פסק דין 1. השאלה המרכזית שלפנינו פשוטה היא. התובע תבע את הנתבע בגין נזק שגרם הנתבע למכוניתו של התובע וזכה בדין. אלא שלאחר שיגע ומצא הבין התובע שלא יצליח לגבות שקל מהנתבע. הלך אותו תובע ותבע את חברת הביטוח שביטחה את הנתבע. זוהי בקליפת אגוז מהות התביעה שלפנינו. העובדות שאין עליהן חולק 2. ביום 31.12.99 בשעה 21:45 נהג התובע במכוניתו, בעמק המצלבה לכיוון צומת הרצוג. לפניו נסעה מכונית מסוג סובארו מ.ר. 53-595-82 שאותה נהג מר שרקייה מוחמד (להלן: "הנהג הפוגע"). בצומת הרחובות הרב הרצוג- טשרניחובסקי, פנה הנהג הפוגע ימינה לרח' הרצוג והשתלב מייד בנתיב האמצעי. התובע גם הוא פנה ימינה והמשיך בנתיב הימני. לפתע סטה הנהג הפוגע ימינה, ונגרמה תאונה (להלן: "התאונה"). 3. ביום 15.2.00 הוגשה תביעה נגד התובע ע"י מר גרה עדנאן (להלן: "בעל הפוליסה") בבית משפט זה, אשר נתבררה בתיק מס' 1574/00. התובע הגיש תביעה שכנגד נגד בעל הרכב, בעל הפוליסה והנהג הפוגע, אשר התבררה באותה מסגרת. 4. ביום 27.8.00 ניתן פסק דין בענין התאונה, בו קבע בית המשפט (בהרכב אחר, בתיק מס' 1574/00) את העובדות שצויינו למעלה. בפסק הדין דחה בית המשפט את כתב התביעה, קיבל את התביעה שכנגד, וחייב את הנהג הפוגע לשלם לתובע שלפנינו סכום העומד על סך של 5,404 ש"ח כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.1.00 ועד התשלום בפועל, בנוסף פסק לתובע הוצאות בסך 500 ש"ח. מה היה רצוי שיקרה, אך לא קרה 5. התובע שלפנינו תבע את חברת הביטוח "הדר" (להלן: "הנתבעת") שלטענתו ביטחה את הנהג הפוגע בזמן התאונה (31.12.99). אין חולק כי מלכתחילה רצוי היה שהעניין יתברר בתיק המקורי. דהיינו, באותה תביעה קטנה היה התובע שלפני תובע הן את הנהג הפוגע והן את מבטחיו. לצורך כך היה עדיף אולי בתיק המקורי לדחות את הדיון עד שיצורף המבטח. אולם לא כך נעשה ואין טעם לבכות על חלב שנשפך. לטענת התובע שלפני לא עשה כן משום שלא הבין ולא הכיר את ההליכים המשפטיים. רק כעת הוברר לו כי אולי זה מה שצריך היה לעשות אך כעת מאוחר מדי. אשר לכן, צריכים אנו לדון בשאלה העקרונית. 6. אך מקודם אציין כי שתי טענות ייתכן ויכלה הנתבעת לטעון ולא טענה; הראשונה כי אין יריבות בינה לבין התובע ("לאוו בעל דברים דידי אתה"), והשניה טענת התיישנות (על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981). 7. אולם סבור אני שבכל מקרה לא היה מקום להן. באשר ליריבות הרי יש יריבות ברורה בין התובע למבטחת במיוחד כאשר המבוטח עצמו צורח זאת ככרוכיה. באשר להתיישנות הרי על פי סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח צמודה זו להתיישנות התביעה כנגד המבוטח וזו זמנה שבע שנים. יש להדגיש כי כל זאת בלא שעסקנו בשאלת היות טענות אלו דיוניות או מהותיות, שכן בתביעות קטנות רשאי בית המשפט לחרוג מסדרי הדין והראיות. אציין שוב כי לא נכנסתי לטענות אלה לעומקן משום שצריך היה לטעון אותן בהזדמנות הראשונה והן לא נטענו. טענות הנתבעת 8. טענות הנתבעת מתחלקות לשלושה ראשים. נציג את הטענות: - ראשית טוענת הנתבעת כי פסק הדין מיום 27.8.2000 בתיק מס' 1574/00 הנו חלוט ומהווה מעשה בית דין ולפיכך אין התובע יכול לשוב ולהגיש תביעה נוספת בגין תביעה זו. - שנית, טוענת הנתבעת כי פוליסת הביטוח שהוצאה הופקה על ידי סוכן הביטוח רטרואקטיבית ולאחר התאונה. - שלישית טוענת הנתבעת כי המבוטח לא דיווח לה אודות התאונה ובכך הפר את תנאי הפוליסה ומנע מהנתבעת את האפשרות לבדוק חבותה ולהתגונן. נדון בטענות כסדרן. מעשה בית דין 9. הדוקטרינה של "מעשה בית דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים - "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען 'השתק עילה' להוכיח, כי יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם (השתק פלוגתא מצומצם יותר ועוסק בעובדה ספציפית שהוכרעה). 