פסק דין זוהי בקשה לבטל פסק משקם (ללא תאריך) שמונה על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם") לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, עו"ד אבישי לאור, אשר ניתן נגד המבקשת כמשוער בחודש פברואר 2001 , מגדל כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "האגודה"). על פי פסק המשקם, חויבה המבקשת לשלם למשיב (להלן: "מזרחי") סך השווה לסכום של 875,000 ₪ בגין אי מתן התראה של 14 יום על כוונה לנתק את המים למטעי המשיב כתוצאה מחובו לאגודה. מזרחי הנו חבר באגודה ושימש בתקופה הרלבנטית גם כמזכיר בשכר של האגודה וחבר הועד שלה. בתקופה הרלבנטית הצטבר למזרחי, כמו לחברים נוספים, חוב לאגודה והאגודה בשיתוף פעיל של מזרחי בתוקף תפקידיו - החליטה בסביבות חודש מרס 1989 לנתק את אספקת המים למטעיהם של החייבים. לא הוכח אם המים למטעיו של מזרחי נותקו באותה עת וחוברו על ידו מחדש או שאותה החלטה של חודש מרס לא יושמה בפועל. מכל מקום, אין חולק על כך שבחודש אוגוסט של שנת 1989 היו מטעיו של מר מזרחי מחוברים לרשת המים והוא השקה אותם, שכן מדובר היה באמצע הקיץ. סמוך לאחר מכן פרץ סכסוך בין הצדדים שכתוצאה ממנו חדל מזרחי לעבוד אצל האגודה והוא תבע ממנה כספים על בסיס הקשר של עובד מעביד שהיה ביניהם. ביום 15/8/89, ניתקה האגודה את חיבור המים למטעיו של מזרחי ללא מתן הודעה מוקדמת וניתוק זה נמשך זמן רב עד להתייבשותם הסופית של המטעים. ניתוק זה נעשה ללא מתן הודעה מוקדמת בת 14 יום כפי שמחויבת האגודה לתת לחבר החייב לה כספים, עפ"י סעיף 141 לתקנונה. מאידך, מזרחי לא הזדרז לשלם את חובו לאגודה, גם לא את חוב המים. כאמור, תחילתו של הסכסוך בין הצדדים בשנת 1989, ובמרוצת 12 השנה עבר מספר לא מבוטל של בוררים ושופטים והעסיק באופן קבוע את המערכת המשפטית. הסכסוך החל בשנת 1989 כאשר האגודה טוענת לחוב כספי שמזרחי חב לה על סך 112,776 ₪ ליום 15/8/1989. ואילו מזרחי טוען לזכותו להתחשבן עם האגודה בגין כספים שהיא חייבת לו, הן על בסיס עסקי והן על בסיס יחסי עובד ומעביד. באוגוסט 1989 ניתקה האגודה את המים למטעי מזרחי עקב אי תשלום החוב. לדבריו, פנה אל האגודה בבקשת התחשבנות ומשלא הצליח בכך, פנה אל רשם האגודות השיתופיות אשר מינה את עו"ד פרוכטר מחיפה לשמש כבורר יחיד בין בעלי הדין. לא ברור לי מחומר הראיות מתי פנה אל הרשם אולם מן החומר עולה כי ב- 27/3/90 פעל הרשם על פי סעיף 55 לפקודת האגודות השיתופיות והעביר את הסכסוך להכרעתו של הבורר , עוה"ד חיים פרוכטר. לפיכך אני מניחה, בהעדר מסמכים, כי הפניה אל הרשם נעשתה לא לפני חודש פברואר 1990. חיים פרוכטר נתן פסק דין ב- 26/1/93, בו חייב את האגודה לשלם 70,000 ₪ נזק משוער למזרחי עקב ניתוק המים למטעיו ללא הודעה מוקדמת של 14 יום. שני הצדדים ערערו על פסק הבורר בפני רשם האגודות השיתופיות. מזרחי עירער על גובה הנזק שפסק לטובתו הבורר ואילו האגודה עירערה הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק, וזה החליט ב- 4/11/93 להפסיק את ההליך שהוגש לו ולהעבירו למשקם וזאת על פי סעיף 7 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי. הרשם העביר את הדיון בערעור ובהשגות על פסק הבורר לעוה"ד ליאורה סבירסקי -דרורי , המשקמת. ב- 17/3/96, דהיינו למעלה מ- 3 שנים לאחר שניתן פסק הבורר הראשון הוציאה המשקמת פסק משקמת חלקי על פיו קיבלה את עמדות האגודה ופסקה נגד מזרחי. מזרחי הגיש בקשה לביטול הפסק בבית המשפט המחוזי בנצרת וב- 20/3/97 הורה כב' השופט בן דוד על ביטול חלקי של פסק המשקמת, אותו חלק שהתיחס לשאלת הנזק שתבע מזרחי מהאגודה עקב ניתוק המים. כמו כן, הורה שההכרעה בעניין זה תיעשה על ידי משקם אחר. ואכן, בשנת 1998 מונה המשקם עוה"ד אבישי לאור כבורר ביתרת הסכסוך שבין הצדדים ולבסוף נתן פסק בורר בסוף ינואר 2001. הנה כי כן, חלפו עברו להן 13 שנים של התכתשות משפטית ועוד היד נטויה. משום כך, החלטתי להשתמש בסמכות הקבועה בבית המשפט בחוק הבוררות תשכ"ח-1968, סעיף 14, על פיו רשאי בית משפט על פי בקשת בעל דין שהגיש בקשה לביטול פסק בורר, אם שוכנע שיש מקום לעשות כן, להתערב בפסק הבורר ולא להחזירו אליו. בפסק הבורר נשוא בקשה זו לביטול, כתב המשקם לאור דברים כדורבנות, כי התרשם לפי החומר שהיה בפניו כי ניתוק המים למטעי מזרחי באמצע הקיץ, כאשר תוצאותיה הרות האסון למטעים ברורה לכל, היוותה צעד אכזרי מצד האגודה אשר באה על רקע היחסים העכורים והמאבקים שבין הצדדים. המשקם דחה את טענת האגודה כי למזרחי היו דרכים לגרום להחזרת החיבור של חלקותיו אם היה משלם את חוב המים שהצטבר וכי בכל מקרה אין האגודה חייבת