החלטה מונח בפני ערעורו של בנק אוצר החייל (להלן: "הבנק"), על החלטת של הנאמן על נכסי פושטת הרגל בועז מירב (להלן: "הנאמן"), לדחות את הוכחת החוב אשר הגיש הבנק. הנאמן עומד על החלטתו, ומבקש כי אדחה את הערעור. כונס הנכסים הרשמי הצטרף לדעת הנאמן. סברתי, וכך הצעתי גם לצדדים, בפתח הדיון היום כי לאור הבקשה והתגובות ניתן לעשות שימוש בסמכותי על פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. הצדדים הסכימו עמדי ויחד עם זאת ביקשו, ונעתרתי לבקשתם, להוסיף ולחדד במשפטים אחדים, כל אחד את טענותיהם. במהלך הדיון אף הצעתי לצדדים רעיון כלשהו לענין הסדר, ואף יצאתי להפסקה קצרה, אך בסופו של דבר ההסדר לא יצא אל הפועל. הבקשה מונחת בבית המשפט כבר מאז חודש ספטמבר 2000. על הדיון היום יודעים הצדדים זה מכבר, שכן היה קבוע דיון ביום 22.11.01 שנקבע לפני חודשים אחדים והוא נדחה מה- 22.11.01 להיום, 25.11.01. לא בכדי אני כותבת דברים אלה שכן לאחר שהצדדים הסכימו לכך שהחיל את תקנה 241 על ההליך שבפני בסוף הדיון ביקש לפתע עו"ד גנות כי הדיון ידחה או יוקפא עד שתומצא שמאות מעודכנת. לא נעתרתי לבקשה זו באשר לדיון שנקבע, אם סבר עו"ד גנות כי הוא זקוק לשמאות מעודכנת, היה עליו לטרוח ולהגישה, ולא לעתור היום לדחיה. אשר על כן, לא נעתרתי לבקשה זו ואתייחס ליתר הנימוקים בענין זה במהלך ההחלטה להלן (ראה לענין זה הסעיפים האחרונים בהחלטתי זו). עובדות המקרה; 1. בתאריך 11.8.99 הגיש הבנק הוכחת חוב אשר עמדה על סך 197,297 ש"ח. בתאריך 16.7.00 הודיע הנאמן כי הוא דוחה את הוכחת החוב, ומכאן הערעור. 2. הבנק ערך הסדר חוב כולל עם הורי החייבת (להלן: ההורים), במסגרתו הסדירו ההורים את חובות החייבת וכן את חובותיהם של אחיה ואחותה כלפי הבנק. ואלו פרטי ההסדר בקצירת האומר: א. החוב יסולק ב 120 תשלומים חודשיים שישלמו ההורים. ב. ההורים ישעבדו את ביתם כבטוחה לעמידתם בהסדר. 3. אין חולק, כי עד עתה, עמדו הורי החייבת בתשלומים החודשיים כסדרם. 4. הבנק פעל במקרה דנן על-ידי שני באי-כח, אשר כל אחד מהם פעל באופן נפרד: א. משרד עו"ד בודה (להלן: "בודה"), אשר פעל באופן נפרד לגביית חוב של החייבת אשר נוצר כתוצאה מערבות שלה לחובות אחותה. ב. משרד עו"ד סורין (להלן: "סורין"), אשר פעל בעניין יתר חובות החייבת, והוא אף מגישה של בקשה זו. 5. משרד בודה הסכים, בשם הבנק, להעמיד את ערך תביעת החוב המקורית, לאחר קיזוז שוויה המשוער של הבטוחה, על 16% מהסכום המקורי, קרי, 31,561 ש"ח. 6. בנוסף לכל זאת, בין החייבת לבנק קיים הסדר תשלומים נוסף לפיו משלמת החייבת תשלומים חודשיים לבנק בסך 400 ש"ח, אשר משולמים מבנק הישר מקופת צבא הקבע בה עובדת החייבת. נימוקי הנאמן לדחיית תביעת החוב; 7. הנאמן טען כי חזקה על הבנק כי הוא מטיב לחשב את ערך בטוחותיו, וסביר להניח כי ערך הבטוחה מכסה לפחות 95% מסכום החוב. 8. כמו כן, קיזז הנאמן מסכום החוב 14,251 ש"ח שהתקבלו אצל הבנק מתשלומים חודשיים של הורי החייבת. 