תביעת ביטוח נזק רכב רנו

פסק דין 1. התביעה שבפני היא תביעת תיחלוף על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). בתביעה עותרת התובעת לבית המשפט שיחייב את הנתבעים 1 - 6 לשלם לה סך של 54,292 ₪. הסכום הנתבע שולם ע"י התובעת למבוטחת - גב' ענבר רונה (להלן:"המבוטחת") עפ"י פוליסת ביטוח כלי רכב מקיף מס' 4964906415/00 בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג רנו מס' 54-336-29 (להלן:"המכונית") בתאונה מיום 28.7.00 (להלן:"התאונה"). הסכום ששולם הוא לאחר ניכוי שווי השרידים. הנתבעים 1 - 5 הגישו הודעת צד ג' כנגד נתבע 6 וכנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הפניקס") בה הם עותרים לחייב את צידי ג' לשפותם בגין כל סכום שייפסק נגדם. הפניקס הגישה הודעת צד ד' כנגד נתבע 6. ביום 29.1.02 ניתן פסק דין נגד נתבע 6 לטובת התובעת, בהיעדר הגנה. בטענותיהם זנחו הנתבעים וצד ג' 2 את ההודעות לצד ג' ולצד ד' שהוגשו כנגד נתבע 6 - נאסר נאג'ח. 2. העובדות שאינן במחלוקת ביום 28.7.00 בצהרים, יום ו', הביאה המבוטחת את המכונית למתקן רחיצת המכוניות של נתבעות 1 - 3 בתחנת הדלק "מפגש השלום", לאחר שתדלקה את המכונית, לצורך שטיפתה. נתבע 4 היה מנהל התחנה, ונתבע 5 - מנהל העבודה בה. נתבע 6 (שהוא גם צד ג' 1 וצד ד') היה עובד בתחנה. המבוטחת הוזמנה ע"י נתבע 4 לשתות עמו במשרדו בזמן ההמתנה. בעת שהותה של המבוטחת במשרד נתבע 4 נשמע קול התנגשות של המכונית בקיר. ההתנגשות ארעה עת נהג נתבע 6 את המכונית לתוך מכונת השטיפה. נתבע 6 היה נער, ולא היה בעל רשיון נהיגה בעת התאונה. 3. השאלות שבמחלוקת א. האם זכאית התובעת לסכום הנתבע על ידה, או האם פעלה כמתנדבת ועל כן לא קמה לה זכות התיחלוף. ב. האם חלה על הנתבעים 1 - 3 אחריות לנזקי המכונית מכח אחריות שילוחית למעשיו של נתבע 6. ג. האם חלה על הנתבעים 1-5 אחריות לנזקי המכונית בשל ביצוע עוולת רשלנות על ידם. ד. האם רשאית התובעת לטעון לעילה לפי חוק חוזה קבלנות תשל"ד - 1974, ואם כן, האם יש אחריות לנתבעים עפ"י חוק זה. ה. גובה התשלום המגיע לתובעת. ו. האם למבוטחת אשם תורם, באופן שיש לנכות מהתשלום הנתבע ע"י התובעת שעורו, ואם כן באיזה שיעור. ז. האם חייבת הפניקס בשפוי הנתבעים בהתאם לפוליסה מס' 906415/00-64-49. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. עדי התובעת נחקרו. לאחר מכן הסכימו הצדדים, כי תיק המשטרה שצורף לתצהיר המבוטחת יוגש במלואו כראייה לאמיתות תוכנו , והנתבעים ויתרו על הבאת עדיהם. פרוטוקול הדיון בתיק התביעה הקטנה שהתנהל בין המבוטחת לנתבעת 1 ונתבע 6 הוגש כראיה לעצם אמירת הדברים (ר' החלטה מיום 24.4.03). להלן אדון בשאלות שבמחלוקת כסידרן. 