לפצותו אלא על הנזק שנגרם באותם 14 ימים של אי מתן ההתראה. הוא קבע כי למרות שהאגודה זכאית היתה לנתק את המים על פי הלכת פסק הדין "כפר פינס", היה עליה לשלוח התראה מוקדמת לפני הניתוק בפועל, על פי הקבוע בתקנון. האגודה התעלמה מזאת, ודבקה בביצוע הניתוק, למרות שצפתה או היתה צריכה לצפות את הנזק שמעשה הניתוק יביא למטעי מזרחי. אי לכך, היא אחראית לפצותו בגין נזקים אלה. בעת ניתוק המים, עיבד מזרחי 4 מטעים: 15 דונם אבוקדו, 5 דונם מנגו ו - 10 דונם אשכלויות. הוגשו למשקם שתי מערכות של חוות דעת. מצד מזרחי, שהתבססה על חוות דעת של השמאי יקיר, ומצד האגודה שהתבססה על חוות דעת של השמאי, סמפולינסקי. יקיר ביקר במקום, ובדק את המטעים בזמן הרלוונטי לארועי הנזק, בעוד חוות דעתו של סמפולינסקי נעשתה שנים לאחר מכן, ללא ידע אישי, והתבססה על נתונים כלליים וממוצעים ארציים. יקיר נחקר בתאריך 17.6.99 חקירה נגדית על חוות דעתו, והמשקם התרשם כי חוות דעתו אוטנטית ומהימנה והוא העדיף אותה על חוות דעתו של סמפולינסקי. המומחים משני הצדדים הסכימו כי בעקבות ניתוק המים, אבד הפרי וכדי לעבד את המטעים, יש צורך בשנטוע מחדש. המשקם פסק לטובת מזרחי נזקים עבור אובדן יבול במשך 4 שנים, עד לניבה של מטע חדש, ונזקי הוצאות שיקומיות לשנטוע של המטעים, בסך כולל של 89,451 דולר. (זאת משום שתביעתו של מזרחי היתה בדולרים). לסכום זה הוא הוסיף ריבית שנתית לא מצטברת בשעור 11% בשנה, החל מיום 13.9.90 ועד לתשלום המלא בפועל. וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 65,000 ₪ בתוספת מע"מ. המשקם דחה את טענת האגודה כי במרס 1989 חתם מזרחי על הסכם למכירת המטעים ולכן לא נגרם לו שום נזק, הן משום שבאוגוסט 89 כבר לא היה בעלים של המטעים, והן משום שעקב המכירה, לא היה לו שום עניין בהשקיית המטעים. המשקם פסק כי האגודה הכשילה את עסקת המכירה של מזרחי במינהל מקרקעי ישראל, עקב התנגדות פעילה. וכי טענת האגודה הנ"ל, הועלתה בשלב מתקדם של הדיון, והיוותה שינוי חזית, למרות שלנציגי האגודה היתה ידיעה כללית עוד משנת 89 שיש איזו שהיא עסקה בין מזרחי לאחד בורנשטיין בקשר למכירת אדמות מזרחי. המשקם דחה גם לגופו של עניין את הטענה הנ"ל , מאחר והעסקה בין מזרחי לבורנשטיין היתה מותנית באישור הרשויות, ומשאישור כזה לא ניתן, לא יצאה עסקה כזו לפועל, ומזרחי המשיך לעבד את מטעיו עד שהתייבשו עקב ניתוק המים. בבקשה זו לביטול הפסק, טענה האגודה שבע טענות כדלקמן: 1. התעלמות המשקם ואי הכרעה בטענת האגודה לפיה אי מתן התראה לא היווה הפרת תקנון, מהווה עילה להתערבות והשלמת פסק המשקם, עפ"י ס' 24 (ב') לחוק הבוררות. 2. הגם שהמשקם קובע שהלכת "כפר פינס" מחייבת, הוא פוסק נגד האגודה שפעלה עפ"י הלכת "כפר פינס". החלטת המשקם ניתנה בניגוד לדין המהותי שנקבע בהלכת "כפר פינס", והיא מהווה חריגה מסמכות וטעות גלויה על פני הפסק. 3. המשקם פסק בניגוד לעובדה שאינה במחלוקת, לפיה אי מתן ההתראה של 14 יום, לא גרם לייבוש המטעים. לפיכך, יש בכך טעות גלויה על פני הפסק. 4. המשקם התעלם מהעובדה שמזרחי מכר את מטעי האבוקדו והמנגו לסוחר נדל"ן מת"א, במרס 89. עובדה זו מחייבת את התערבות בית המשפט מכוח סעיף 28(א)(3) לחוק גל, ומכוח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות. 5. המשקם העדיף את המומחה מטעם מזרחי, מנימוקים לא רלוונטים. דהיינו, רק משום שהוא ביקר במטעים, בעוד המומחה מטעם האגודה הסתמך על נתונים אוביקטיביים של משרד החקלאות . העדפה זו מהווה טעות גלויה על פני הפסק. 6. החלטת הבורר לחייב את האגודה בריבית בגובה של 11% צמוד לדולר בשנה, כאשר הבורר עוה"ד פרוכטר, חייב את מזרחי בגין חובו בריבית כחוק הינה שגויה ובלתי סבירה. 7. החלטת המשקם לנהל משפט חוזר בהליך ערעור, סותרת את החלטת כב' השופט בן דוד, שהורה ליתן למזרחי הזדמנות לטעון טענותיו בלבד בערעור ומהווה חריגה מסמכות, המקנה לבית משפט נכבד זה עפ"י סעיף 28 א' (1) לחוק גל, זכות לבטל ולהתערב בפסק המשקם. 1. סעיף 28 (א) לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק גל) מונה מספר אפשרויות בגינם יש סמכות לביהמ"ש המחוזי, עפ"י בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או מקצתו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם בגין אלה: (1) המשקם חרג מסמכותו. (2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24 (4), (5), (9), (10) לחוק הבוררות. (3) טעות גלויה על פני הפסק. תת הסעיפים הרלוונטיים בסעיף 24 לחוק הבוררות, בגינם ניתן לבטל פסק דין הם: "ביהמ"ש רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה... (4) לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. (5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. (9) תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור. (10) קיימת עילה שעל פיה היה ביהמ"ש מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". 