9. בסיכומם של דברים, טוען הנאמן כי אם נותרה יתרת חוב לחייבת, הרי שזו תפרע תוך זמן קצר מתשלומיהם החודשיים של ההורים, ולכן דין תביעת החוב להדחות. טענות הבנק; 10. הסדר החוב עם ההורים נועד להבטיח את כל החובות של שלושת ילדיהם החייבים, ולא את חובה של החייבת בלבד. גם שעבוד הבית נועד להבטיח את כל החובות דנן. מאידך, הוכחת החוב נעשתה לחובה של החייבת עצמה, בלבד. 11. אין בהסדר עם ערבים בדבר חובותיה של החייבת כדי לפטור אותה מהתחייבויותיה, עד לפרעונו המלא של החוב בידי החייבת, או בידי הערבים. דבר זה מקבל משנה תוקף מנוסח ההסכם, המדבר על עיכוב (ולא ביטול) של הליכי ההוצאה לפועל. 12. משנפתח כנגד החייבת שלא ביוזמת הבנק הליך פשיטת רגל, בידו הזכות לבחור באיזו דרך הוא מעוניין להפרע מהחייבת - דרך הוכחת חוב, או דרך הבטוחה. 13. אין כל מקום לדרישת הנאמן, כי הבנק יוותר על הבטוחה, או יקזז אותה מסכום תביעת החוב שלו: א. לסעיף 8 לפקודה, המדבר על תביעת נושה מובטח, אין תחולה במקרה דנן, וזאת משום שההסדר דנן קבוע אך ורק לנושה מובטח אשר הליך פשיטת הרגל נפתח לבקשתו. לא זה המקרה דנן. ב. ויתור הבנק על הבטוחה, לו היה נעשה, לא היה מעשיר את קופת פשיטת הרגל, משום שהבטוחה נמצאת בידי צד ג', קרי, בידי הורי החייבת, ולא בידיה. 14. הבנק טוען כי אם תמומש הבטוחה, אזי יפחית את שווי התקבולים שנכנסו לכיסו מתביעת החוב. 15. האומדן של שווי הבטוחה, הן של עו"ד בודה והן של הנאמן, אינן אלא הערכות בלבד (אם כי הן מבוססות על אומדן שמאי מיום 1.12.98), ולמעשה אין הבטוחה מכסה את מלוא החוב. א. אין בהערכה בכדי ללמד על ערכה של הבטוחה בתנאי השוק הקשים דהיום. ב. הערכת השמאי מציינת במפורש אפשרות של הפחתת עד 15% כתוצאה ממימוש מהיר. 16. התשלומים החודשיים מצה"ל נעשים בעבור הלוואה נפרדת שלקחה החייבת מהבנק, אשר אינה כלולה בהסדר התשלומים המוסדר בהסכם בין הבנק לבין הורי החייבת. 17. לסיכום: א. כל עוד לא נפרע חוב החייבת במלואו, אין הסדר החוב חוסם את הבנק מלהפרע על-ידי הגשת תביעת חוב, בלא כל סתירה בינה להסדר החוב עם הערבים (בניגוד לחייבת). ב. המקור לזכות הבנק הינו סעיף 71 לפקודה, שכן מדובר בחובות קיימים, ודאיים וכ"ו, שהבנק זכאי להגיש תביעת חוב לגביהם. ג. הבנק אינו מתכוון להפרע פעמיים, ויוריד כל סכום שיתקבל בידיו מתביעת החוב, אולם אין בכך בכדי לגרוע מזכותו להגיש את תביעת החוב כפי שהגיש. תגובת הנאמן; 18. הבנק הגיש שתי תביעות חוב כנגד החייבת, אחת באמצעות משרד עו"ד בודה (לעניין חוב של החייבת שנוצר עקב ערבות לאחותה), והשניה באמצעות משרד עו"ד סורין גנות, הוא המערער בבקשה דנן. בנוסף, ערך הבנק הסדר עם הורי החייבת, לכיסוי החובות של החייבת ואחיה כמכלול. 