאורה, אשר מפר את הוראות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל. במיוחד, אמורים הדברים בהוראותיהן של תקנות 84-85, המטילות על הנושה המובטח את חובה כפולה, טרם יוכל להגיש תביעת חוב לצד מימוש ערובתו. א. חובה לגלות את דבר קיום הערובה, ופרטים מהותיים לגביה, ככל שהדבר אפשרי מבחינת המידע העומד באותה עת לרשות הנושה המובטח עצמו. ב. חובה לגלות לנאמן בפשיטת רגל את כוונתו לממש את הערובה, וזאת טרם יעשה כן בפועל. 23. דומה, כי בכך התכוון המחוקק, בין היתר, ליצור איזון מסויים אל מול הכוח העדיף העומד לרשות הנושה המובטח ביחסיו מול הנאמן בפשיטת רגל, תוך הכפפתו למעין חובת-אמון מסויימת כלפי האחרון, כנציגם של הנושים הבלתי מובטחים. בכך, תואמת רוחו של סימן ד' גם את המגמות החדשות בפסיקה, כגון החלטתו של בית משפט זה בפש"ר 466/93, גרבש נ' שלף (להלן: הלכת גרבש). באותו עניין, הוכפף נושה מובטח אשר ערך הבטוחה שבידיו גדול באופן ניכר מסכום חובו למסגרת הליכי פשיטת הרגל. זאת, בכדי להבטיח כי הבטוחה תמומש במחיר ראוי, אשר לא יקפח את עניינים של הנושים הבלתי-מובטחים. דומה, כי המחוקק היה ער לעובדת היות הנושה המובטח בעל הידע הטוב והמדויק ביותר על אודות ערכה של בטוחתו, ואי-לכך, כפף אותו לחובת זהירות בסיסית כלפי הנאמן, אשר הפרתה מקימה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה. 24. זאת, שכן המחוקק היה ער לסכנה "המרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל, כאשר היא נתקלת בנושה מובטח, המבקש לממש את בטוחתו מחד גיסא, ולתבוע את יתרת חובו בתור תביעת חוב בהליכי פשיטת הרגל מאידך גיסא. סכנה זו לובשת מספר פנים: א. סכנת גבייה כפולה - מקרה בו בשל חוסר במידע או בתשומת לב מצד הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, יהיה הסכום שיתקבל ממימוש הבטוחה ומקבלת תביעת החוב מעבר לסכום המגיע לנושה המובטח כדין. קרי, מצב בו יפרע הנושה המובטח, באופן מוחלט או חלקי, פעמיים על אותו חוב עצמו, וזאת על חשבון הדיבידנד אשר יחולק ליתר הנושים. ב. סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות. ג. סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו של יום את הדיבינד לנושים הבלתי מובטחים. 25. המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב. הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסוימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית. חובה זו מקבלת משנה תוקף וחשיבות, כאשר הבטוחה אשר בה עסקינן הינה בטוחה הנמצאת בחו"ל, או קשורה לעסקאות ולמהלכים בין הנושה המובטח לחייב ו/או מקורבי החייב אשר נעשו בחו"ל. זאת, שכן עלות הגילוי והחקירה של פרטי הבטוחה בידי הנאמן עולה באופן ניכר. 26. די בכך, למעשה, בכדי לדחות על פניה את טענת הסף של הבנק, כאילו אין הבקשה דנן אלא "קיצור דרך" בלתי ראוי שעושים המבקשים אל מול הערכאה האזרחית אשר תדון בערעור לגופו. לכך יאמר כי אין כל חפיפה בין הערעור על דחיית תביעת החוב עצמה, אשר עוסק בצדדים המהותיים של החוב הנטען ובשאלת עצם קיומו, לבין הדיון בתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, אשר כל עניינו דחיה "פרוצדורלית" לכאורה של תביעת החוב, וזאת מהטעמים אשר פורטו בהרחבה