2. אני דוחה את הטענה כי המשקם לא הכריע בטענה שאי מתן התראה לא היווה הפרת תקנון, וכן את הטענה שהכריע בניגוד לפסיקה בפסק הדין "כפר פינס", כמו גם את הטענה כי ניהל משפט חוזר בניגוד להחלטת כב' השופט בן דוד. המשקם קבע שאי מתן ההתראה מהווה הפרת תקנון האגודה וכן שהיא מהווה הפרה של פסק הדין "כפר פינס" ואני סבורה כי צדק וכי אין מקום להתערב בהחלטתו. המשקם לא ניהל משפט חוזר בניגוד להחלטת כב' השופט בן דוד , אלא הכריע בשאלת גובה הנזק, השאלה השנויה במחלוקת שהובאה להכרעתו של הבורר פרוכטר, המשקמת דרורי והמשקם לאור. 3. אדון לפיכך ביתר טענות האגודה והעיקרית שבהן היא כי טעה המשקם כאשר הטיל על האגודה אחריות לנזק שנגרם למטעים עקב אי מתן התראה של 14 יום בניגוד לראיות לפיהן אי מתן התראה כשלעצמו לא גרם לייבוש המטעים. אזכיר בקצר ה את העובדות שקדמו לניתוק המים. האגודה ניתקה למזרחי את המים בגין חוב. הבורר עו"ד חיים פרוכטר קבע ב- 26.1.93, כי חובו של מזרחי למגדל היה בתאריך 15.8.89 כ - 112,000 ₪ וב - 31.12.90 תפח ל - 174,833.79 ₪. חוב זה כלל בתוכו חיוב בגין צריכת מים. בע.א. 788/87 לוי נ. כפר פינס, בפד"י מד' (2) 52 נקבע כי: אין אגודה שיתופית חייבת לספק לחבריה מים חינם אין כסף, אולם אם בכוונתה לנתק את זרם המים, עליה להודיע על כך זמן סביר מראש. סעיף 141 לתקנון קבע כי על המנהלה לשלוח לחבר התראה בכתב שעליו לשלם את חובו בגין צריכת המים תוך 14 יום מיום ההתראה, ולנתק את המים בחלוף התקופה האמורה (סעיף 142). סעיף 144 קבע שאם חוב המים הוסדר, תשוב האגודה ותחבר את המים למשק ובלבד שישלם את הוצאות החיבור. אין ויכוח כי התראה כזו לא ניתנה. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למועד ניתוק המים. מזרחי טען כי הניתוק בוצע רק בחודש אוגוסט 1989. האגודה לעומת זאת טענה כי עובד המים ניתק למזרחי את המים עוד במרץ 1989 בהתאם להוראה של מזרחי עצמו ובעקבות הניתוק חיבר מזרחי בעצמו את המים, חיבור שהיה בלתי חוקי ושלא כדין מאחר והוא לא הסדיר את חובו לאגודה. האגודה ניתקה אפוא את המים בשנית באוגוסט 1989 והיתה רשאית לעשות כן מאחר ומזרחי לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולהתחבר למים לאחר שאלה נותקו כדין על ידי האגודה, משעשה כן, רשאית היתה האגודה לנתק את המים ללא כל התראה מראש. הסתבר כי המשיב שימש כמרכז האגודה במשך 10 שנים, משנת 1979 עד שנת 1989, וגם כחבר הנהלה בשנים 1988/1989 עד להפסקת עבודתו. מזרחי בעדותו מודה כי ידע שהנחיות ההנהלה הן לנתק את המים למי שחייב כסף לאגודה ואף הוא בעצמו פעל לניתוק אספקת מים של חברים אחרים שחייבים היו כסף והכל עפ"י החוק. מטעם האגודה הוגש תצהיר של מר דניאל זילברשץ וצורפו המסמכים הבאים: א. פרוטוקול ישיבת ועד הנהלה של האגודה מיום 17/3/88 (נספח ז'). בישיבה נכחו 4 חברים ואחד מהם היה מזרחי. בישיבה זו הוחלט להוציא חוזר לחברים שעליהם להסדיר את חובם לאגודה עד 25/3/88. לאחר תאריך זה יפורקו מדי המים בלי התראה ועבור הרכבת כל מד מים מחד יחויב כל עבר ב- 150 ₪. ב. מזכר של האגודה מיום 6/3/89 (נספח ח' לתצהיר) שם נכתב "נא לפרק את מדי המים" ולאחר מכן הופיע רשימה הכוללת 37 שמות, כאשר מס' 14 הופיע שמו של מזרחי. מזרחי אישר כי שמו הופיע ברשימה במספר 14 והוא אכן נתן הוראה לפרק את כל מדי המים. הוא עצמו הוציא ביום 6/3/89 בכתב ידו מזכר לעובד המים הכולל רשימה של חברים שיש לנתק להם את מד המים בגין חובות לאגודה כולל את מד המים שלו. בפועל, לא כל מדי המים פורקו ובכלל זה של מזרחי. הבורר פרוכטר קבע כי העובדה שמזרחי היה שותף במרץ 1989 להחלטה בדבר ניתוק המים לחברים השונים כולל לו עצמו, לא הכשירה פעולה של ניתוק המים על ידי האגודה כשישה חודשים לאחר מכן ללא התראה מוקדמת של 14 יום. אילו נמסרה התראה כאמור היה מזרחי רשאי לשלם את החוב או לשלוח לאגודה הודעת קיזוז כתחליף לתשלום. גם המשקם לאור תמך בעמדה זו. אני מסכימה עם הקביעה הזו תוך הדגשה כי למרות שלא ניתנה התראה פורמלית, ניתן לומר שמזרחי יכול היה לצפות לניתוק, והדבר לא בא לו כהפתעה. ההפך, הוא נהנה מחמישה חודשים בהם, לטענתו, לא ניתקה האגודה את המים למטעיו למרות שבמרץ 1989 הוציא הוא עצמו הוראה לנתק את המים למטעים אלה בגין חובו לאגודה. 