19. באי-כוחו של הבנק לא יידעו את הנאמן על ההסדר עם הורי החייבת, והוא למד עליו במקרה משיחה שקיים עם החייבת. כמו כן, גילה הנאמן במקרה כי בידי הבנק בטוחות נוספות בדמות קופות גמל של החייבת בסך 23,697 ש"ח. רק לאחר הגילוי דנן, הסכים ב"כ הבנק כי בטוחות אלו ישמשו לטובת כל הנושים בפשיטת הרגל. 20. הנאמן פנה אל באי-כוחו של הבנק בבקשה כי עקב קיום הבטוחה, ינהגו בהתאם להוראות הפקודה לעניין תביעת נושה מובטח. עקב פניה זו, הסכים משרד עו"ד בודה, להעמיד את תביעת החוב שלו של הבנק על 16% מהסכום המקורי, כך שלא נותרו ממנה אלא כ- 11,000 ש"ח, אשר חלקם הארי נפרע במסגרת הסדר התשלומים של הורי החייבת, או שיסולק בטרם יחולק דיבינד לנושים. משרד בודה קיבל את ההחלטה, הדוחה למעשה את תביעת החוב שלו, ולא ערער עליה. 21. אלא, שמשרד גנות מסרב לפעול בדרך דומה. סירוב זה הינו הפרה של תקנה 84 לתקנות פשיטת הרגל. זאת, באשר הבנק מבקש הן להנות מהבטוחה, והן להגיש תביעת חוב בלא לוותר על שוויה! 22. נכון הוא, כי ההסדר של הבנק עם הורי החייבת פורש את התשלומים על 120 חודשים, אלא שעמדת הבנק, כי טרם יושלם ההסדר לא יוותר על תביעת החוב שלו, הינה בלתי נסבלת עבור יתר הנושים, אשר לא יתכן כי יחכו 10 שנים עד שיקבלו את הדיבידנד המגיע להם כדין! 23. הערכת הנאמן מעידה על כך כי לאחר העמדת יתרת החוב על 16% מערכו המקורי, סולק גם רובו של החוב הנתבע באמצעות משרד גנות, או יסולק במהרה. 24. זאת ועוד; הוברר לנאמן, כי הבנק מקבל תשלומים חודשיים נפרדים מהחייבת בסך 400 ש"ח, וזאת תוך הפרה מפורשת של הוראות הפקודה והעדפת נושים פסולה. אין נפקא מינא, אם כספים אלו יורדים לטובת הלוואה נפרדת, כפי שטוען הבנק, מה גם שטענה זו אינה מפורטת ואינה מוכחת, ודי בכך בכדי לדחות אותה על הסף. יוצא מכך, כי גם דין סכומים אלו להיות מקוזזים מיתרת החוב. 25. קבלת ערעור הבנק יגרום לאחת מהשתיים: א. העדפה בלתי מוצדקת שלו על יתר הנושים, אם יחולק דיבידנד מייד. ב. המתנה של 10 שנים! מצד יתר הנושים בחלוקת דיבידנד. 26. התנהגות הבנק, אשר הגיש שתי תביעות חוב נפרדות, אינה כדין, כמו גם המצב בו מקבלת "זרוע ימין" שלו הסכמות להפחתת שווי תביעת החוב, בעוד "זרוע שמאל" מתכחשת לכך. עד כאן העובדות וטענות הצדדים ולהלן החלטתי; 27. מן המפורסמות הוא כי אחד ממאפייניו החשובים ביותר של הליך פשיטת הרגל הוא הקולקטיביות שלו, המתבטאת בריכוז כל תביעות החוב אצל הנאמן, ואיסור מוחלט על נושה לפעול כנגד החייב או להגיע עמו להסדר גביה "פרטי כלשהו". דומה, כי מעקרון הקולקטיביות עולה גם חיוב נוסף: כשם שנושה אינו יכול לנקוט הליכי גביה נפרדים, כך חובה עליו לרכז את כל תביעותיו מהחייב למסגרת תביעת חוב אחת. זאת, כדי למנוע טעויות, סרבול והערמת קשיים בדרכו של הנאמן לגבש תמונה עובדתית ומשפטית אחת, ברורה וכוללת בעניין מצבת חובותיו של החייב. מצב בו חייב חב לנושה אחד בשל מספר עסקאות והסכמים אינו נדיר, ואינו נחלתו המיוחדת של המקרה דנן. אין כל סיבה, מן הדין או מן הצדק, כי נושה יפעל ב"שני ראשים", ויגיש שתי תביעות חוב נפרדות, וזאת אף באמצעות שני פרקליטים אשר אינם מתואמים ביניהם, דבר אשר גורם לסרבול מיותר העלול להעמיס הוצאות על קופת הנאמן, ולעכב או לפגוע בזכויותיהם של יתר הנושים. 