כמה הוצאות על היעדר התייצבות בית משפט ?

פסק דין בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 3927/00 (השופט מ. רניאל, מיום 25/12/01) בו נדחתה תביעתו של המערער בגין היעדר התייצבות, הוא חויב לשלם הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ למשיבים. המערער הגיש לבית משפט קמא תביעה בגין נזקי גוף, שארעו לו, לטענתו, באירוע שתואר על ידו כתאונת דרכים מיום 02/06/99 שעה שרכב כנוסע על קטנוע, שנטען כי היה נהוג על ידי המשיב 1 המבוטח אצל המשיבה 2 (פרטים אלו נמסרו רק בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט קמא). במהלך ההתדיינות ולפי החלטות שונות שניתנו על ידי השופט רניאל בשאלת החבות, הודיעה ביום 11/03/01 ב"כ המשיבים כי היא חוזרת בה מהכחשת החבות. משכך בישיבה מיום 14/05/01 ולבקשת ב"כ המערער מונה מומחה אורטופדי, ד"ר וולפין, לבדיקת נכותו של המערער כתוצאה מהתאונה, אך לאור העובדה כי תצהיר הבריאות שהוגש על ידי המערער לא היה מדויק והיה ספק מתוך המסמכים שהוצגו בדבר הקשר של מצבו הרפואי של המערער, לבין התאונה בגלל תאונות קודמות, הוחלט כי שכרו של המומחה ישולם בשלב הראשון על ידי המערער. ביום 03/06/01 הגיש המערער הודעה כי אין לו אפשרות להפקיד את הסכום הנדרש כשכר המומחה ונקבעה ישיבת קדם משפט נוספת. ביום 01/07/01 ביקש ב"כ של המערער להשתחרר מהייצוג. המערער ביקש ארכה כדי להגיב על הבקשה, אולם תגובתו העניינית לא הומצאה מעולם. בישיבת בית המשפט קמא מיום 25/10/01 הודיע ב"כ המערער כי המערער לא משתף איתו פעולה לא יצר עמו קשר ולכן שוחרר מייצוג. נקבעה ישיבה ליום 20/11/01 אליה זומן המערער בעצמו. משלא הופיע לדיון נקבע כי תבוצע מסירה אישית למערער על ידי המשיבים. המצאה כזו נעשתה באמצעות חוקר מטעם המשיבים לאביו של המערער, שמסר לחוקר שהמערער מתגורר עמו, ידע על הדיון הקודם, אולם נבצר ממנו להגיע. בישיבה מיום 25/12/01, אליה לא הופיע המערער חרף זימונו, ניתן פסק הדין בו נדחתה התביעה לפי הוראת תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. בבקשת המערער לביטול פסק הדין, בנימוק ששהה ביום הדיון במעצר, נפסק (בש"א 1015/02, כב' השופט רניאל, מיום 06/03/02) כי המערער ניהל את תביעתו בחוסר מעש משווע, למרות כל הארכות המועד וההקלות שניתנו לו במטרה לאפשר לו לנהל את תביעתו. המערער לא הגיע לשני דיונים אליהם זומן, מבלי להודיע על כך מראש ומבלי לבקש לצוות על זימונו מבית הכלא בו שהה. עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר למערער לנהל את תביעתו, נקבע כי במידה והמערער ישלם למשיבה 2 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, יבוטל פסק הדין מיום 25/12/01. המערער לא עמד בדרישת תשלום זו, וביום 22/05/02 דחה כב' השופט רניאל את בקשתו של המערער מיום 05/05/02, לדון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 06/03/02 באשר לחיובו בתשלום הוצאות משפט, לאור מצבו הכלכלי הקשה. במהלך הדיון בפנינו הצענו לצדדים להגיע להסדר וביום 20/04/03 נמסרה הודעה בכתב של המערער בעצמו כי ב"כ המשיבים הודיעה שלא ניתן להגיע להסדר. ב"כ המשיבים העלתה טענה מקדמית כי דין הערעור להידחות על הסף, שכן המערער לא עמד במועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור. הודעת הערעור הוגשה ביום 29/07/02 ומתייחסת לשלוש החלטות של בית משפט קמא. הראשונה בהן הינה פסק הדין מיום 25/12/01, השניה ההחלטה לדחיית בקשת המערער לביטול פסק הדין מיום 06/03/02 והשלישית ההחלטה מיום 22/05/02 בה נדחתה בקשתו של המערער לעיון מחדש. עוד נטען כי דין הערעור להידחות גם לגופו שכן המערער לא הצביע על כל פגם שנפל בהליך בעניינו, ועל כן הביטול נתון כל כולו לשיקול דעת בית המשפט. ב"כ המשיבים סבורה כי נוכח יחסו המזלזל והרשלני של המערער במילוי חובותיו כלפי בית המשפט וכלפי המשיבים, אל לו לבית המשפט להיענות לבקשת המערער ולבטל את פסק הדין. בעיקרי הטיעון שהגיש המערער ביום שמיעת הערעור ביום 18/03/03, רשם כי נעצר ביום 28/01/01 ושוחרר למעצר בית בתנאים נוקשים ביום 01/09/01. ביום 10/11/01 נעצר שוב במשטרת זבולון ושהה בתנאי מעצר ללא אפשרות ליצור קשר עם משפחתו, עד ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים ביום 20/12/01, אז הועבר לבית מעצר קישון. רק לאחר העברתו לבית מעצר קישון נפגש, בתאריך שאינו מצוין על ידו, עם משפחתו וקיבל לידיו את הזימון לקדם משפט ליום 20/11/01 וליום 25/12/01, עליהם לא ידע כלל, ואת פסק הדין. לטענתו הזימונים לקדמי המשפט ניתנו לאביו, אך