4. כך, במועד ניתוק המים לא היתה קיימת בין הצדדים מחלוקת לעניין עצם קיומו של חוב מזרחי לאגודה, אלא לגבי גובהו. למזרחי היו טענות לקיזוז אולם בדיעבד הסתבר שלא היה הרבה מה לקזז ובפועל לא קוזז דבר. מזרחי לא שילם עד היום הזה ולא פרע בכל דרך את חובו בכלל ואת חובו בגין המים שצרך בשנות השמונים, לא במישרין ולא בדרך של קיזוז. מזרחי העיד כי לא פנה לאגודה בהצעה לשלם איזה שהוא סכום כסף בתמורה להסכמתה לחבר את המים לאחר שהבורר פרוכטר החליט שאיננו מוסמך לתת צוים ביחס לחיבור המים (פרוט' הישיבה מ- 21/10/91). בתצהירו אמר כי ב- 15/8/1989 לא היה לו קושי לשלם את חובו לאגודה. מזרחי העיד בפני הבורר פרוכטר ב- 5/5/1991 כי לפעמים החכיר את הקרקע שלו לאחרים וחשבון המים היה מחויב אצלו ולאחר מכן היה מתחשבן עם החוכר. 5. לאור העובדות הנ"ל, יש להכריע בשאלה מהו היקף האחריות של האגודה עקב אי מתן התראה של 14 יום מראש? סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) תשל"א-1970 קובע כי נפגע זכאי לפיצויים בעד נזק שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. סעיף 14 (א) לחוק החוזים קובע כי אין המפר חייב בפיצויים בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין. 6. מטרת ההתראה הינה לתת לחייב אפשרות להתארגן לתשלום חובו או לנקוט באמצעים משפטיים ואחרים כדי למנוע את ניתוק המים במידה ולדעתו נעשה הדבר שלא כדין. אם נשלחת ההתראה והחייב בחר שלא לשלם וכתוצאה מזה נותקו המים ונגרמו נזקים למטעים, אין האגודה אחראית לנזקים אלה. 7. מכאן, שבידי החייב קיימת האפשרות למנוע את הנזקים העלולים להיגרם למטעיו אם ינותקו המים כדין או שלא כדין. הוא יכול לנקוט באמצעים כנגד ניתוק המים הן בתוך תקופת ההתראה והן לאחר הניתוק. לדוגמה, הוא יכול לשלם את חובו או אם בחר לא לשלם, לפנות בבקשה לערכאה השיפוטית המתאימה כדי לבקש צו מניעה נגד ניתוק המים, או הוראה לחברם אם נותקו. חובת הקטנת הנזק הינה עיקרון בסיסי. חייב אשר מימיו נותקו והוא רואה את מטעיו כלים לנגד עיניו, איננו יכול לשבת בחיבוק ידיים, דהיינו לא לפנות לבית משפט ולא לשלם את החוב הגם שהוא שנוי במחלוקת ולצפות לכך שהוא יוכל לתבוע ממנתק המים את הנזקים שייגרמו למטעיו ההולכים ונהרסים. מכאן שמזרחי זכאי היה רק לאותם נזקים שניתן היה לצפות אותם מראש בעת ניתוק המים, דהיינו, נזק שנגרם כתוצאה מאי מתן התראה של 14 יום לניתוק המים ואי חיבור המים לאחר מכן במידה והאחריות לכך מוטלת על האגודה כאשר האחריות לנזק כפופה לכלל כי על מזרחי מוטלת החובה להקטין את הנזק. 8. חשוב לציין כי המומחה מטעם מזרחי בחקירתו הנגדית מודה שאי השקיה של מטעים לתקופה כה קצרה, אינה גורמת נזק למטעים, וודאי שאינה גורמת ליבושם וכך הוא אומר בעמ' 6 לפרוט': "ש.ת. אינני יודע מה פרק הזמן שבין השקיה להשקעה במטע אבוקדו או בכל מטע אחר. אנני מדריך אלא שמאי. ש.ת. עשרה ימי הפסקת השקיה באבוקדו לא יכולים לגרום נזק" (הוגש וסומן ת/12). גם מזרחי בחקירתו הנגדית בתיק זה מודה "ברור שב- 14 יום לא יכול להיגרם נזק כפי שהיה" (פרוט' יום 31/5/01 עמ' 20 שורה 26). 9. זאת ועוד - בחקירתו של יקיר אליעזר, המומחה מטעם מזרחי, בפני הבורר לאור אמר הוא כי באוקטובר 1989 עדיין ניתן היה להציל את העצים ולכן הוצאות השיקום היו קטנות, נכון לאותו זמן. ואכן, בחוות הדעת שניתנה ב- 30/10/89 על סמך ביקורו של יקיר אליעזר במטעים ב- 28/9/89 וביקור חוזר ב- 19/10/89, נקבע שהנזק שנגרם מתיחס רק להפסד היבול של חורף 90-1989, ל - 50% מהיבול של שנת 1990 וכן להוצאות שיקום מוגבלות של העצים. מכאן שאילו חוברו המים למטעים חודש חודשיים לאחר שנותקו, דהיינו לפני נובמבר 89 ניתן היה להציל את המטעים, אולם בחודש חודשיים שחלפו מאז ניתוק המים נגרם למטעים נזק מסוים. 10. מזרחי בחר שלא לשלם את החוב הכללי ועקב כך ניתקה האגודה את המים למטעיו ללא מתן התראה. מה יכול היה מזרחי לעשות כדי להקטין את נזקו? דרך אחת, לשלם את החוב הכללי או את חוב המים (סעיף 144 לתקנון האגודה קובע כאמור שאם חוב המים הוסדר תשוב האגודה ותחבר את המים), דרך אחרת, לפנות לערכאה שיפוטית ולבקש את חיבור המים. מזרחי אכן פנה לרשם האגודות השיתופיות בבקשה למנות בורר שיפסוק בסכסוך שבינו לבין האגודה ויצווה על האגודה לחבר לו את המים. אולם, פניה זו נעשתה רק לפני מרץ 1990. מזרחי טען כי לאחר ניתוק המים נעשה ניסיון להגיע להסכם כלשהו עם האגודה, ניסיון שלא צלח משום שהאגודה לא התחשבנה איתו למרות פניותיו החוזרות ונשנות בגין כספים שהגיעו לו מהאגודה שלטענתו משוערכים ליום ניתוק המים עלו על הסכום לו טענה האגודה שהוא חייב לה. הבורר פרוכטר החליט ב- 23/5/90 כי כבורר סטטוטורי שמונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, אין לו סמכות לצוות על חיבור המים והסמכות לכך נתונה לבית המשפט. 