10. במקרה כזה שאל השתק עילה, הרי שאם זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' בפסק הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה קיימת עוד. בדומה לכך במידה וזכה הנתבע בדין, אזי קם מחסום המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת (ע"א 2360/99, יצחק בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, תק-על 2001(2) 1496, 1498 וכן ר' ע"א 8/83, ד' גורדון ואח' נ' כפר מונאש, פ"ד לח(4) 797, 801). 11. מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה, ולמנוע מבית המשפט את הצורך לדון שוב במה שכבר נידון. התנאי לכך הוא כמובן שלבעל הדין נגדו נטענת טענת מעשה בית דין, הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם. מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהייתה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון (ע"א 2360/99, יצחק בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, תק-על 2001(2) 1496, 1498). בהיעדר זהות בין הצדדים אין הצדקה להשתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, יתכן במקרה כזה שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית (ע"א 1041/97, סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642, 649-650). 12. ומכאן למקרה שלפנינו. הנתבעת לא הייתה צד להליך המשפטי נשוא תק 1574/00 לא כפרתן ולא חליפתן. הנתבעת בתיק זה, נתבעת בעילה עצמאית בשל חבותה בגין אחריות כלפי צד ג' בשל נזקי רכוש (ר' פרק ב' לפוליסת הביטוח), אשר על כן טענת השתק עילה לא רלוונטית כאן. 13. בכל מקרה, אין התובע החמיץ את שעתו לתבוע את הנתבעת אך בשל העובדה שלא תבע אותה בתביעתו הראשונה שאוזכרה לעיל. תנא דמסייע בעניין זה הוא פס"ד ויינר שניתן להקיש ממנו על המקרה שלפנינו (רע"א 2987/91, מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו (3) 661). שם דובר בחובת תשלום ארנונה שחלה, מדעיקרא, על גב' ריינרהמבקשת. ומתוך טעות תבעה המשיבה, תחילה, את התשלום מבעלה של המבקשת. בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לחלץ את המבקשת מחובה. ככל שהמשיבה לא גבתה את חובה על-פי פסק הדין הראשון, וככל שהזכות לתבעו לא נתיישנה, לא הייתה מנועה מלתבוע את פרעונו מידי המבקשת. שם מדגיש בית המשפט, כי בהעדר זהות בין הנתבעים בשתי התובענות, פסק הדין הראשון לא היווה מעשה בית-דין בין המבקשת למשיבה (שם, בעמ' 663-664). 14. אולם למרות דברי אלו, הרי ישנו "השתק פלוגתא" בשתי סוגיות. ראשית, הסכום אותו יכול התובע לתבוע איננו יכול להיות גדול יותר מאשר זכה לו במשפט הראשון, ומכך יש לנכות את התקבול אותו שילם הנהג הפוגע עצמו ולא חברת הביטוח. ביטוח רטרואקטיבי 15. אשר לטענתה השניה של הנתבעת, לפיה פוליסת הביטוח שהוצאה הופקה על ידי סוכן הביטוח רטרואקטיבית ולאחר התאונה, אינני יכול לדון בטענה זו כל עוד היא לא הוכחה. כל שיש בפני הוא תדפיס של פוליסת הביטוח, בו מופיע מפורשות כי תקופת הביטוח היא מיום 28.12.1999 ועד ליום 31.12.2000, כל עוד זה הנתון המונח בפני אין לי אלא ללכת על פיו. 16. המגמה הכללית העולה מחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, הינה לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולו במעט, את יחסי הכוחות הלא זהים בן הצדדים לחוזה ביטוח. במילים אחרות המטרה היא למנוע התחמקות המבטח מהתחייבויותיו על ידי "האותיות הקטנות" שהחכים להחביא בין תנאי הפוליסה. מגמה זו משתקפת מסעיפים שונים של החוק (ת"א (ירושלים) 1001/87, חברת מפעלי מתכת נ' "סהר" חברה, תק-מח 90(2) 659, 664). 