פסק דין 1. תביעת תיחלוף על סך של 29,209 ₪. מבוטחהּ של התובעת, בא ביום 10.7.00 למלון הייאט בירושלים, החנה את מכוניתו בחניון התת-קרקעי, ובלילה נגנבה המכונית. התובעת שילמה למבוטחהּ פיצוי על נזקיו, ובתביעת תיחלוף זו, מבקשת להיפרע מבית המלון וממבטחתו. 2. לטענת התובעת פרצו אלמונים לחדר שבו התארח המבוטח בבית המלון, גנבו את מפתחות מכוניתו, ולאחר מכן פרצו למכוניתו וגנבוה. 3. המבוטח ורעייתו טוענים כי בכניסה לחניון נשאלו על ידי השומר במקום באיזה חדר הם מתאכסנים, הם השיבוהו, והשומר נתן בידיהם פתק עליו נרשם המספר. את הפתק הזה התבקשו לשים במקום בולט במכונית כדי שעובדי המלון יידעו היכן מתאכסנת המשפחה, והם הניחוהו מעל לוח השעונים. למחרת, כשביקשה משפחת המבוטח לצאת לטיול, לא נמצאה המכונית בחניון. על-פי התביעה, פריצת אלמונים בלילה אל החדר שבו התאכסנה המשפחה, גניבת מפתחות המכונית, וכתוצאה מכך, גניבת המכונית, נבעו מחמת רשלנות בית המלון בשמירה על רכוש אורחיו. על דלת החדר שבו התאכסנה המשפחה בבית המלון, לא נמצאו סימני פריצה. לטענת המבוטח, נגנבו מחדרו גם מכונת גילוח חשמלית, טלפון סלולארי וצרור מפתחות של המכונית. 4. המבוטח ורעייתו העידו בפניי, ומצאתי את עיקרי דבריהם כנ"ל, כדברים מהימנים. אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו (בפרק ג'), אם נדקדק בדברי השניים נמצא בהם אי-אלו סתירות. כיוצא בזה, לא מעט פרטים, לא זכרו. עם זאת, ב"כ הנתבעים הפריז קמעא בעניין זה, ובמסקנות שביקש להסיק מכך. אציין למשל, את טענת ב"כ הנתבעות [סעיף 12 (ג)] על כך שהמבוטח לא דיווח למשטרה על גניבת מכונת גילוח חשמלית, טלפון סלולרי, ומפתחות רזרביים. דא עקא, שהתשובה לדבר נעוצה בכך שהמבוטח בהול היה, מטבע הדברים, לדווח קודם כל על גניבת מכוניתו. כעולה מתצהירו (סעיף 14), "לאחר שדיווחתי לכל הגורמים הנוגעים לדבר, ניגשתי לחדר וגיליתי, כי נגנבו מחדרי מכונת גילוח חשמלית, טלפון סלולרי וצרור מפתחות רזרביים של רכב" [ההדגשה שלי - נ' ס']. ההסבר לתמיהתו של ב"כ הנתבעות, נעוץ בסדר הפעולות. אין להתפלא, איפוא, על כך שבמשטרה טען המבוטח בקצרה שהרכב נעלם מהחניון, וכי אינו חושד באיש; ורק במשפט טען כי הוא חושד שעובד המלון היה הגנב (עמוד 9 לפרוטוקול). כל אלה הינם פועל יוצא מסדר השתלשלות העניינים. בשלב הראשון נעלמה המכונית; בשלב השני, בהצטבר עובדות והשערות, ולאחר ניתוח שקול של השתלשלות העניינים, בהחלט היה מקום לסברה כי ידו של מי מעובדי המלון הייתה במעל. 5. עוד טוען ב"כ הנתבעות על כך שדברי המבוטח ורעייתו לא תאמו, בעניין אותו פתק שנתן להם השומר בכניסה לחניון, אם הם נתבקשו לרשום עליו את מספר החדר, או שהשומר רשם, ומה בדיוק נרשם. דא עקא, שלפי התרשמותי, בנסיבות העניין דווקא אי-ההתאמה תומכת במהימנות. אילו רצו, לא היה כל קושי למבוטח ולרעייתו לתאם ביניהם את גירסתם. העיקר הוא אותו פתק שנרשם והונח על-פי הנחיית השומר, ואשר ממנו ניתן לדעת בנקל באיזה חדר מתאכסן בעל המכונית. אין זו המצאה של המבוטח ושל רעייתו, וגם אין להם אינטרס לעשות כן. יש רגליים לסברה שבעטיו של אותו פתק, צלח מעשה הגניבה. 