4. זכות התובעת לתיחלוף הנתבעים טוענים, כי לתובעת לא עומדת זכות התיחלוף. עפ"י תנאי הפוליסה שהוצאה למבוטחת, תחת הפרק "מגבלת הרשאים לנהוג ברכב": "תנאי מוקדם לתשלום תגמולי ביטוח לפי פוליסה זו הינו: נהיגת הרכב המבוטח אך ורק ע"י נהגים אשר גילם 21 ומעלה בעלי רשיון נהיגה תקף מעל שנה". תנאי מוקדם לתשלום תגמולי הביטוח ע"י הפוליסה הוא שהנהג יהיה בן 21 ומעלה ובעל רשיון נהיגה תקף למעלה משנה. משלא התקיים התנאי המוקדם היתה התובעת פטורה מתשלום למבוטחת, ומששילמה למבוטחת עשתה כן בהתנדבות. הנתבעים בסיכומיהם טוענים גם, כי מחקירתה של גב' סער אסתר, עובדת מחלקת התביעות של התובעת עולה,כי היא לא טיפלה בתיק התביעה, לפני התשלום למבוטחת, כי אינה יודעת מי בדק את הודעת המבוטחת אל מול הפוליסה, לא ראתה את תיק המשטרה ואין לה כל ידיעה אודות נסיבות תיק זה. עוד הם טוענים, שמחקירת העדה, עולה כי התובעת כלל לא בדקה את נסיבות האירוע ושילמה למבוטחת את תגמולי הביטוח בתוך עשרה ימים מיום התאונה. התשלום נעשה מבלי שהתקיים התנאי המוקדם לחלות הפוליסה. העדה בעדותה אישרה,כי המורשים לנהוג עפ"י הפוליסה היו: "כל נהג מעל גיל 21 ברשות המבוטחת" (פר' עמ' 8 שו' 17). ב"כ התובעת מצידה טענה, כי המבוטחת לא הפרה את תנאי הפוליסה שבינה לבין התובעת. התובעת לא הרשתה לנהג מתחת לגיל 21 וחסר רשיון לנהוג ברכבה, ואף טענה בעדותה שאין זה מתפקידה לדעת מי עובד בתחנה ומכניס המכונית לרחיצה. התובעת העבירה השליטה ברכב לנתבעת 1 ועובדיה, והיתה רשאית להניח, כי מי מעובדי הנתבעת שינהג בריכבה יהיה בעל רשיון, ועל כן הרשות שניתנה על ידה ניתנה בהתאם לתנאי הפוליסה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אינני מוצאת מקום לקבוע, כי התובעת פעלה כמתנדבת ואלה טעמי: עפ"י עדות מנהל הנתבעת 1, נתבע 4, במשטרה: "היום בשעה 12:30 הגיע בחורה ידידה שלי בשם רונה ענבר לטור שטיפת הרכב בתחנת הדלק שלי קראתי לה למשרדי לאחר שתידלקה ואמרתי לה להשאיר את הרכב לטיפול העובדים והכנסתו לשטיפה." המבוטחת פעלה על פי הנחיות מנהל התחנה והפקידה המכונית למטרות רחיצה בידי נציגי נתבעת 1. בכך מסרה התובעת את המכונית לחזקת הנתבעים. אני סבורה, כי המבוטחת רשאית היתה להניח, כי במכונית לא ינהג נהג ללא רשיון , והיתה רשאית לסמוך על נתבע 4 שקיבל על עצמו האחריות למכונית בכך שהורה לה להשאירה לטפול העובדים. נראה לי, כי מסירת המכונית לידי הנתבעים עפ"י הוראת נתבע 4, כללה תנאי מכללא לפיו במכונית ינהג בעל רשיון רכב בלבד. בכך יצאה התובעת ידי חובת קיום תנאי הפוליסה. אין זה סביר לפרש את הפוליסה באופן שבכל עת כשהמבוטחת משאירה את הרכב לטיפול של נותן שירות כלשהו, עליה לבדוק מי מעובדיו ינהג ברכב ולוודא את גילו ולבדוק את רשיון הנהיגה שלו. בענין דומה לענייננו, בו היתה ההתדיינות בין המבוטח לבין חברת הביטוח שלו (ולא תביעת תיחלוף) נפסק: "אמור מעתה, כי בכל מקרה שבו המבוטח לא התיר את הנהיגה וזו בוצעה תוך עבירה, השאלה של קיום הרשיון או העדרו הינה בלתי רלבנטית לשאלת חבותה של המבטחת לפיצוי נזקי המבוטח שנגרמו כתוצאה מהתנגשות מקרית, כשזו מהוה סיכון המכוסה על פי הפוליסה" (ר' ע"א (ת"א -יפו) 1314/96 בן שטרית נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ תק- מח 98 (3) 57554). כשמדובר בתביעת תיחלוף עולה השאלה עד כמה יש לאפשר למזיק להתגונן נגד חברת הביטוח, בטענות הנוגעות ליחסים שבינה לבין מבוטחה, ובענין זה נפסק בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ ואח' פ"ד נ (4) 567 פיסקות 6, 7 לפסק הדין: "אם קיימות אפשרויות לפירושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשקולי חברת הביטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שפוטית בשאלת חבות חברת הביטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח. מששילמה חברת ביטוח למבוטח, על פי פוליסה בת תוקף, תבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות השיבוב שלה - על פי מידת סבירות שיקוליה שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום. הייתי מוסיפה ואומרת כי התנגדות להסדר סביר בין חברת הביטוח והמבוטח לצורך העמדת זכות למבוטח מכח תחלוף, תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותם להתדיין אתם עד להכרעה שיפוטית. זאת ועוד, אם כך יעשה, יצא חוטא נשכר שהרי אלמלא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזק על מלוא הנזק". בעניננו אמנם הובאה לעדות מטעם התובעת, עדה שלא יכולה היתה להעיד על השיקולים לסילוק התביעה, ואולם היא העידה, כי על פי התיק שבפניה לא היתה במקרה זה לתובעת כל התלבטות לגבי הכיסוי הביטוחי (פר' עמ' 8 שו' 13). מהודעת המבוטחת לחברת הביטוח עולה, כי נסיבות התאונה תוארו בפרוטרוט בהודעה. הפרט היחיד שלא צויין בהודעה הוא, כי לעובד שנהג ברכב אין רשיון. ואולם, ההודעה מפנה לתיק המשטרה , שם נמסרה ע"י המבוטחת הודעה ממנה עולה, כי לנתבע 6 אין רשיון. נראה, כי התובעת לא סברה שיש בהעדר הרשיון של עובד תחנת הרחיצה לשלול את חובתה לפצות המבוטחת על פי הפוליסה או לחילופין שהתובעת לא מצאה לנכון לחקור פרטי העובד שנהג למרות שיש להניח שלא סברה שלתובעת היכרות אישית איתו. נראה, כי התובעת יצאה מהנחה שבנסיבות של הפקדת המכונית לצרכי רחיצתה אין מקום לבחון נתוניו האישיים של העובד שכן אין לצפות מהתובעת לבירור כזה, ועל כן שילמה תגמולי הביטוח כדין. על כן מהטעמים שהובאו בע"א 7148/94 לעיל, נראה לי שאין מקום "לפשפש" עוד בשיקולי התובעת, אינני סבורה שיש מקום לקבוע, כי התובעת שילמה כמתנדבת, ואני קובעת שלתובעת עומדת זכות התיחלוף. 5. האחריות השילוחית של נתבעים 1 - 3 למעשי נתבע 6 אחריות המעביד למעשי עובדו קבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אחריות מעביד לעוולות עובדו מותנית בשלושה תנאים: קיומם של יחסי עובד מעביד, ביצוע עוולה על ידי העובד, ביצוע העוולה תוך כדי העבודה למען המעביד . (ר' דיני נזיקין ג. טדסקי מהד' 2 בעמ' 443). סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע בלתי נאות של מעשה שהירשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". בענייננו, אין מחלוקת, כי נתבע 6 היה עובד של נתבעים 1 - 3. הנתבעים לא טענו אחרת. נתבע 6 נהג במכונית כשאין לו רשיון נהיגה, בכך עשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות ובכך התרשל ביחס למבוטחת וגרם לה נזק. לא יכול להיות ספק, כי הנתבע 6 ביצע עוולת רשלנות כלפי המבוטחת. המחלוקת היא בשאלה, אם נהיגת המכונית, ללא רשיון בתוך מכונת השטיפה נעשתה "תוך כדי עבודתו" של הנתבע 6 למען הנתבעים, ובמילים אחרות - האם מעשהו של נתבע 6 נעשה בגדר תפקידיו הרגילים או שהיה ביצוע בלתי נאות של תפקידיו הרגילים, או האם מעשהו אינו בגדר