28. כבר מעיון חטוף בנסיבות המקרה דנן, עולה כי הבנק איננו עומד, פעם אחר פעם, בדרישות פקודת פשיטת הרגל. ההפרה הבולטת, הינה בלא ספק העובדה כי גבה מהחייבת, מחוץ להליכי פשיטת הרגל, סכום חודשי בן 400 ש"ח. לעניין זה, אין נפקא מינא אם הכספים הועברו הישר ממעבידה של החייבת (קרי, צה"ל) אל הנושה, בלא "לחנות" בקופתה של החייבת קודם לכן. זאת, שהרי אין מחלוקת כי המעביד לא חב לנושה, והעביר לו כספים אשר הגיעו לחייבת. לעניין זה, אין נפקא מינא באיזה מחובות החייבת כלפי הבנק דובר. די בכך, שהחייבת הוכרזה פושטת רגל, וכי הבנק נקט בהליך גביה "פרטי" נגדה, אותו אין הוא מכחיש, וזאת תוך שהוא יודע על הליכי פשיטת הרגל (!), בכדי לבסס העדפת נושים אסורה. העובדה כי הבנק לא טרח כלל ועיקר לדווח על כך מיוזמתו לנאמן איננה עומדת, אף היא, לזכותו. 29. נפקותו של מעשה זה של הבנק היא ברורה: גם אם אצא מתוך נקודת הנחה כי לזכות הבנק עמד חוב נוסף, עליו לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, אלא גבה אותו (או את חלקו) באופן ישיר מן החייבת, הרי אין בכך בכדי לסייע לו. זאת מדוע? הסיבה היא כי אין חולק, שהמועד האחרון להגשת תביעות חוב כנגד החייבת חלף-עבר זה מכבר. משלא הגיש הבנק תביעת חוב כדין בגין אותו חוב "נוסף" (ואף לא הגיש בקשה מנומקת להארכת מועד), אחר את המועד, ודינו של חוב זה להמחק לפי הוראות פקודת פשיטת הרגל. משכך, לא נותרו אלא תשלומים שבוצעו שלא כדין על חשבון החובות בגינם הוגשו הוכחות חוב, וזאת תוך העדפת נושים אסורה. משפעל הבנק בדרך זו, מן הדין לקזז מתביעות החוב שהגיש את כל מה שקיבל מהחייבת, וזאת בתוספת הצמדה וריבית כדין. 30. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה האם חלים על הבנק סעיף 8 לפקודת פשיטת הרגל וסימן ד' בתקנות פשיטת הרגל, אשר עניינם תביעתו של נושה בעל בטוחה. דומה, כי ניתן לחלק את המחלוקת דנן לשתי שאלות עיקריות: א. מהותית: האם חל הדין דנן על הבנק, או שמא קיימת הפרדה בין הבטוחה למעמדו כנושה של החייבת, כפי שטוען בא-כוחו? ב. פרוצדורלית: האם הסכמת עו"ד בודה, כבא-כוח הבנק, יוצרת מניעות כלפי הבנק מלטעון אחרת על-ידי בא-כוחו השני, וזאת לאור העובדה כי נושה מחוייב להגיש הוכחת חוב אחת, ולא לסרבל את ההליכים ולהכשיל את הנאמן באמצעות פעולות סותרות על-ידי שני באי-כח נפרדים? 31. בהחלטתי בפש"ר 302/97 (להלן: "פרשת קסירר") עמדתי על הרציונל שמאחורי סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל, ועל האופן בו ביקש המחוקק לנהוג בנושה מובטח: "המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב. הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסוימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית" השאלה העיקרית שיש להכריע בה, בנסיבות המקרה דנן, הינה האם מעמדו של הבנק דנן שונה ממעמד הנושה המובטח אליו כוונו