6. סעיף 12 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, קובע את דינו של בעל בית מלון כדלקמן: "(א) ... (ב) לעניין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר. (ג) היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו. (ד)... (ה) ...". ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת תחולת סעיף-קטן (ב), או סעיף-קטן (ג). אך עד שאכריע בשאלה זו, אדחה טענה קודמת של ב"כ הנתבעות. לדבריו, לא נטען בתחילה בכתב התביעה על הפרה של חוק השומרים, וגם לאחר מכן (הודעה/בקשה מיום 7.2.02) נאמר אמנם כי הופרה הוראה חקוקה על-פי חוק השומרים, אך לא נטען "כי חוק השומרים עצמו מהווה עילת תביעה" (סעיף 20 לסיכומים). לטענת ב"כ הנתבעות, מדובר בהרחבת חזית פסולה. אינני סבור כך. דומני כי יצאה התובעת ידי חובתה בהקשר זה, באמור בסעיף 15.3 על כך שבית המלון "לא דאג ו/או לא שמר לרכוש [צ"ל - על רכוש - נ ' ס'] אורחיו כפי שהיה עליו לשמור"; ובעיקר באמור בסעיף 16.1 "הפרה את הוראות חוק השומרים ו/או התרשלה במילוי תפקידה כשומר". 7. ב"כ הנתבעות טוען, כאמור, לתחולתו של סעיף 12 (ג) הנ"ל, היות והמבוטח לא הודיע לבעל המלון על קיומם של המפתחות, וממילא אין לסווג את המלון כשומר שכר. דומני, כי אם נבחן נכוחה את פני המציאות, נסיק כי הטלת דרישה למסירת הודעה לבעל המלון על קיומם של מפתחות (גם רזרביים) למכונית, בגידרו של סעיף 12 (ג), אינה ישימה מבחינה עניינית, ואינה נכונה משפטית. אכן, גלום ערך רב במפתחות של מכונית. ואולם, סעיף 12 (ג) נועד לחריג, ולא לכלל; לנסתר ולא לידוע. מרבית אורחי המלון מגיעים עם מכוניותיהם, ומפתחות בידיהם. נתון זה נמצא בתודעתו של בעל המלון. אין צורך במסירת הודעה על כך. אם חפץ בעל בית המלון שכל אורחיו יודיעו אם ברשותם מפתחות של מכוניותיהם וימסרום להחזקתו, כי אז עליו להודיע זאת בצורה מפורשת. כל עוד אין בית המלון נוהג כך, אין לצפות מן האורחים למסור הודעה כאמור. ההודעה - על-פי סעיף 12 (ג) - נועדה לגבי אותם חפצי-ערך שעליהם אין כל ידיעה אצל בעל המלון, והם נמצאים בדרך כלל רק בידי מקצת מאורחי המלון [ראו והשוו לגבי משמעותם של חפצי ערך: ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז-1967, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (תשנ"ח-1998), עמוד 429]. 8. אינני סבור, איפוא, כי סעיף 12 (ג) חל בנסיבות העניין, אלא סעיף 12 (ב). החניון שממנו נגנבה המכונית, הינו חניון סגור, חניון אשר מתוחזק ומופעל על ידי בית המלון. כיון שכך, ומכיוון שהכניסה לחניון יכולה להיעשות רק דרך שער שבו נמצא שומר שהוא עובד בית המלון, ברור, כי בית המלון נטל על עצמו, ובצדק, את חובת השמירה. אין מדובר במתן שירותי חנייה נאותים בלבד, אלא גם בשירותי שמירה. גם התנהגותו של בית המלון לאחר שהמבוטח הודיע על גניבת המכונית מלמדת על תחושת האחריות שהייתה אצל בית המלון (פעולות השומר והקב"ט, הצעת פיצוי, הסעת המבוטח