תפקידיו באופן שלא חלה אחריות המעביד למעשה. הנתבעים טוענים, כי מעשהו של נתבע 6 לא נעשה תוך כדי עבודתו בעת שהוא מבצע תפקידיו הרגילים ועל כן אין הנתבעים אחראים באחריות שילוחית למעשיו. ב"כ התובעת מצידה טוענת, כי עפ"י ההלכה אפילו פועל עובד בניגוד להוראות מעבידו, עדיין ניתן לראות במעשיו ביצוע בלתי נאות של תפקידו ובלבד שהמעשים קשורים לתפקידו של העובד ונעשים במסגרת המעשים הנעשים עבור המעביד. נתבע 6 לא חרג חריגה מוחלטת מתפקידו. הוא הושאר לבד ליד עמדת הרחיצה, ניסה למלא תפקידו ולשם כך נדרש לנהוג במכונית. משנאסר על הנתבע 6 לנהוג, הרי שיש בפעולותיו ביצוע בלתי נאות של תפקידו. לענין זה מפנה ב"כ התובעת לע"א 46/75 מ.י. נ. לבנשטיין ואח' פ"ד ל (1) 716, שם נקבע: "אפילו תאמר שההרשאה להשאיר זמנית את המשאית במוצב והבטחת השמירה עליה לא נפלו ישירות בגדר תפקידם, או אפילו נעשו בניגוד להוראות, בהיותם קשורים קשר הדוק עם תפקידם, הרי שהם בבחינת אופן ביצוע בלתי נאות של התפקיד ולא חריגה מוחלטת ממנו, שרק היא מביאה לניתוק האחריות של המדינה בתורת מעבידתם". בתיק הוגש פרוטוקול הדיון בתביעה הקטנה שהגישה המבוטחת נגד נתבעים 1 ו - 6 ונגד אביו של נתבע 6. נתבע 4 - מנהל התחנה העיד שם, כי יש מנהל רחיצה בעל רשיון רכב והוא היחיד המוסמך להכניס רכב למכונה. כשיש לחץ, וביום ו' יש לחץ, יש עוזר, שהוא בדרך כלל קטין, ללא רשיון, שעוזר בשטיפה עם מטאטא סבון ומים לפני הרחיצה. העוזר ביום המקרה היה נתבע 6. מנהל הרחיצה עזב את העמדה על מנת לפרוט כסף, והשאיר את המכונית לבד, ללא הנחיות. בעת קבלת העובדים ניתנות הנחיות על ידו, שלא לעלות על כלי רכב. נתבע 6 מצידו טען במסגרת התביעה הקטנה, כי עם קבלתו לתפקיד לא נאמר לו לנהוג, עוד טען כי הבן של נתבע 4 שהיה אחראי הרחיצה ביום המקרה אמר לו שהוא יוצא לאכול, ושאם יבוא רכב שיכניס אותו. נתבע 6 טען שגם בעבר נהג במכוניות ולא נאמר לו שזה אסור, ושפר אף ראה אותו נוהג וידע שאין לו רשיון. בחקירה במשטרה סיפר נתבע 6, כי התפקיד שלו הוא לסגור מראות ואנטנה. ביום המקרה לא היה מי שיכניס המכונית למכונת השטיפה ועל כן הוא עשה זאת. בחקירתו שם מסר, כי זוהי הפעם הראשונה שנהג ברכב בתחנה. נתבע 6 אישר בחקירתו ששפר אמר לו שאסור לו לנהוג. השאלה הדורשת הכרעה בענייננו היא האם מעשיו של נתבע 6 מהווים חריגה מתפקידיו הרגילים באופן שלא חלה על הנתבעים אחריות שילוחית למעשיו, או האם מעשיו של נתבע 6 מהווים ביצוע בלתי נאות של עבודתו בלבד. קו הגבול בין השניים אינו ברור, וענייננו מצוי ללא ספק בתחום האפור. לאחר ששקלתי את נסיבות הענין, אני סבורה, כי אין מקום לפרש באופן מצמצם את תפקידיו של נתבע 6 באופן שתפקידו רק לסגור המראות, ולסגור האנטנה (כפי שטען בחקירתו במשטרה) וכן בניקוי המקדמי במטאטא עם מים וסבון (כפי שטען שפר) , וכי כל חריגה מהנ"ל מהווים חריגה מהתפקיד. נראה לי , כי יש לקבוע, כי תפקידו של הנתבע 6 היה לקדם את ביצוע השטיפה של המכוניות ביעילות. לשם כך, כפי שמסר שפר, מובא העוזר - הוא נתבע 6 - בימים שבהם יש לחץ, כדי שהעבודה לא תתעכב. נתבע 6 ושפר תמימי דעים בהודעותיהם, כי ביום הארוע, מנהל