האב מבוגר, אינו מבין בדברים שכאלו והתבייש לומר שבנו עצור. בנוסף, מאחר ובמשך קצת יותר מחודש, מיום 10/11/01 ועד ליום 20/12/01 היה במעצר במשטרת זבולון, ללא קשר עם משפחתו, לא נודע לו כלל על דבר מסירת הזימונים לאביו. באשר לדיון ביום 25/10/01 בו הופיע עו"ד פינגרר וביקש לשחררו מייצוגו של המערער, טוען המערער כי לא ידע כלל על הדיון, וברי שלו ידע על דיון זה היה מופיע בפני כבוד בית המשפט. המערער מוסיף ואומר כי יום קודם הגיע לדיון בבית המשפט בפני כב' השופט לבנוני, בת"פ 1698/01, וכי עצור השוהה במעצר בית רק מחפש אחר סיבה מוצדקת לצאת מן המעצר. סבורה אני כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של בית משפט השלום מיום 25/12/01 (ת"א 3927/00, כב' השופט רניאל) על כנו. לעניין האיחור בהגשת הערעור - הערעור בענייננו הינו, כאמור, על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 25/12/01 (ת"א 3927/00) ולא על החלטת ערכאה קמא מיום 06/03/02 (בש"א 1015/02) בעניין בקשת הביטול. לפי תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד, שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 לתקנות, ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. מלשון הסעיף נלמד ראשית, כי הליך בקשה לבטל פסק דין איננו מונע מהמבקש לערער על פסק הדין לגביו התבקש הביטול, ושנית, כי בכל מקרה שבו מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יתחיל המרוץ לחישוב הזמן להגשת ערעור על פסק הדין, ממועד ההחלטה בבקשת הביטול [אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, סיגא - הוצאה לאור בע"מ, תשס"ג), 287-288. בסעיף 2 למכתבו של המערער מיום 29/07/02 תיאר כי הגיש ערעור לראשונה ביום 24/06/02, אך הערעור נשלח אליו בחזרה על ידי מדור ערעורים בבית המשפט המחוזי בחיפה והוא התבקש לשלם אגרה ופיקדון כספי. המערער לא הציג כל אסמכתא לטענה זו, ועל כן יש לראות את ה29/7/02-, כיום הגשת הערעור. המערער לא עמד בהוראת סעיף 397 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר המועד להגיש ערעור בזכות 45 ימים מיום מתן ההחלטה. הערעור הוגש למעלה מ - 4 חודשים מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין ביום 06/03/02, ולמעלה מחודשיים מיום מתן ההחלטה 'בבקשה לעיון מחודש בהחלטה', ביום 22/05/02. הצדק עם ב"כ המשיבים כי לצורך מניין הימים אין להביא בחשבון את ההחלטה שניתנה בבקשתו של המערער לדיון מחודש בהחלטה. אך גם אם נתייחס לאותה החלטה, המועד להגשת הערעור היה לכל המאוחר 06/07/02. אף אם נאמר כי אין לדחות את הערעור אך משום אי עמידת המערער בדרישות החוק הפורמאליות, שכן זכות הערעור, על אף אופייה הדיוני, זכות מהותית היא, והלכה היא כי חשיבותה של זכות הערעור, בדומה לחשיבותה של זכות יסוד, די בה כדי להטות את הכף ביישום כללי פרשנות, יש לדחות את הערעור לגופו. לא מצאתי כל פגם או חוסר סבירות בפסק דינו של בית משפט קמא. להיפך, בית משפט קמא הקל עם המערער לאורך כל ההליך המשפטי ואף קיבל את בקשתו לביטול פסק הדין מבלי שזו נתמכה בתצהיר כנדרש. בהחלטתו לעניין בקשת הביטול מיום 06/03/02 קבע כב' השופט רניאל כי על אף הזלזול שהפגין התובע בהליך המשפטי, יבוטל פסק הדין ויתאפשר למערער, לפנים משורת הדין, להמשיך ולנהל את תביעתו, ובלבד שהמערער ישלם למשיבה 2 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ תוך 21 יום מיום מתן ההחלטה. עולה מן האמור כי ניתנה למערער ההזדמנות המלאה להמשיך ולנהל את תביעתו תוך ביטול פסק הדין מיום 25/12/01, אך הוא בחר שלא לעמוד בהוראת בית המשפט לתשלום ההוצאות, תהיינה סיבותיו אשר תהיינה. עובדה שבעוד שלא עמד באלו, משנדחתה בקשתו לפטור אותו מתשלום האגרה (בש"א 10323/02) ומהפקדת פיקדון בערעור (בש"א 1365/02) שילם שילם המערער אגרה בסך 1,118 ₪ ביום 24.12.02 וערבון בסך 6,000 ₪ ביום 24/12/02. אשר על כן, אני מציעה לחברי שנדחה את הערעור ונותיר את פסק דינו של השופט רניאל על כנו. לא יהיה צו להוצאות, למרות הטרחה והעבודה הרבה שהושקעה על ידי ב"כ המשיבים. העירבון יועבר לידי הנאמנות של ב"כ המשיבים לתשלום על חשבון ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא. השופטת ב. גילאור, סגן נשיא י. דר, שופט: אני מסכים ומבקש להוסיף כי רצף המחדלים של המערער, כמו גם הצטברותם מצדיקים חסימת דרכו. י. דר, שופט א. שיף, שופט: אני מסכים. א. שיף, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של ס. הנשיא, השופטת ב. גילאור. אי התייצבות לדיוןשאלות משפטיות