קודם לכן. המדובר בשני דיונים שונים לחלוטין בנושאם, ואין נפקא מינא אם תוצאתם עשויה להיות, בסופו של יום, זהה לגבי הבנק. ההכרעה בנסיבות המקרה דנן; 27. אין חולק, כי הבנק הבלגי מודה בפה מלא בתצהירו, כי לא עדכן את הנאמנים, את בית המשפט ואת הכונס הרשמי במועד, לא בעניין עצם קיום הבטוחות, ולא בעניין מימושן מאוחר יותר במסגרת הסכם הפשרה בינו לבין בנו של החייב. משכך, קמה חזקה לכאורה כי תקנות 84 ו-85 לתקנות פשיטת הרגל הופרו, והשאלה להכרעה היא האם יש בטיעוניו של הבנק בכדי למנוע, בנסיבות המקרה דנן, את תחולתה של תקנה 90, על התוצאה הקשה שזו צופנת בחובה עבורו. 28. טוען הבנק, כי הסכם הפשרה טרם בוצע במלואו, ואם יפר בנו של החייב את הסכם הפשרה (דבר אשר אין חולק כי הינו אפשרי), יוותר הבנק עם חוב עצום אשר לא נפרע. אלא, שטענה זו אינה רלוונטית כלל ועיקר לנשוא הדיון דנן, שהיא דחיית תביעת החוב בגין תקנה 90, אשר כפי שפורט בהרחבה קודם לכן, אין דבר בינה לבין קיומו או קיומו של החוב בפועל. טענה זו יכולה לשמש, לכל היותר, בדיון בתביעת החוב לגופה, ולכן בנסיבות המקרה דנן דינה להדחות. לא זאת, אלא אף זאת; חובת הגילוי של הבנק לפי תקנות 84-85 אינו מותנה כלל ועיקר בקיום הסכם הפשרה, אלא נובע (בין היתר) מעצם כריתתו. לכן, גם לו היה מוכח כי ההסכם הופר בסופו של יום, אין בכך בכדי לפטור את הבנק מחובת הגילוי המוטלת עליו לפי תקנות פשיטת הרגל. 29. מוסיף הבנק וטוען, כי אין פסול בכך שלא גילה את קיום הסכם הפשרה, וזאת משום שזה נכרת לאחר שהנאמנים דחו את תביעת חובו לגופה. אלא מאי? אין חולק כי הבנק לא השלים עם החלטה זו וערער עליה. משעשה כך, היה הוא זה שבחר להמשיך "במסכת היחסים" בינו לבין קופת פשיטת הרגל. זאת, מתוך תקווה כי בסופו של יום ימצא בית המשפט כי החלטת הנאמנים שגויה ודינה ביטול. אם כך היה קורה, אין חולק כי החלטת הנאמנים היתה בטלה מעיקרה, ותביעת החוב של הבנק היתה נחשבת כאילו התקבלה במועדה. אי לכך, מה לו לבנק כי ילין על כך כי בו-בעת הוטלו עליו גם החובות הקשורים למגעו עם הליכי פשיטת הרגל? יוצא איפה, כי כל עוד טען הבנק כי זכותו להפרע מקופת פשיטת הרגל, הוטלו עליו גם החובות הכרוכות בכך, ואין נפקא מינא אם דחיית הנאמנים את תביעת החוב התרחשה קודם לכריתת הסכם הפשרה. 30. טענתו הבאה של הבנק היא כי לא היה בידו, באותה תקופה, מידע מדוייק על ערכן של הערובות. זאת, היות והן הוחזקו בידי חברות בלגיות הקשורות לחייב, אשר ניסו "לנפח" את שווי הבטוחה. אלא שאין בטענה זו ולו מאומה; תקנות פשיטת הרגל לקחו בחשבון מצבים כגון זה. עבורם בדיוק הותקנה תקנה 87, אשר מבהירה כי נושה מובטח אינו "נתפס" על הערכתו הראשונית כאילו היתה הודאת בעל-דין או מעשה בית-דין, אלא יש ביכולתו לתקן טעויות אשר נפלו שלא באשמתו. לא זאת, אלא אף זאת; מוסיפה תקנה 84 וקובעת כי הערך שימסור הנושה המובטח לנאמן יהיה לפי אומד דעתו ושומתו שלו, ולא לפי אלו של מחזיקי הבטוחה, החשודים בנסיון לנפח את ערכה. יוצא מכך, כי אם תיפול טעות בערך הבטוחה, הרי סביר להניח כי זו תהיה לטובת הנושה המובטח, ולא לרעתו. לכן, אין מנוס מלקבוע כי אין באי-ידיעה מדוייקת על שווי הבטוחה כדי לפטור את הנושה המובטח מהחובות לפי תקנות 84-85, או מהתוצאות