השטיפה בנו של שפר, נטש את המקום -אם כדי לאכול (לגירסת הנתבע 6) ואם כדי לפרוט כסף (לגירסת שפר). המצב שנוצר הוא שהמכונית של המבוטחת הובאה למכונת השטיפה ולא היה במקום מי שיזיז אותה. אם אכן נאסר על נתבע 6 להסיע כלי רכב למכונה, הרי שהנתבע 6 תוך הפרת ההוראות שניתנו לו, נכנס למכונית ונהג בה אל תוך מכונת השטיפה, וזאת לשם קידום עסקי הנתבעים -מעבידיו, במסגרת תפקידו שהיה - קידום תור שטיפת המכוניות. על כן אני קובעת, כי מעשיו של נתבע 6, אפילו נעשו בניגוד להוראות כנטען, מהווים ביצוע בלתי נאות של תפקידיו, ולא חריגה מהם באופן שנשללת האחריות השילוחית של המעביד. סופו של דבר אני קובעת, כי נתבעים 1-3 אחראים באחריות שילוחית למעשי נתבע 6. 6. אחריות הנתבעים ברשלנות התובעת טענה, כי אפילו אין אחריות שילוחית, אחראים הנתבעים כלפי המבוטחת בעוולת רשלנות. להלן אבחן טענה זו. "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין, מתעוררות שלש שאלות: האחת, אם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) . מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים, קיימת חובת זהירות. ההיבט השני,הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80 בעמ' 775). ההיבט הראשון, ענינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (national duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות קונקרטית" (duty in fact). השאלה השניה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?" (ר' ע"א 145/80 ) ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 בעמ' 122). חובת הזהירות המושגית נקבעת כאמור לפי מבחן הצפיות. בהיבט זה נדונה השאלה אם הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק והניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות. שאלת קיומה או העדרה של חובה זו בנויה על חלוקה ועל סיווג כלליים של סוגי פגיעות וסוגי מזיקים וניזוקים, וגבולותיה מושפעים ממדיניות משפטית (ר' ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ. עיריית רספה ואח' פ"ד ל (1) 141). בענייננו, נפגע רכבה של המבוטחת בעת שהיה בשליטתם של הנתבעים במכון השטיפה המופעל על ידם. נראה לי, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי בין מזמין עבודה לקבלן קיימים "יחסי רעות" המקימים חובת זהירות מושגית. הנתבעים בסיכומיהם לא חולקים על כך שקיימת חובת זהירות מושגית של הנתבע כלפי המבוטחת. חובת הזהירות הקונקרטית - לצורך קיומה של אחריות בעוולת הרשלנות, לא די בקיומה של חובת זהירות מושגית. עדיין חייב בית המשפט לקבוע אם בין המזיק הספציפי, לבין הניזוק הספציפי בנסיבות המקרה המסוים קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. השאלה עליה צריך בית המשפט להשיב היא אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן, אם אדם סביר צריך היה כעניין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק. ב"כ הנתבעים טוענת,כי בענייננו לא הוכח כי הנתבעים נהגו בחוסר סבירות . כמו כן היא טוענת שמדובר בסיכון סביר שלא קמה בגינו חובת זהירות קונקרטית. בנוסף טוענים הנתבעים, כי