11. בראיה לאחורה של הדברים עולה כי מזרחי עמד בסירובו לשלם את החוב בין אם את החוב הכללי או את חוב המים לא רק סמוך לניתוק אלא גם לאחר מכן ואחריתו של הדבר מעידה על ראשיתו. למזרחי ניתנה האפשרות לשלם רק את חוב המים שהבורר פרוכטר העמידו ב- 28/5/90 על סך של 13,000 ₪ כתנאי לחיבור המים. מזרחי לא שילם את הסכום הנ"ל. הוא טען כי לא עשה זאת משום שהבורר קבע באותו מועד שלא היתה לו סמכות להורות על חיבור המים. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, לגבי טענת ההתחשבנות או הקיזוז הסתבר כי בפסק הדין של המשקמת דרורי דחתה היא את טענות מזרחי כי האגודה נשארה חייבת לו כספים רבים ואישרה סכום של 1,841 ₪ ליום הפיטורים 7/1989 המהווה 7.773 ₪ ליום 31/7/1998. שנית, מזרחי יכול היה וצריך היה לשלם את הסכום של 13,000 ₪, חוב המים, שהיה סכום קטן מתוך חובו הכללי, גם אם לבורר לא היתה סמכות להורות על חיבור המים מאחר וכך נאמר בתקנון האגודה וכן מכוח חובתו להקטין את הנזק למטעים. חובה זו הוטלה עליו לאחר ניתוק המים. מזרחי לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים, לראות כיצד מטעיו הולכים ומתייבשים בעוד הוא מנהל ויכוח סרק עם האגודה. סכום של 13,000 ₪ שהוא חוב המים איננו סכום שאדם מן הישוב איננו יכול לעמוד בו, גם אם הוא נמצא בסכסוך כספי לגבי גובה הסכום, ועל אחת כמה וכמה כאשר מזרחי עצמו העיד שיכול היה לשלם זאת. זאת ועוד - בחקירתו של יקיר אליעזר, המומחה מטעם מזרחי, בפני הבורר לאור אמר הוא כי באוקטובר 1989 עדיין ניתן היה להציל את העצים ולכן הוצאות השיקום היו קטנות, נכון לאותו זמן. ואכן, בחוות הדעת שניתנה ב- 30/10/89 על סמך ביקורו של יקיר אליעזר במטעים ב- 28/9/89 וביקור חוזר ב- 19/10/89, נקבע שהנזק שנגרם מתיחס רק להפסד היבול של חורף 90-1989, ל - 50% מהיבול של שנת 1990 וכן להוצאות שיקום מוגבלות של העצים. לכן אמנם, היה זה מזרחי שנקט באמצעים משפטיים לחיבור המים לאחר שנסיונות ההידברות כשלו. ואילו האגודה לא עשתה מאומה כדי לתבוע את החוב הואיל וכבר נקטה בסנקציה של ניתוק המים אולם, אילו היה מזרחי מקדים את פנייתו לרשם האגודות ומבקש לצוות על חיבור המים באוקטובר 1989 על ידי פניה מתאימה לרשם האגודות השיתופיות או לבית המשפט, (כאשר בידיו חוות הדעת של רום שמאים מ- 30/10/89 ) הקובעת נזק מוגבל למטעים יכול היה למנוע את ההרס הטוטאלי של המטעים. ולבסוף, גם אם היתה למזרחי מחלוקת לגבי גובה הסכום של 13,000 ₪ בעבור מים - עתה משהחליט הבורר לדחות את עתירתו לחיבור המים במאי 1990, היה עליו לקיים את חובת הקטנת הנזק ולפנות לבית המשפט, אפילו במאי 1990, בבקשה לצוות על האגודה לחבר לו את המים וזאת לא עשה. 12. מתי החלה חובת הקטנת הנזק על מזרחי? האם מיד לאחר ניתוק המים באוגוסט 89 או מספר חודשים לאחר מכן? באוקטובר , בנובמבר 1989 כאשר ניתן היה עוד להציל את המטעים על פי חוות הדעת שהזמין מזרחי מחברת רום שמאים ושהוצאה לו ב- 30/10/89. האם במאי 1990 לאחר שהבורר פרוכטר הציע תשלום של 13,000 ₪ חוב המים בלבד? הגעתי למסקנה שחובה זו לא חלה עליו מידית, אלא לא יאוחר מנובמבר 1989. בהתבסס על הנימוקים הבאים: א. בכתב תביעתו שהוגש לבורר פרוכטר, ציין מזרחי כי ניסה להתחשבן עם האגודה לגבי כספים שסבר שחייבים לו ושרצה לקזז אותם כנגד חובו לאגודה, אולם, ההתחשבנות לא יצאה לפועל. רק לאחר שזו נכשלה, פנה לרשם האגודות. טענה זו של מזרחי והסברו מדוע נעשתה הפניה לרשם האגודות בתחילת 1990 נראית לי כנה, אולם, אין בה כדי להפחית מחובתו המיידית להקטנת הנזק. מחד, אין אמנם לומר כי היה עליו לפנות לרשם או לבית המשפט למחרת ניתוק המים והיה זה סביר בהחלט שתחילה ניסה לנהל מו"מ עם האגודה לקיזוז החוב לצורך חיבור המים, מו"מ שסביר שימשך חודש חודשיים. אולם, משחלפו חודשיים והניסיון נכשל אסור היה למזרחי לחכות כאשר הוא רואה את מטעיו מתייבשים לנגד עיניו. בנסיבות אלה, פנייתו לרשם האגודות רק לפני מרץ 1990 ולא קודם לכן נעשתה באיחור ועמדה בניגוד מוחלט לחובתו להקטין את הנזק כאשר ידע שכל יום גורם נזק עצום ובלתי הפיך למטעיו. ב. אינני משוכנעת שקודם לפניה לרשם האגודות ולהחלטת הבורר פרוכטר ממאי 1990 היה מזרחי מודע לכך שבהתאם לסעיף 144 לתקנון האגודה די היה בתשלום החוב עבור המים בלבד, כדי שהאגודה תהיה חייבת לחבר את המים מחדש. מזרחי נדרש על ידי האגודה לשלם לה את מלוא החוב, והסכום של 13,000 ₪ שנבע מחוב המים בלבד, הועלה כהצעה על ידי הבורר פרוכטר, רק בשלב יותר מאוחר במהלך הבוררות. אולם כאשר ההצעה הועלתה ומדובר היה בסכום פעוט של 13,000 ₪ היה על מזרחי לשלם סכום זה ובאם האגודה היתה מתמידה בסירובה לחבר את המים, לפנות מיד לבית המשפט בבקשה שיורה לה לחבר את המים, זאת לא עשה. מתוך חוות הדעת של יקיר עולה כי ייתכן וניתן היה להציל את מטע המנגו אילו חוברו המים במאי 90. 