החלטה 1. המבקשת, היא חברת ביטוח "מנורה", עותרת להרשות לה לערער על החלטת בית משפט קמא, לפיה נדחתה טענתה שתביעת המשיב נגדה התיישנה. ביסוד הדיון עומדת סוגיית תחולת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח על המקרה. 2. בין הצדדים נכרת הסכם לפיו בוטח רכבו של המשיב. המשיב פנה למבקשת בינואר 98' בטענה שנגנב רכבו ועל כן ביקש לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לו. כחודשיים לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר, על פיו שילמה המבקשת למשיב סך של 64,300 ₪ וזאת כנגד ערבות בנקאית של המשיב. האחרון חתם על מסמך לפיו התשלום האמור יהא "כנגד ערבות בנקאית להנחת דעתכם אשר תאפשר לכם לדרוש החזר הסכום הנ"ל ע"פ שיקול דעתכם". באוגוסט 98' מימשה המבקשת את הערבות הבנקאית. המשיב הגיש תביעה בנובמבר 2001. המבקשת הסבירה את ההסכם והחלטתה לחלט את הערבות באופן הבא: בזמנו לחץ המשיב על חברת הביטוח, היא חששה שמא הוא מעורב בגניבה. בהסכם היא לא הודתה בחבותה. החלטתה לחלט את הכסף נבעה לטענתה ממידע חדש שקיבלה, לפיו החליטה המשטרה לחקור את המשיב. בנקודה זו טוען המשיב כי הובטח לו בעל פה על ידי נציג המבקשת שהערבות תחולט רק אם יוגש כתב אישום נגדו, ולא הוגש. המבקשת הגישה בקשה לדחות על הסף את תביעת המשיב, מחמת התיישנות. היא אוחזת בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. הסעיף קובע "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". טוענת המבקשת כי התביעה הוגשה לאחר תקופה של מעל לשלוש שנים ממועד הגנבה הנטען. עוד היא טוענת כי אף אם נחשיב את תחילת התקופה מהמועד בו חולטה הערבות, חלפו מעל לשלוש שנים. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת ומכאן הבקשה המונחת בפני. 3. בהשאלה מדיני הנזיקין ניתן לומר שנותק הקשר הסיבתי החוזי בין תביעה לפי חוק חוזה הביטוח לבין התביעה הנוכחית. הצדדים הגיעו להסכם נוסף. חברת הביטוח שילמה למשיב. לאחר תקופת זמן החליטה המבקשת לחלט את הערבות הבנקאית. המבקשת פעלה להשבת הסכום ששילמה. התביעה מופנית כנגד החלטת המבקשת לחלט את הערבות. לטענת המשיב, פעלה המבקשת לא בניגוד להסכם הביטוח, אלא בניגוד להסכם התשלום שלווה בהפקדת ערבות בנקאית. ניתן לומר כי ההסכם המאוחר לקח את מקומו של ההסכם הראשון. אין המדובר בהסכם בתוך הסכם, או בביצוע הסכם, אלא הסכם חדש שבא לעולם מכוח חופש החוזים של הצדדים. במסגרת החלטה זו לא אדרש לשאלה אם ראויה ונכונה היא הדרך שבה פעלה חברת הביטוח בהסכם החדש. לא זו השאלה העומדת לדיון. די לומר כי חברת הביטוח, כצד החזק בין הצדדים, אינה יכולה להתנער מההסכם הנוסף בכדי להיצמד לתקופת ההתיישנות המקוצרת. 4. יש לזכור כי סעיף 31 מצוי בחוק חוזה הביטוח. תקופת ההתיישנות המקוצרת תהא במסגרת תביעה לפי חוק זה. החוק מגדיר מהותו של חוזה ביטוח וקובע את חובות הצדדים לו. למשל, אם נכרת חוזה ביטוח, על המבטח למסור למבוטח פוליסה (ראה: סעיפים 1 ו-2 לחוק חוזה הביטוח). נושאו של סימן ה' לחוק חוזה הביטוח הוא תגמולי הביטוח. אף פה קיימות חובות מוגדרות, כגון המועד לתשלום תגמולי הביטוח, הצמדה, ריבית והתיישנות. התביעה הנדונה מקומה אינו בדל"ת אמותיו של חוק חוזה הביטוח, אלא מחוצה לו. לכן תקופת ההתיישנות המקוצרת לא חלה עליה. כפי שצוין בספר "ששון - דיני ביטוח": "יודגש כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק, חלה אך ורק על תובענה לתשלום תגמולי ביטוח. אין היא חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח כלפי מבטחו מכח הדין הכללי, כגון הפרת החובה לנהוג בתום-לב בעת ניהול המו"מ, הפרת חובת הזהירות, הפרת חובת הנאמנות וכו'. עילות אלו הן בנות תביעה תוך תקופת שבע השנים שבחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. הוא הדין ביחס לתביעות המבטח כלפי מבוטחו (כגון: לתשלום דמי הביטוח או להשבת תגמולי ביטוח), כמו גם לתביעות בין מבטחים" (מ. יפרח ור. חרל"פ, מהדורה שניה, עמ' 95). כן ראה דברי המלומד אליאס בספרו "דיני ביטוח": "תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח מוגבלת לתביעות תגמולי ביטוח. הוראת הסעיף אינה משתרעת על עילות אחרות העשויות לצמוח מהקשר המשפטי שבין הצדדים, כגון עילות חוזיות או נזיקיות הנובעות מהפרת חוזה הביטוח או מרשלנות מקצועית של המבטח (לדוגמא, הוצאת פוליסה שאינה מתאימה לצורכי המבוטח). במקרים רבים תובעים מבוטחים פיצויי נזק, חוזיים או נזקיים, בשיעור דומה לשיעור תגמולי הביטוח שהיו צריכים להשתלם להם אלמלא רשלנותו של המבטח או הפרת החוזה על-ידו. תביעות מסוג זה אינן מוגבלות לתקרת שלוש השנים שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח" (י. אליאס, כרך ב', עמ' 753) . נדמה כי הגישה שמוצגת בהחלטה זו משתלבת עם תכלית החוק. בענין ג'רייס הפנה כבוד השופט אור לדברי ההסבר לסעיף 31 לחוק. צוין "הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים". בהמשך פסק הדין הובא קטע מהדיון בכנסת בדבר סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. יושב ראש ועדת המשנה לחוקה חוק ומשפט, ד"ר ורהפטיג שאל: "מהי ההתיישנות בחוזה?" על כך השיב פרופסור ידין, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "שבע שנים. פה זה שלוש שנים כי חברות הביטוח לא צריכות להחזיק את הרזרבות שלהן בשביל קיום החיובים האלה" (ראה: ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה לביטוח, פ"ד מח(3) 441, 447, 448; הצעת חוק הביטוח תשל"ו - 1975). שיקולים אלו אינם רלוונטיים לענייננו. הרי, לא מדובר בפגיעה ביכולתה של חברת הביטוח לכלכל את צעדיה ולתכנן את מאזניה. היא הגיעה להסכם פרטני עם מבוטח והסכום הכספי כבר יצא מידיה והגיע לכיסו של המבוטח. השאלה אם פעלה חברת הביטוח נכון בהחלטתה לממש את ההסכם תבחן לגופה, אך במקרה הזה אין מקום לסגור את הדלתות, בשל חלוף הזמן של שלוש שנים. 5. אין להפוך את חוק חוזה הביטוח למטרייה שמכסה את כל סוגי התביעות האפשריות בין מבוטח למבטח. התביעה אמנם כספית ויתכן שהסכום חושב על פי חוזה הביטוח. ברם, בכגון דא אין לבדוק רק את הסעד אלא גם את העילה לתביעה הכספית. התביעה הינה כנגד חילוט הערבות של המשיב. ערבות זו הגיעה לעולם כאמור, מכוח הסכם שמחוץ לחוק חוזה הביטוח. הצדדים פנו להסדר אלטרנטיבי. התביעה אינה לגביית תגמולי הביטוח, אלא לביטול החלטת המבקשת לחילוט הערבות. מכאן, תקופת ההתיישנות נקבעה על פי חוק ההתיישנות הכללי והיא תקופה של שבע שנים. לדעתי, בדין דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות. 6. הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בבקשה זו בסך 1,500 ₪ להיום. חוזהפוליסההתיישנות תביעות ביטוחחוזה ביטוחהתיישנות