הוכח מההודעות בתיק המשטרה, כי כל העובדים לרבות נתבע 6 היו מודעים לכך שאסור להם לנהוג במכוניות שבמיתחם התחנה, על כן לא הוכח שמנהל התחנה נתבע 4 יכול היה לצפות התנהגות זו של נתבע 6. אינני מקבלת את טענות הנתבעים. בתיק התביעה הקטנה מסר שפר, כי כשיש לחץ יש למנהל השטיפה עוזר שהוא קטין, ויום שישי הוא יום שיש בו לחץ. התאונה קרתה ביום שישי. שפר גם מסר באותה עדות, כי חזר והינחה את העובדים, לרבות נתבע 6 שאינם רשאים לנהוג בכלי רכב בתחנה, וזאת לדבריו "בעקבות מידע שהיה לי שמידי פעם עולים על רכבים". כאמור אין מחלוקת,כי בזמן הארוע נשאר נתבע 6 לבד בתחנת הרחיצה עקב כך שמנהל הרחיצה עזב את עמדתו. כמו כן מעדותו של שפר במשטרה עולה שאמר למבוטחת להשאיר הרכב לטיפול העובדים ולבוא אליו למשרד. על רקע עובדות אלה השאלה היא האם יכלו היו הנתבעים לצפות התרחשותו של נזק עקב הסעת כלי רכב ע"י מי שאינו מורשה לנהוג בהם, או במילים אחרות האם חבים הנתבעים חובת זהירות קונקרטית כלפי המבוטחת? נראה לי שהתשובה על כך היא בחיוב. לאור מודעותו של שפר לעובדה שבעבר עובדים שלא היו מורשים, נהגו בכלי רכב לקידום עניין הנתבעים, לאור העובדה שביום שישי ידעו הנתבעים שקיים לחץ, ובנסיבות שנאמר למבוטחת להשאיר הרכב עם המפתחות בפנים לטיפול העובדים, היה על הנתבעים לצפות אפשרות שהעובדים - על מנת לקדם העבודה, ביום שישי שהוא "יום לחוץ" - כדי למנוע היווצרות פקקים, ובעיקר בהעדרו של מי שמוסמך להזיז כלי רכב - יזיזו בעצמם את כלי הרכב למרות הוראתו הנטענת של שפר. אני סבורה שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית בכך שלא נקטו אמצעי זהירות פשוט ומתבקש והוא הוראה ללקוחות שמפתחות הרכב יימסרו לידיו של שפר, על מנת שהוא ימסרם למי שמוסמך לנהוג בלבד. עקב כך נגרם הנזק למבוטחת. על כן אני קובעת, כי יש מקום לקבוע, כי נתבעים 1 - 5 ביצעו כלפי המבוטחת עוולת רשלנות, וגם מטעם זה חייבים הם בתביעה שבפני. (בטענותיה לא הבחינה ב"כ הנתבעים בין הנתבעים השונים ועל כן לא מצאתי מקום לעשות כן גם כן). 7. אחריות הנתבעים מכח חוק חוזה קבלנות למעשה אין צורך לדון בענין זה משקבעתי, כי על הנתבעים חלה אחריות שילוחית למעשי נתבע 6 וכן אחריות בעוולת הרשלנות. מעבר לדרוש אציין רק, כי צודקים הנתבעים בטענתם, כי העלאת הטענה לענין אחריות מכח חוק זה, מהווה שינוי חזית. אין מדובר בטענה משפטית בלבד, אלא בהוספת עילה, שלה גם דרושה תשתית עובדתית (כמו למשל, אם השירות ניתן בשכר אם לאו). קל וחומר שאין להתיר שינוי כזה בענייננו משהגיעו הצדדים להסכמה דיונית במהלך ההוכחות, לפיה הנתבעים לא הביאו ראיותיהם והוסכם להסתמך על תיק המשטרה. יתכן שאילו עמדה עילה זו על הפרק היו בוחרים הנתבעים לנהוג אחרת. 8. התשלום המגיע לתובעת התביעה במקורה הוגשה על סך 44,361 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום התאונה. סכום זה כלל סך של 43,291 ₪ שלגביו נטען בתביעה "ערך הפרטית בניכוי שרידים והשתתפות עצמית". (ראה סעיף 13 לכתב התביעה המקורי). ביום 24.9.02 הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה בטענה שבמועד הגשת התביעה חושב סכום התביעה