13. למסקנה שמזרחי לא חטא בחובת הקטנת הנזק כל עוד ניהל מו"מ עם האגודה ולפחות מספר חודשים לאחר ניתוק המים, יש השלכה על השאלה המקבילה והיא האם אחריות האגודה לנזקו של מזרחי החלה מיום ניתוק המים ונמשכה 14 יום בלבד? נראה לי שהתשובה לכך היא שלילית. כאמור, פנה מזרחי תחילה לאגודה וניסה להתחשבן איתה. אין לומר שהרצון להתחשבן והאמונה שהאגודה חייבת לו כסף לא היו כנים. רק לאחר שניסיון ההתחשבנות נכשל הוא פנה לרשם האגודות השיתופיות וביקש מינוי בורר סטטוטורי אשר יורה את האגודה לחבר את המים למטעיו. האגודה סירבה לעשות כן מאחר ולא שילם את חובו וסירובה נמשך שנים ארוכות. האגודה לא הציעה למזרחי לחבר את המים תמורת תשלום חוב המים בלבד. האגודה התמידה בסירובה לחבר את המים וטענה בפני הבורר פרוכטר וגם בפני המשקמת דרורי כי אין להם סמכות כלל להורות על חיבור המים ובהתאם לכך, כך פסקו. משום כך, אין לומר בוודאות כי כאשר כתב הבורר פרוכטר ב- 28/5/90 כי אילו היתה לו סמכות היה פוסק כי על מזרחי להפקיד באגודה 13,000 ₪ כתנאי לחיבור המים - היתה האגודה מחברת את המים לאור טענתה שלבורר אין סמכות לצוות על כך. 14. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי האגודה אחראית רק לנזק שנגרם למטעים של מזרחי בחורף של 1989-1990 עקב הפסקת ההשקייה באוגוסט 1989, ללא מתן התראה מראש, נזק שנגרם כאמור, תוך חודש חודשיים מאז הפסקת ההשקייה, ואילו מזרחי אחראי לנזק שנגרם למטעי האשכולית והאבוקדו שלו מספר חודשים לאחר שהאגודה ניתקה לו את המים וזאת משום שפנה לרשם האגודות רק כ - 6 חודשים לאחר ניתוק המים, וכאשר המטעים שלו כבר התייבשו ובאשר למטע המנגו, יש לראותו כאחראי חלקית לנזק שנגרם למטע כאשר למרות הצעת הבורר לא מיהר לשלם את חוב המים לאחר מאי 90. קיימת אפוא טעות על פני הפסק והחלטה הנוגדת נורמה יסודית המבוססת הן על החוק והן על ההגינות וכללי הצדק ככל שהחלטת הבורר מתיחסת לאחריות האגודה לנזק שנגרם למטעים עקב ניתוק המים ללא התראה מעבר לתקופה של מספר חודשים. טעות זו עולה בקנה אחד עם דברים שנאמרו על ידי בית המשפט בה"פ (י-ם) 130/00 אליהו סימוני נ' מושב רוגלית, תק מח 2000, 10435: "טעות זו חייבת להיות בדרגה שגם בית משפט שאיננו "מומחה לדבר", רואה צורך להתערב כדי למנוע סתירה גלויה של עקרונות חוק כלליים ומקובלים". 15. האגודה טוענת כי הבורר שגה בכך שהתעלם מהעובדה "הדרמטית" שמזרחי מכר במרץ 1989 את מטעי האבוקדו והמנגו לסוחר נדל"ן מת"א. האגודה טענה כי יש לדחות את נימוקי המשקם לאור כי העסקה היתה על תנאי, כי האגודה הכשילה את העסקה וכי מדובר בשינוי חזית. אינני מוצאת שהמשקם טעה בקביעתו זאת או שהתעלמותו מהמכירה הנ"ל יצרה אי צדק ועוול המחייב התערבות בית המשפט מכוח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות. 16. אין ספק שהעסקה שנחתמה ב- 12/3/89 הותנתה בכך שיעשה שינוי יעוד מקרקע חקלאית לקרקע בניה (סעיף 2 לתוספת להסכם שבין מזרחי לקונה בורנשטיין מיום 26/4/89), שתינתן הסכמת המינהל (סעיף 1), ושהאגודה תוותר על זכות החכירה הראשית שלה בקרקע הנ"ל (סעיף 5). כמו כן הוסכם כי אם לא יתקיימו כל תנאי החוזה ב- 15/7/89, ישובו הצדדים וישקלו את ביטול העסקה והחזרת התשלומים למזרחי. מכאן, שבעובדת קבלת תשלומים על ידי מזרחי אין כדי להצביע כי מדובר בעסקה ללא תנאי כטענת האגודה ומהתוספת להסכם עולה כי אכן מדובר בעסקה מותנית. יתר על כן, העסקה בוטלה, בין היתר בגלל התנגדות האגודה, וכאשר בוטלה, קיבל מזרחי קרקע חרוכה בעוד שאלולי ניתוק המים, יכול היה לקבל מטע קיים. אין לומר ולא הוכח שמזרחי היה מעונין בניתוק המים, עקב העסקה הנ"ל. הרי הדבר עומד בסתירה לתביעה שהגיש לחיבור המים, בראשית 1990. למזרחי היה אינטרס שהמים יחוברו ושהמטע לא יהרס, למקרה שהעסקה תבוטל ולא תצא לפועל, מה שאכן קרה בפועל. אין גם להתעלם מהעובדה שהעסקה נעשתה רק לגבי 25 דונם, בעוד מטעי מזרחי כללו 30 דונם. 17. נציגי האגודה ידעו עוד ב- 1989 כי נעשתה עסקת מכירה בין מזרחי ובורנשטיין. מר בורנשטיין כתב להם מכתב על כך והציג את עצמו כחבר באגודה ואילו האגודה הודיעה לו שהוא לא עבר הליכים של התקבלות כחבר באגודה ולכן איננו חבר אגודה. האגודה התנגדה באופן פעיל