הכרוכות בהפרתן של חובות אלו. 31. טוען הבנק, כי פעל לפי הדין הבלגי, אשר אינו מחייב גילוי ערובות, כאשר אלו ניתנו על-ידי צד ג' שאינו החייב, ולכן לא דבק בו אשם. טוב היה לה, לטענה זו, אלמלא נטענה כלל ועיקר. במדינת ישראל לא חל הדין הבלגי, אלא דיני מדינת ישראל, אשר מחייבים גילוי כזה במפורש - דבר אשר היה מזדקר לעיניו של כל מי שהיה טורח לבדוק את הדינים הרלוונטיים. דומה, כי הצדק הוא עם כונס הנכסים הרשמי בטענתו כי מי שידע להגיש תביעת חוב במדינת ישראל, מן הראוי כי יטרח ויפעל לפי דיניה. זאת, כשם שכל מי שמנהל פעילות כלשהי במדינת ישראל כופף עצמו, בהעדר ראיה לסתור, למרות הדינים הרלוונטים החלים במדינת ישראל, ואין הוא יכול להשמע בטענה כי חלים דיניה של מדינת מוצאו. בהחלטה בפרשת TWA, היתה התייחסות לסוגיה דומה, אשר עסקה באותו עניין בתחולתם של דיני קדימה בסדר הנשיה: "יוצא מכך, כי חברה בינלאומית, מרגע שהחלה פועלת במדינה פלונית, קיבלה על עצמה את דיניה, כולל דיני הקדימה שלה. אם מסתבר, בשעת הפירוק, כי דינים אלו אינם תואמים את דיניה של מדינת "הליך העל", אין לה לחברה להלין אלא על עצמה בלבד". מסיבה זו נקבע באותה פרשה, כי מי שמעסיק עובדים במדינת ישראל, אל לו להלין על כך כי ימצא עצמו, בסופו של יום, כפוף לדין הקדימה המוקנה לנשייתם על-פי חוק, ואין הוא יכול להישמע בטענה כי דינים אלו אינם חלים בארץ מוצאו. 32. דומה, כי הלכה זו יפה למקרה דנן מכוחו של קל וחומר. בפרשת TWA, עמדה החברה הזרה וטענה בפני בית המשפט לתחולת הדין האמריקאי. נסיבותיו של המקרה דנן חמורות לאין-ערוך: במקרה דנן, עשה הבנק דין לעצמו, מתוך הנחה בלתי מוסברת כי דיני בלגיה המוכרים לו יחולו כמובן מאליו גם במדינת ישראל. גישה זו, לפיה סבור גוף בלגי כלשהו כי תחולת דיני מדינתו הינה אוניברסלית וחלה כעניין של מובן מאליו על מעשים, מחדלים והליכים אשר נעשו במדינת ישראל, יש לדחות על הסף, ובאופן מוחלט. 33. משהגעתי לכאן, לא נותר לי אלא לדון בטענתו האחרונה של הבנק כי לא התכוון מעולם לזכות בדיבידנד כפול. דומה, כי אין בטענה זו בכדי לשנות את התוצאה, אף אם היה בית המשפט משתכנע בנכונותה. סעיף 90 לתקנות פשיטת הרגל, מעצם טיבו, אינו דורש "מחשבה פלילית" מסוג של כוונה תחילה בכדי לחול על נושה אשר הפר את החובות המוטלות עליו לפי סעיף ד' לתקנות פשיטת הרגל. מלשון התקנות עולה, כי עצם אי העמידה בחובות אלו עשויה להפעיל את הסנקציה שבתקנה 90 לאלתר, וזאת בלא להתייחס אל "מצבו הנפשי" וכוונותיו הסובייקטיביות של הנושה המובטח. זאת, אלא אם כן יש בפי הנושה המובטח הסבר מצוין אשר יביא להחרגת עניינו מכלל זה. יוצא, כי עצם הפרתן האובייקטיבית של תקנות סימן ד' יוצרת חזקת רשלנות, אשר על הנושה המובטח הנטל (אשר אינו מן הקלים) להפריכה. בנטל זה לא עמד הבנק, ולו לכאורה בלבד, ועל כן דין טענתו זו להדחות. 34. מכל האמור לעיל, עולה כי דין הבקשה להתקבל, במובן זה כי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל חלה, ושוללת מהבנק הבלגי את זכותו לקבל דיבידנד במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייב. בנסיבות המקרה, ישא הבנק בהוצאות הנאמנים בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. דיני חברותדיבידנדפשיטת רגל