ומשפחתו הביתה, ועוד). מה לי, איפוא, מפתחות רזרביים שהיו, ואינם עוד, כשבפועל נמסרה המכונית לבית המלון לחנייה ולשמירה. האורח מבקש להינפש במלון ובסביבתו ולהסיר ממנו את טירדת השמירה על המכונית. בית המלון מספק שירות זה לרווחת אורחיו, שירות אשר כלול במחיר האירוח. גם בהנחה, שהחניון משרת אנשים נוספים לבד מאורחי בית המלון (כנטען על ידי הנתבעות), אין בכך כדי לשלול את אחריותו של בית המלון כשומר שכר. [עוד בהקשר זה: י' אנגלרד, "האחריות לגניבת מכוניות מתוך חניון - קשר השמירה ובעיותיו", משפטים יא (תשמ"א-1981), 295]. כך או כך, המלון הוא שומר שכר, וככזה, עליו הנטל להוכיח, כי לא התרשל. 9. מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית מאת שניים: מר אלי גלוקמן ומר ניר גודארד. הראשון משמש קצין ביטחון בבית המלון, החל מיום 1.8.01. במועד האירוע כלל לא עבד בבית המלון. כיון שכך, טוען ב"כ התובעת שניים אלה: ראשית, מדובר בעדות שמיעה, וככזו, אינה קבילה, ולא נוכל לשמוע מפי מר גלוקמן על נהלי הבטיחות והשמירה במועד הרלבנטי; שנית, בהימנעות הנתבעות מלהביא לעדות את קצין הביטחון אשר שימש בתפקיד במועד הרלבנטי, יש משום הודאה כי אילו הובא לעדות הרי שזו הייתה פועלת לחובת הנתבעות. מר ניר גודארד שימש בשעתו כמנהל משק הבית בבית המלון. טוען ב"כ התובעת כי בין תפקיד זה לבין תפקידו של קצין הביטחון, אין ולא כלום. מה גם שהלה לא נכח כלל בבית המלון ביום האירוע. ב"כ הצדדים חלוקים ביניהם על המשמעות המשפטית של ויתור התובעת על חקירתם של השניים. הנני סבור, כי ככל שמדובר בעדויות מפי השמועה, הרי שאין בהסכמה הדיונית שהייתה בין ב"כ הצדדים (פרוטוקול מיום 29.4.03), כדי להכשירן. עם זאת, אין לומר כי שני התצהירים, כשלעצמם, אינם קבילים. אכן, קיימת חולשה בראיות הנתבעות, בכך שהקב"ט אשר שימש אז בתפקידו, לא הובא להעיד, לא עובד המלון או איש ביטחון אשר נכחו במלון וקיבלו את הדיווח על הגניבה מאת המבוטח, וגם לא הוצגו תמונות אשר צולמו ביום האירוע, חרף טענת הנתבעות על כך שהחניון מאובטח במצלמות. מצופה היה מהנתבעות בעיקר, לעשות להזמת טענת המבוטח ואשתו על אותו פתק שנרשם ושהונח במצוות השומר בכניסה לחניון, בכלל, ולאור מה שכתב מר אלעד פלג, בתצהיר עדותו הראשית, בפרט. פלג עבד בשעתו כמאבטח בבית המלון ובתצהיר עדותו הראשית (סעיף 6) ציין כי ידוע לו ש"היה קיים נוהל לפיו אורחי המלון נתבקשו לשים פתק על שמשת הרכב עליו רשום מספר החדר בו הם שוהים וזאת על מנת שיוכלו לצאת מהחניון באופן חופשי בכל זמן שהותם כאורחי המלון וכדי שעובדי החניון יידעו היכן להשיגם במקרה הצורך". מבלי להיכנס למחלוקת דיונית שנתגלעה בין ב"כ הצדדים לגבי עדותו של פלג (פרוטוקול מיום 29.4.03), מתבקש היה, כאמור, משהוגש תצהירו לתיק בית המשפט, שייעשה להזמת האמור בו, אם איננו נכון. כך לגבי אותו פתק, וכך לגבי ליקויים בנוהלי האבטחה שעליהם עמד בתצהירו (וכאמור בסעיף 22 לסיכומי התובעת). בית המלון לא עשה כן, ולא הוכיח כי לא התרשל. 