התקנות? טענתו העיקרית של הבנק הינה כי אין הוא מוגבל בדרך זו, וזאת משום שהבטוחה המבססת לכאורה את מעמדו כנושה מובטח אינה בטוחה של החייבת עבור חובותיה, אלא בטוחה שהעמידו ערבים עבור פרעון חובות החייבת ושני חייבים נוספים. לטענת הבנק, משלא הוא הגיש את בקשת פשיטת הרגל, זכותו לבחור במסלול הפרעון בו ירצה, או אף לשלב ביניהם. דומה, כי באי-כוחו המלומדים של הבנק שגו בפרשנות אשר נתנו לדין בטענותיהם אלו. מעמדו של נושה מובטח, וההגבלות אשר הטיל עליו הדין באו, כפי שהערתי בפרשת קסירר, מהיתרון המהותי ה"כפול" העומד לרשותו: הן היתרון המהותי בעצם הגביה מהחייב, והן יתרונו המוחלט כלפי הנאמן בכל הקשור למידע על הבטוחה וערכה. וכך הערתי בפרשת קסירר לעניין מעמד זה של הנושה המובטח והסכנות הטמונות בו: " דומה, כי המחוקק היה ער לעובדת היות הנושה המובטח בעל הידע הטוב והמדויק ביותר על אודות ערכה של בטוחתו, ואי-לכך, כפף אותו לחובת זהירות בסיסית כלפי הנאמן, אשר הפרתה מקימה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה. זאת, שכן המחוקק היה ער לסכנה "המרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל, כאשר היא נתקלת בנושה מובטח, המבקש לממש את בטוחתו מחד גיסא, ולתבוע את יתרת חובו בתור תביעת חוב בהליכי פשיטת הרגל מאידך גיסא. סכנה זו לובשת מספר פנים: ב. סכנת גבייה כפולה - מקרה בו בשל חוסר במידע או בתשומת לב מצד הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, יהיה הסכום שיתקבל ממימוש הבטוחה ומקבלת תביעת החוב מעבר לסכום המגיע לנושה המובטח כדין. קרי, מצב בו יפרע הנושה המובטח, באופן מוחלט או חלקי, פעמיים על אותו חוב עצמו, וזאת על חשבון הדיבידנד אשר יחולק ליתר הנושים. ג. סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות. ד. סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו של יום את הדיבינד לנושים הבלתי מובטחים". 32. יוצא, כי מעמדו של נושה מובטח, אליו מתייחסות תקנות סימן ד' בתקנות פשיטת הרגל, בא לו מעצם היתרון המהותי אשר יוצר קיומה של בטוחה העומדת אך ורק לרשותו (ולא לרשות הנושים האחרים), אשר ממנה הוא יכול להפרע כדי חובו מן החייב או חלק ממנו. דווקא קיומם של "שני המסלולים" לגביה, הוא שגרם למחוקק להתקין דינים שעצם מהותם וכוונתם הינה להגביל ולסייג יכולת זו של נושים מובטחים. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הבטוחה מוחזקת בידי החייב או בידי ערב לחובו של החייב, כל עוד הבטוחה מוקנית לבנק כערובה לתשלום כל חובה של החייבת, ואין חלקים מאותו "חוב עיקרי" אשר נותרים בלתי מכוסים (משפטית) על-ידי הבטוחה, במובן זה שאין הבנק זכאי לממשה בכדי להפרע מאותם חלקי חוב. לשון אחר, מעמד הנושה המובטח תלוי אך ורק בהגנה שמספקת הבטוחה לנושה בגין החוב, ואינו תלוי כלל ועיקר בטיבה של "היד המשלמת" אותו. 33. מעיון בהסדר בין הבנק להורי החייבת, עולה ללא ספק כי ההסדר (המובטח בבטוחה) נועד לכסות