לעסקה במאי 92'. כאמור, זה היה לפני מתן פסק הבורר פרוכטר שניתן ב - 26/1/93. עולה מכך, שלמרות שהאגודה ידעה עוד ב - 1989 בקוים כלליים על עסקת המכירה של המטעים ע"י מזרחי לסוכן נדל"ן - היא לא העלתה את טענותיה לגבי מכירת המטעים לא בפני הבורר פרוכטר, לא בפני הבוררת דרורי ולא בפני השופט בן דוד ורק במהלך ההליכים בפני הבורר לאור החליטה להעלות טענה זו. אין ספק שמדובר בשינוי חזית ואינני רואה שהחלטת הבורר נגועה בפגם של עיוות דין. 18. מה היה הנזק שנגרם למטעים מספר חודשים לאחר אוגוסט 1989? על כך אנו קוראים בחוות הדעת של רום שמאים שנערכה ב- 30/10/89 על ידי צלר ג'יני, כפי שכתב, עשה זאת תוך הסתייעות באגרונום מטעמו. אגרונום זה הוא יקיר אליעזר אשר נחקר על חוות הדעת שעל פי עדותו נערכה ונכתבה על ידו כאשר מר צלר בלבד חתום עליה. בחוות הדעת הזו נאמר כדלקמן: "לפי הוראות המזמינים בדקנו בתאריך 27.9.89 הנזקים אשר נגרמו למטעים ברשותם עקב ניתוק הספקת המים. בתאריך 19.10.89 נערך ביקור חוזר במקום והוברר כדלקמן: מדברי המזמינים בתאריך 15.8.89 נותקה אספקת המים למטעים ברשותם אשר הינם לפי פירוט: 1. מטע אבוקדו 10 דונם מזן אטינגר נטיעה 1980 מרווח בין עצים 6 X 5 מ' סה"כ 36 עץ/דונם. 2. מטע אבוקדו 5 דונם מזן פוארטו נטיעה 1980 מרווח בין עצים 6 X 6 מ' סה"כ 28 עץ/דונם. 3. פרדס אשכוליות לבנות 10 דונם הבשלה בכירה נטיעה 1975 מרווח בין עצים 6 X 4 מ' סה"כ 40 עץ/דונם. בהתאם לבדיקתו המטעים הינם בשיא התנובה בקרקע מתאימה ביותר לגידול אבוקדו ואשכוליות, מטופל היטב והיבול הממוצע באיזור היה מובטח. במטע פרושה רשת השקייה: צינור ואשי "70, צינורות פלסטיק פנימיים "20 עם נתזים מתוצרת פלסטרו - גבת לכל עץ. ניתוק הספקת המים בתקופה הקריטית ביותר להבשלת הפרי קריא 15.8.89 גרם לנזקים רבים לחקלאים. א. הפרי התייבש ונשר מהעצים, היבול של השנה נזוק כליל. העצים נפגעו. אספקת מים מיידית עשויה למנוע נזק רב יותר לעצים ולהחזירם לתנובה רגילה אחרי טיפול מיוחד. הנזקים שנגרמו: א. אובדן פריון פרי השנה. ב. הוצאות שיקום העצים. ג. אובדן פדיון עתידי כ- 50% מהיבול לשנת 1990 לאחר שיקום העצים ואספקת מים מיידית. א. אובדן פדיון פרי השנה: 1. 10 דונם אבוקדו אטינגר. היבול לפי הפרי על הקרקע והפרי היבש על העצים כ- 800 ק"ג/דונם. מחיר ממוצע לייצוא - שיווק מקומי 2.5 ₪. 10 דונם לפי 800 ק"ג/דונם לפי 2.5 ₪/ק"ג 20,000 ₪. הוצאות נחסכות קטיף, גידול, אריזה, - הובלה ושיווק 4,000 ₪ 16,000 ₪ 2. 5 דונם אבוקדו פוארטו יבול ממוצע לפי הנ"ל 600 ק"ג/דונם. מחיר ממוצע ליצוא-שיווק מקומי 2 ₪/ק"ג. 5 דונם לפי 600 ק"ג לפי 2 ₪/ק"ג 6,000 ₪ הוצאות נחסכות כנ"ל 1,200 ₪ 4,800 ₪ 3. 10 דונם אשכוליות יבול ממוצע 4.5 טון/דונם - 45 טון מחיר לייצוא- $/220 טון - 440 ₪/טון. מחיר שוק מקורי $/150 טון - 300 ₪/טון. 25 טון יצוא לפי 440 ₪/טון 11,000 ₪ 20 טון שוק מקומי לפי 300 ₪/טון 6,000 ₪ 17,000 ₪ הוצאות נחסכות 3,400 ₪ 13,600 ₪ סה"כ אבדן פרי: 1. אטינגר 16,000 ₪ 2. פוארטו 4,800 ₪ 3. אשכוליות 13,600 ₪ 34,000 ₪ ב. הוראות שיקום: לפי הוראות מדריכי משרד החקלאות יש לתת טיפול מיוחד לעצים שסבלו בזמן הקריטי באזור זה. א. גיזום חזק, הלבנת עצים, דישון בדשן חנקתי ואשלגן. ב. השקיה אינטנסיבית ליצירת צימוח. סה"כ 10 ₪/עץ לפי 900 עצים בסה"כ 9,000 ₪ ג. אובדן יבול עתידי: אובדן 50% מיבול שנת 1990 - 34,400 ₪ - 17,700 ₪ סה"כ נזק למטעים א. אובדן פרי 34,400 ₪ ב. הוצאות שיקום 9,000 ₪ ג. אובדן עתידי 17,700 ₪ 61,100 ₪ " 19. לגבי המנגו, ניתנה חוות דעת ביום 13.9.90. נאמר בה כי בדיקת המטע בן 5 הדונם מנטיעת 1985, נעשתה בתאריך 2.9.90 כלומר, שנה לאחר ניתוק אספקת המים, כי הפרי התייבש והשחיר, וכל היבול השנה ניזוק. לגבי הנזק - נקבע: "יבול מתקבל 3 טון / דונם. מחיר ממוצע 1,500 דולר טון. 5 דונם לפי 3 טון / דונם לפי 1,500 דולר טון 22,500 דולר. בניכוי הוצאות נחסכות של קטיף הובלה ושיווק סה"כ 20% 4,500 דולר. 18,000 דולר. טיפול שיקומי יש לתת למטע טיפול מיוחד לשיקום העצים בגלל הפסקת אספקת המים כגון גיזום יתר, הלבנה, דישון לזירוז הגידול. 40 עצים לדונם - סה"כ 200 עצים. 200 עצים לפי 10 דולר לעץ. סיכום הערכת הנזק אובדן יבול 18,000 דולר. טיפול שיקומי 2,000 דולר. -------------- 20,000 דולר. הערות כל המחירים נכונים ליום הדפסת הדוח לפי שער דולר 2.08 ₪". 