10. ב"כ הנתבעות טוען, כי בהתאם לסעיף 14 לחוק השומרים, לא יחולו הוראותיו, בין היתר, "באין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". כוונתו לנספח א' לתצהיר עדותו של מר ניר גודארד. על-פי האמור בתצהיר, מדובר בטופס רישום (REGISTRATION CARD) שבו מאשר הלקוח בהגיעו לבית המלון כי ידוע לו שהמלון אינו אחראי על חפצי ערך שאינם מופקדים בכספת המלון. גבי דידי, טיבו של אותו הסכם בנסיבות העניין דנן, איננו נהיר כל צורכו. כל אשר צורף לתצהירו של מר גודארד הינו דוגמת טופס שבו מאשר הלקוח כי ידוע לו שהמלון איננו אחראי על חפצי ערך שאינם מופקדים בכספת המלון. אלא שטופס זה כלל איננו חתום, לא על ידי המבוטח, לא על ידי אשתו, ולא על ידי מי מטעם הנתבעים. ועוד זאת, שכבר אמרנו, שלא יהיה זה נכון לסווג מפתחות רזרביים של מכונית כחפצי ערך לעניינו של סעיף 12 (ג) לחוק השומרים; כך הוא גם לגבי האמור בטופס הרישום הנ"ל. הנני סבור כי כלל וכלל אין כוונה משתמעת שלא להחיל את הוראות חוק השומרים. 11. עוד טוען מר גודארד בתצהירו, וב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי בדלפק הקבלה, ישנה כספת לשימושם של האורחים, 24 שעות ביממה; וכן כי בחדר שבו התארחה משפחת המבוטח, מותקנת כספת אישית, אשר נועדה לאיחסון חפצים אישיים בעלי ערך, כגון, מפתחות מכונית. המבוטח, לא עשה שימוש בכספת. חרף דבריי הנ"ל על כך שאין לסווג מפתחות רזרביים כחפצי ערך לעניינו של סעיף 12 (ג) לחוק השומרים, הנני סבור כי מדיניות משפטית נכונה תהיה זו, אם נזקוף לחובת המבוטח - אם גם במידה חלקית - את העובדה כי לא עשה שימוש בכספת האישית שבחדרו. בית המלון משקיע מצידו משאבים כדי להעמיד לרשות אורחיו כספות לשם אחסנת חפצי ערך, ומן הראוי שהאורחים יעשו באלה שימוש מושכל. לא נדרש כל מאמץ מיוחד לשם כך, אלא רק תשומת לב. אחת הסיבות שבגינה נחקקה הוראה מיוחדת בחוק השומרים לגבי אחריות של בעל בית מלון לחפציהם של אורחי המלון, הינה כי מקובל שעובדי המלון נכנסים מעת לעת לחדרי האורחים כדי לנקות ולסדר, גם כשהאורח אינו מצוי בחדרו, ואינו יכול לפקח עליהם. קיים חשש שמי מעובדי המלון האלה, ייגנוב מחפצי האורחים. דומני, כי האחריות המיוחדת שהוטלה בסעיף 12 לחוק השומרים על בעל בית המלון, יש לראותה כמעין שטר ושוברו בצידו. אם שקד בעל בית המלון להתקין כספת אישית בחדרי האורחים, מן הראוי, כאמור, שיישתמשו בה. אם נתקל המבוטח בקשיים בהפעלת הכספת האישית כנטען ("אני ניסיתי עם הקודים וזה לא הלך", עמוד 5 לפרוטוקול), היה עליו לבקש עזרה בהפעלתה. בנסיבות העניין, האחריות העיקרית נופלת על הנתבעות מחמת גניבת המכונית מתוך החניון, גניבה אשר צלחה כנראה בשל אותו פתק שהונח במכונית לפי בקשת השומר, ואשר לפי הרשום בו ניתן היה לדעת בנקל באיזה חדר מתאכסנת המשפחה. עם זאת, אין לפתור את המבוטח מתרומתו-שלו לגניבה, בכך שלא שמר את המפתחות הרזרביים בכספת, אלא בכיס תחתון במכנסיו או במזוודה, בחדרו. בהיות התובעת חליפתו של המבוטח, יפה הטענה הנ"ל שכלפיו, גם כלפי התובעת. 