את כל חובה של החייבת, בתוספת לחובות של חייבים אחרים. קרי, תשלומי ההורים באים, מבחינת הבנק במקום תשלומים מצד החייבת. אין חולק, כי התשלומים שמקבל הבנק, ואין נפקא מינה מי מסלק אותם בפועל, נעשים על חשבון חובה של החייבת, וקיימת בטוחה לצידם, אותה יכול הבנק לממש אם לא יתקבלו התשלומים כסדרם. לכן, אין מנוס מלהסיק כי הבנק הינו נושה מובטח במלוא מובן המילה. העובדה, כי התשלום נעשה בפועל על-ידי ערב אינה מעלה או מורידה. גם העובדה כי אותה בטוחה מיועדת להבטיח גם חובות של חייבים אחרים אינה מעלה או מורידה, כל עוד יכול הבנק לממש את הבטוחה בכל עת שתפר "היד המשלמת" את ההסכם, בין אם יהיה זה בחלקו הנוגע לחייבת פושטת הרגל, ובין אם יהיה זה בחלקו הנוגע לחייבים האחרים. 34. טענת הבנק, כי הוראות סימן ד' לתקנות חלות אך ורק כאשר הנושה המובטח הוא יוזם ההליך, הינן חסרות ביסוס בדין, ואין בהן ממש. התקנות העוסקות בנשיה מובטחת באות בשל עצם מעמדו המהותי של הנושה המובטח, ואין להן כל קשר לשאלה המקרית של יוזם הליך פשיטת הרגל. זאת, כפי שלשאלה זו אין כל נפקות לעניין שיעור הדיבידנד שמקבל הנושה יוזם ההליך. כמו כן, אין נפקות לטענת הבנק כי אין משמעות לויתורו על הבטוחה, משום שבמקרה כזה לא תכנס זו לקופת פשיטת הרגל. אין בעובדה זו בכדי לסתור את הבסיס המהותי עליו נשענות תקנות סעיף ד' לתקנות פשיטת הרגל, אשר נובעות מיתרונו כנושה מובטח. כמו כן, אין בעובדה זו בכדי למנוע מהבנק להשתמש בשתי החלופות האחרות שמעמיד בפניו הדין: ויתור על תביעת החוב בהליכי פשיטת הרגל, או קיזוז שוויה המשוער של הבטוחה מתביעת החוב דנן. 35. יוצא כי תקנות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל חלות, ומחייבות את הבנק, במלואן. לכן, אם רצה הבנק להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, היה עליו לעמוד בכל החובות אשר מטיל עליו סימן ד', ובעיקר הערכת שווי הבטוחה המשוער וקיזוזו מתביעת החוב, וכן חובה לספק מידע מלא לנאמן הן על הבטוחות שבידי הבנק, כולן, והן על כל הסדר לפרעון החוב אשר נעשה מחוץ להליכי פשיטת הרגל, במסגרת החוב המובטח. אלא שהבנק, גם אם נתעלם מהעדפת הנושים שביצע כלפי החייבת עצמה, הפר תקנות אלו, פעם אחר פעם: א. הבנק נמנע מלמסור מידע מלא לנאמן, הן על הבטוחות שבידו והן על ההסדרים שערך במסגרת נשייתו המובטחת. ב. הבנק מתכחש כעת, באמצעות עו"ד גנות, לחובתו להעריך את הבטוחה ולקזז את שוויה מתביעת החוב שהגיש, אלא מנסה להשתמש בהסדר עם הערבים, על הערבוב שיצר זה בין חובות פושטת הרגל לחובות אחרים, בכדי להקשות על הנאמן ולמנוע הערכה מדוייקת של הבטוחה. 