17. הסעיף הרלוונטי לענייננו, הינו סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (שכותרתו היא חובה להבליט הגבלות) וזו לשונו: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". 18. את התנאי המנוי לעיל שהציבה הנתבעת, לפיו תוקף הפוליסה יהיה מיום הפניה לסוכן הביטוח ולא מהיום המצויין בפוליסה, יש לראות כנופל בגדר סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. המגמה הברורה של המחוקק, כפי שהוסברה לעיל, מחייבת להתייחס למועד תחולת הפוליסה כפי שהיא מופיעה בפוליסה, ומשלא סייגה הנתבעת את המועד האמור בכתב, אין היא רשאית להסתמך עליו וחבותו עומדת לה מיום שצויין בפוליסה. 19. מסקנה זו מתחייבת גם לאור העובדה שלאחר שהופקה פוליסת הביטוח, ביום 18.1.2000, לא צויינה כל הגבלה לגבי מועד תחילת תוקפה של הפוליסה כפי שמופיע בפוליסה. בתי המשפט בסוגיה זו, החילו את דוקטרינת המניעות (ע"א 372/77, פרל אינשורנס קומפני נ. קנטי, פד"י לג (3) 38, 46-47). חובת הדיווח על התאונה 20. הטענה האחרונה היא כי המבוטח, לא דיווח לה אודות התאונה ובכך הפר את תנאי הפוליסה ומנע ממנה את האפשרות לבדוק חבותה ולהתגונן. סעיפי החוק הרלוונטיים לסוגיה זו הם, סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח (שכותרו היא הודעה על קרות מקרה ביטוח) וזו לשונו: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח ; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו". וסעיף 24(א) לחוק חוזה הביטוח (שכותרתו היא הכשלה של בירור החבות), וזו לשונו: "(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה" 21. סעיף 24(א) לחוק חוזה הביטוח מתייחס למצב שלא קויימה חובת המבוטח והמוטב הקבועה בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, לפיה עליהם להודיע למבטח על מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע להם על קרות המקרה ועל זכותם לתגמולי ביטוח. ואולם, סעיף 24(א) מסייג את תוצאת אי קיום החובה האמורה בכך, שקיומה היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו. גם אם נאמר שסייג זה מתקיים בענייננו, הרי שאין פירוש הדבר שהמבטח פטור מחבותו, אלא אך שהמבטח אינו חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה. 22. נסיבות דנן, אמנם חלפו כשלוש וחצי שנים ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה. ואולם, התובע הודיע לנתבעת אודות דרישתו לשאת בהוצאות התאונה כבר ביום 2.9.2000, כלומר 10 ימים לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל. בנוסף, מבוטחה של הנתבעת מר עדנאן גרה הודיע במפורש לנתבעת על האירוע אחרי מתן פסק הדין ואין הסבר לחוסר מעשיה עד עתה. 23. כהערת אגב יש לציין, כי על פי סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח רשאי היה בית המשפט לחייב את המבטח אפילו אם הופר תנאי כלשהו, ונראה לי כי זהו המקרה המתאים לכך. מכל אלה עולה כי אין הנתבעת יכולה כעת להעלות טענה בעלמא שהביטוח איננו תקף. סוף דבר 24. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים: - סכום של 5404 ₪ הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.1.2000 (כיום כ - 6700 ₪). - סכום של 500 ₪ הוצאות הנושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.8.2000 (מתן פסק הדין). (כיום כ - 600 ₪ ). - מסכום זה יש לנכות את התקבול בסך של 1367 ₪ הנושא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום תשלומו 12.9.2001 (כיום כ - 1550 ₪ ). חישוב הסכום הסופי מראה כי הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 5,750 ₪ תוך ארבעים וחמישה יום מהיום. לא תשלם, ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. זכות בקשת רשות ערעור תוך חמישה עשר יום. פוליסהמעשה בית דיןחברת ביטוח