12. עוד טוען מר גודארד בתצהירו, כי בכניסה לחניון, על ביתן השומר, מצוי שלט מאיר עיניים (נ/1), וזה מה שרשום בו: "חניון רג'נסי בע"מ כניסה וחניה חד פעמית מחיר .... ₪. 1. מלון היאט אינו אחראי בעד כל פגיעה, גניבה, נזק, אובדן או הפסד מכל סוג שהוא ומכל סיבה שהיא שייגרמו לאדם או לרכוש בקשר ו/או כתוצאה מהחניה לגביה מתייחס כרטיס זה, אף אם הנזק ו/או האובדן נגרמו בעטייה של רשלנות מצד החברה, עובדיה או מורשיה. 2. מחיר הכרטיס הוא עבור הזכות לחנייה בלבד ולא עבור שמירה או טיפול או כל שירות אחר. 3. אורח מלון - כרטיס זה מקנה לך חנייה במשך כל זמן שהייתך במלון. אנא החתם את הכרטיס בקבלה לשם אישור שהייתך והצג אותו מחדש בכל כניסה לחניון". 13. הנני סבור, כי אחריות בית המלון אינה נשללת על יסוד האמור בשלט שעל ביתן השומר. ראשית, על-פי דברי עדותם, אין המבוטח ואשתו זוכרים כלל את קיומו של השלט האמור. גם אין לדעת אם התמונה נ/1 צולמה במועד הרלבנטי, ואם אכן היה השלט המצולם בתמונה מותקן במקום באותו מועד. מכל מקום, העיקר הוא כי אין מדובר בהסכמה בין הצדדים, כטענת ב"כ הנתבעות בסעיף 24 לסיכומיו, אלא מדובר בהודעה חד צדדית מאת בית המלון, אשר נדחית מפני הוראת סעיף 12 לחוק השומרים. למעלה מן הצורך אומר עוד, כי דומני שפרשנות נכונה של מה שרשום על השלט הינה כי סעיפים 1 ו-2 מתייחסים רק למשתמשי החניון שאינם אורחי המלון. כך, על-פי תוכנם, וכך נראה גם כי מן ההן האמור בפתיח לסעיף 3, "אורח מלון - ..." ניתן ללמוד את הלאו לגבי סעיפים 1 ו-2; שאֵלו אינם מתייחסים, כאמור, אלא למי שאינם אורחי המלון, ומבקשים להשתמש בשירותי החניון. 14. הטענה כי החניון מופעל על ידי חברה אחרת ולא על ידי בית המלון, גם בה אין כדי להועיל לנתבעות. הטענה היא, כי החניון נמצא בחזקת חברת חניון רג'נסי בע"מ, ולא בחזקת מלון רג'נסי ירושלים בע"מ. לענייננו, ניתן לראות את הראשונה כאורגן של השניה, בהתחשב בקשרי השמירה, הניהול והמימון (אורחי המלון אינם משלמים עבור החנייה). מעשי ומחדלי האורגן, יש לייחסם אל החברה. כיוצא בזה, מורה הוראת סעיף 7 (א) לחוק השומרים - "שומר שמסר את הנכס לשומר - משנה, רואים את מעשיו ומחדליו של שומר המשנה כמעשיו או מחדליו של השומר...". 15. ב"כ הנתבעת טוען עוד, כי התובעת שילמה למבוטחה אקסגרציה, והוא מבקש ללמוד זאת גם מן העובדה שלא נוכו דמי השתתפות עצמית מסכום הכסף ששולם למבוטח. אינני מקבל את הטענה. מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת בסיכומי התשובה, כי בעקבות גניבת רכב, כמו גם במקרה של נזק העולה כדי אובדן מוחלט, מפצה חברת הביטוח את המבוטח בגין האירוע הביטוחי, ללא ניכוי דמי השתתפות עצמית. גם שאר דברי התובעת בסעיף 1 לסיכומי התשובה מדברים בעד עצמם, ויש בהם משום מענה הולם לטענת הנתבעות (סעיף 1 לסיכומים) כי אין תחולה לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. מן המפורסמות, כי אין זה מדרכן של חברות הביטוח להעניק מתנות חינם למבוטחיהן [ראו: ע"א 7148/94 הכשרת היישוב, חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ (4) 567, 569-570]. "לפיכך, עת מגיש המבטח תובענת תיחלוף, והמזיק (או מבטחו) תוקף את התשלום שבוצע על-ידי המבטח, אין לדרוש מן האחרון להראות יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי וסבירות הסכום ששולם למבוטח…המזיק לא יורשה לפשפש בשיקולי המבטח, ולדרוש הכרעה שיפוטית בסוגיות חבות המבטח כלפי המבוטח …די שהמבטח פעל לפי מערכת שיקולים סבירה כדי שזכות התיחלוף של המבטח לא תיפגע" [מ' יפרח ור' חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שנייה (תשס"א-2001), 395]. עדי התביעה העידו על גניבת המכונית, גם צירפו הודעה למשטרה על הגניבה (נספח ב לתצהיר), והודעה לחברת הביטוח (נספח ג), חוות דעת השמאי קלמן רוזנברג אשר גם העיד בפניי על חוות דעתו, ואישור על תשלום. בכל אלה יש כדי להניח את הדעת כי התובעת פעלה על-פי שיקולים סבירים, כאשר פיצתה את מבוטחה ושילמה לו את תגמולי הביטוח. אין מניעה, איפוא, מלהחיל בענייננו את הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ולתבוע תביעת תיחלוף. 16. גם טענה פורמלית נוספת של הנתבעות (סעיף 4 לסיכומים) על אי-הגשת פוליסת-הביטוח לשם ביסוס הטענה כי הנתבעת 2 הינה מבטחתו של בית המלון, ועל העדר יריבות עימה, החלטתי לדחות. הוספת הנתבעת 2 נעשתה בשעתו בהסכמה, ולאור מידע שמסרו הנתבעים כי הנתבעת 2 מבטחת את בית המלון (החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 28.2.01). אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי התובעת מנועה מלתבוע את חלקה של אשת המבוטח במכונית. בעל הפוליסה הוא המבוטח, הוא אשר סבל מן הנזק הממוני נשוא התביעה, והוא אשר קיבל את תגמולי-הביטוח (סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח). מדובר בבני-זוג המנהלים משק-בית משותף, וכספים שהתקבלו אצל המבוטח, שייכים גם לאשתו. 17. התוצאה היא, כי בהיות בית המלון שומר שכר; משלא עלה בידו להוכיח כי לא התרשל; מכיוון שיש רגליים לסברה שבעטיו של פתק שנמצא במקום בולט במכונית לפי מצוות שומר החניון ואשר לפי מה שנרשם בו (מספר חדר/שם וכדומה) ניתן היה בנקל לאתר את חדרו של המבוטח בבית המלון; מחמת אלה, עיקר האחריות מוטל על בית המלון ועל מבטחתו. עם זאת, אין לפטור את המבוטח מכל אחריות. משהתקין בית המלון כספות בחדרי האורחים, מן הראוי היה שהמבוטח יעשה שימוש מושכל בכספת, ישים בה את המפתחות הרזרביים של המכונית, ולא ישאירם בכיס המכנסיים או במזוודה, בחדרו, ללא השגחה. משלא עשה כן, מוטלת גם עליו מקצת האחריות לגניבת המכונית. התובעת באה בנעליו, וחלקו של המבוטח נזקף לחובתה. סוף דבר: על בית המלון מוטלת אחריות בשיעור של 75%; והתובעת תישא ב- 25%. הנתבעות ישלמו, איפוא, לתובעת, 75% מתוך הסך של 29,120 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 17.8.00 ועד למועד התשלום בפועל. נתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים בעניין ההוצאות, והחלטתי כי הנתבעות יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכבחניוןחניון תת קרקעי