36. יוצא, כי הבנק הפר הפרה יסודית את תקנה 84 לתקנות פשיטת הרגל, וזאת בתוספת לאי קיום הוראות פקודת פשיטת הרגל שביצע על-ידי יצירת העדפת נושים פסולה. די בכך, בכדי לאפשר לנאמן שימוש בתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, ולדחות את תביעת החוב של הבנק במלואה, בלא להתייחס כלל ועיקר לשאלת ערך החוב לטובת הבנק בפועל. וכך קבעתי בעניין זה בפרשת קסירר: "תקנה 90 אינה עוסקת בדחיית תביעת חוב לגופה, מטעמים עובדתיים או משפטיים המביאים את בית המשפט למסקנה כי אין היא מוצדקת. נהפוך הוא; כל עניינו של סעיף 90 הוא בדחיית תביעת חוב אשר עשויה היתה להתקבל לגופה אלמלא הוכח לבית המשפט כי הנושה המובטח הפר את אחת החובות המוטלות עליו בסימן ד' לתקנות. פרשנות אחרת היתה מייתרת את תקנה 90 לחלוטין, שכן מה נפקא מינא אם עמד הנושה המובטח בחובות הגילוי המוטלות עליו או לא אם עצם תביעתו אינה מוצדקת? בכך, דומה תקנה 90 לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אשר אף הוא דוחה, בנסיבות מסויימות תביעת חוב בלא להכנס כלל ועיקר למהותה, וזאת בשל איחור בהגשתה". מסיבה זו, אין כל נפקות לטענת הבנק כי חובו הינו בר תביעה לפי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, שכן אם לא כן, לא יכול היה להגיש הוכחת חוב מניה וביה. אין בכך דבר עם הסנקציה הקבועה בתקנה 90 לעניינו של נושה מובטח אשר הפר את תקנות סימן ד'. זו קיימת ומיועדת דווקא לחובות העומדים במבחנו של סעיף 71 לפקודה. 37. דומה, כי בנסיבות המקרה דנן, דין הבקשה להדחות, בין אם אקבע כי הסכמתו של עו"ד בודה מחייבת את הבנק, ובין אם אקבע היפוכו של דבר. זאת, שכן אם ההסכמה מחייבת, והוכחת החוב, כולה תעמוד על 16% בלבד מערכה המקורי, הרי שהתשלומים אשר בוצעו עד עתה על-ידי הורי החייבת, בתוספת לקיזוז סכום העדפת הנושים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית יסלקו את חלקו הארי של החוב שנותר. הערכה זו מתחזקת לאור העובדה כי חלק מחובות החייבת הינם בגין ערבות לחובות אחותה, קרי, חופפים לחובות אחד מהחייבים האחרים אשר בגין חובם נערך ההסדר בין הבנק להורי החייבת. לעניין זה, אין נפקא מינא אם ערך הבטוחה ירד בינתיים לאור המשבר בשוקי המקרקעין. סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל מכילות מנגנון בעזרתו יכול הנושה המובטח לעדכן את השומה שערך לבטוחה בשל השתנות התנאים בשטח. משבחר הבנק שלא להשתמש במנגנון זה, אין לו להלין אלא על עצמו. כאן המקום להתייחס להערתו של עו"ד גנות לענין עדכון השומה - התייחסות שהובאה ברישא להחלטתי. 38. מאידך גיסא, אם אקבע כי אין הבנק מחוייב להסכמה דנן, הרי יוצא כי הפר הפרה בסיסית ויסודית את תקנות סימן ד', בסרבו לקזז את ערך בטוחתו משווי תביעת החוב, התנהגות שיש בה די והותר בכדי להפעיל את תקנה 90 ולמחוק את תביעת החוב כולה. 39. מסיבות אלו, דין הערעור להדחות. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בהפרות של הוראות פקודת פשיטת הרגל מצד המערער, ישא בהוצאות הנאמן ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם סכום נוסף כהוצאות ושכ"ט עו"ד של הכנ"ר בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ, גם סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. בנקערעורנאמנות