20. רק בחוות הדעת השניה והשלישית של רום שמאים שנעשו לאחר בדיקה ב- 2/9/90 עלה היקף הנזק מאחר ונקבע אובדנם המוחלט של המטעים. המומחה התיחס שם לראשי נזק שלא היו קיימים בחוות הדעת הראשונה וזאת עקב מעבר הזמן. בחוות הדעת הללו נקבעו הוצאות שיקומיות הכוללות עקירה, הכנת קרקע, דישון, סימון שתילים ושתילה וכן אובדן של 4 יבולים עד לקבלת תנובה מלאה בשנה החמישית. מאחר והחלטתי כאמור, כי האגודה אחראית אך ורק לנזק שנגרם סמוך לניתוק המים ללא התראה באוגוסט 1989, (על פי חוות הדעת שקבעה את הנזק שנגרם כבר לאחר חודש וחודש וחצי), אני קובעת כי קיימת טעות על פני הפסק בכך שהאגודה חויבה לפצות את מזרחי עבור הוצאות שיקומיות של המטעים ואובדן יבול ב- 4 שנים, נזק שנגרם כתוצאה מאי השקיית המטעים בשנת 1990 ושהאגודה איננה אחראית לו. שיעור הנזק לו אחראית האגודה יקבע רק על פי הנזק שנגרם למטעים חודשים ספורים לאחר הניתוק ללא התראה באוגוסט 89'. כאמור, חוות הדעת הראשונה של רום שמאים מ - 30/10/89 מתייחסת לתקופה זו והיא תהווה בסיס להחלטתי. 21. האגודה טוענת כי הבורר לאור טעה על פני הפסק בכך שהעדיף את חוות דעתם של יקיר וצלר כאשר יקיר ביקר במקום בשנת 1989 ובדק את המטעים בזמן הרלבנטי לארוע הנזק, על פני חוות הדעת של סמפולינסקי אשר התבססה על נתונים כלליים של משרד החקלאות וממוצעים ארציים ללא ידע אישי וללא ביקור במקום. 22. אינני סבורה שמסקנתו של הבורר מהווה טעות על פני הפסק, או נוגדת איזה עיקרון של חוק וצדק. ההיפך, יש היגיון בכך שרצוי להעדיף דעת מומחה אשר ביקר במקום וראה את הנתונים הספציפים של המטע ואת מצבו ולאור זאת, קבע את היקף הנזק - על פני חוות דעת מומחה אשר לא היה במטע והוא מסתמך על נתונים כלליים וממוצעים ארציים של משרד החקלאות שאינם מתייחסים בהכרח למטעים של מזרחי. כאשר מדובר על ממוצע הרי, בהכרח שמדובר על תוצאות שאינן משקפות את המצב במטע הספציפי של מזרחי, אלא את הממוצע הארצי. ניתן להשתמש בממוצעים כאשר לא קוימה בדיקה שנעשתה במקום וסמוך לארוע שגרם לנזק. אולם, כאשר נחקר מומחה אשר היה במקום ובדק את המטעים במו עיניו, עדיפה עדותו המתיחסת למטע הספציפי על פני חוות דעת המתיחסת לממוצעים של מטעים שונים. 23. שאלה אחרת היא מידת המהימנות של אותו מומחה - יקיר. המשקם - לאור כתב כי יקיר נחקר ב - 17/6/99 חקירה נגדית ממצה על חוות דעתו והוא התרשם כי חוות דעת זו הינה אוטנטית ומהימנת עליו והוא מעדיף אותה על חוות דעתו של סמפולינסקי. בקביעה זו של המשקם, אין זה ראוי ואין זה נכון להתערב. 24. חוות הדעת של צלר - יקיר המ - 30/10/89 המתייחסת למטעי האשכוליות והאבוקדו בעת שלושה ראשי נזק: אחד, אבדן יבול לעונת חורף 90'-89. שניים, הוצאות שיקום העצים ושלוש, אבדן פדיון עתידי 50% מהיבול לשנת 1990. אני מוצאת כי נפלו בה מספר טעויות בולטות על פני הפסק. יקיר ניכה הוצאות נחסכות בשיעור של 20% בעוד בעדותו וגם בחוות דעת מאוחרת יותר הוא ציין כי ההוצאות הנחסכות הן בשיעור של 30%. לפיכך, יהא הנזק שנגרם למטעי האשכוליות והאבוקדו כדלקמן: אבדן יבול 30,100 ₪ הוצאות שיקום 9,000 ₪ אבדן פרי עתידי 15,050 ש"ח ________________ סה"כ 54,150 ₪ ובדולרים לפי השער של אז כ- 27,000$. 25. באשר למנגו לגביו ניתנה חוות דעת ביום 13/9/90 , אני מקבלת את טענת האגודה שאין מדובר ב - 3 טון לדונם, אלא ב - 1.5 טון. ראשית, מדובר במטע בן 3 שנים בלבד. שנית, ביקורו של יקיר במטע המנגו, התקיים רק בספטמבר 1990, ואין זה ברור מתוך חוות דעתו אם הנזק נגרם כבר בשנת 1989 או רק בשנת 90. (כפי שקבעתי לעיל, אחראית האגודה רק לנזק שנגרם עקב ניתוק המטע ממים בלא הודעה מוקדמת, בסוף 1989 ואילו מזרחי אחראי לנזק שנגרם למטע עקב מחדלו לבקש את חיבור המים, בשנת 1990). זאת ועוד, לא יתכן שהטפול השיקומי לעץ מנגו יהיה 100 ₪ לאבוקדו ואשכוליות ואילו 100$ למנגו. לפיכך, יחושב הטפול השיקומי גם לגבי המנגו לפי 100 ₪ לעץ, והאחריות לנזק תחולק בין מזרחי לאגודה. החשבון יהיה איפוא כדלקמן: אבדן יבול 8,150$ טפולי שיקומי 500 $ סה"כ 8,650 $. סה"כ הנזק שנגרם למטעי מזרחי סמוך לניתוק המים ושלו אחראית האגודה הינו: 35,650$. מכיוון שחוות הדעת מתבססות על הערכות דולריות מן הראוי להמשיך בהערכה זו. 26. לאור האמור לעיל, אני מתקנת את פסק הבורר עו"ד לאור באופן שתבוטל אחריותה של האגודה לנזקים שנגרמו למטעי מזרחי מעבר לתקופה של חודשיים שאחרי ניתוק המים ללא התראה . אני מחייבת את האגודה לפצות את מזרחי על הנזק שנגרם למטעים ושלו היא אחראית בסכום של 35,650$. לסכום זה יש להוסיף ריבית מירבית על פי החוק ולא 11% כפי שפסק הבורר (קביעה המהווה טעות על פני הפסק) החל מיום 13/9/90 ועד לתשלום המלא בפועל וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית חוקית מירבית, מיום מתן פסק המשקם לאור, ועד לתשלום בפועל. משקם