בהתבסס על ערך שרידים של 35,032 ₪ ואילו בפועל התמורה שהתקבלה עבור השרידים עומדת על סך של 27,250 ₪. בהסכמה, מבלי לפגוע בכל טענה, תוקן סכום התביעה לסך של 54,292 ₪. הנתבעים טוענים, כי יש מקום לנכות את ערך השרידים כפי שנטען בכתב התביעה המקורי. זוהי למעשה המחלוקת היחידה שנותרה ביחס לנזק, וטענות אחרות ככל שהיו - נזנחו. התאונה ארעה כזכור ביום 28.7.00. ביום 8.8.00 הוצאה לתובעת תעודת חיוב, ובה ציון של חשבונית מס' 19070 על סכום של 35,032 ₪, בגין שרידי המכונית (ראה נספח לבקשה לתיקון כתב התביעה). מומחה התובעת, מוטי פרום בחוות דעתו, שצורפה לתצהירה של גב' סער, כותב בסיפא של חווה"ד: "על פי הסכם בין חברת הביטוח לאחים יזדי עבר הרכב לרשותם והתמורה בגין שרידי הרכב, תועבר לחברת הביטוח יומן 19070." התובעת מצידה תומכת טענותיה לגבי שווי השרידים בשיק של האחים יזדי בע"מ מיום 20.12.01 על סך 27,250 ₪ (ראה בנספחי תצהירה של סער אסתר). נראה לי, כי צודקים הנתבעים וצד ג', כי מהמסמכים האמורים עולות תמיהות קשות. חוות דעתו של המומחה פרום היא מיום 2.8.00 ושם כבר יש התייחסות להסכם עם אחים יזדי, ולחשבונית 19070, המצויינת בתעודת החיוב מיום 8.8.00, שסכומה 35,032 ₪. השיק לאחים יזדי שעליו נסמכת התובעת הוא מיום 20.12.01 דהיינו, כשנה וארבעה חודשים מאוחר יותר והסכום המופיע בו - 27,250 ₪ בלבד. הסברה של גב' סער להפרש בין תעודת החיוב לשיק, איננו מניח את דעתי. העדה טענה שמי שקובע את שווי השרידים זה שמאי של איילון (פרוטוקול עמוד 9, שורה 24). כאשר הופנתה לכך שמוטי פרום לא קבע שווי זה, השיבה, כי שמאי הבית של איילון, יפתח דגן, הוא שקבע השווי (פרוטוקול עוד 9, שורה 26). יפתח דגן לא הובא בפני לעדות. העדה טענה שפרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד להעברת השרידים לאחים יזדי, לא השפיע על שווי השרידים הנמוך יותר, הנטען. העדה טענה, כי יפתח דגן הוא שסיכם עם האחים יזדי על שווי השרידים, כמו כן העידה שלא דיברה עם יפתח דג ן (פרוטוקול עמוד 11, שורה 13) ולא עם האחים יזדי (שם, שורה 22). העדה גם העידה שאינה מטפלת אישית בקשרים עם יזדי (שם, שורה 26). לאור האמור עד כאן, ברור כי לעדה אין ידיעה אישית על ההליכים עם האחים יזדי ועל השתלשלות רכישת השרידים על ידם. לא ניתן טעם סביר ל"פיחות" שווי השרידים. ודווקא ההסבר המוצע על ידי הנתבעים, כי שווי השרידים ירד עקב חלוף הזמן ו/או תנאי אחסון השרידים סביר בעיני. הכלל הוא, כי על התובע מוטלת חובה לנקוט כל צעד סביר להקטין את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשה עוולה של נתבע, והוא אינו יכול לזכות בפיצוי בגין נזק שיכול היה למנעו באמצעים סבירים (ראה ע"א 592/66, "הקודחים" נתניה בע"מ נגד ביטון ואח', פ"ד כא' (1) בעמוד 284 - 285 וגם ע"א 448/81 דן לב בע"מ נגד מגד, פ"ד לח' (4) 70, בעמוד 79-77. נראה לי, בענייננו שמשנקבע שווי השרידים ל - 35,032 ש"ח, ומסיבה לא ברורה ירד ערכם והם הועברו כ - 16 חודשים לאחר התאונה, יש מקום לקבוע שהתובעת לא עמדה בנטל בהקטנת הנזק ועל כן הפרש שווי השרידים צריך לחול עליה. בנסיבות אלה, אני קובעת שגובה הנזק יועמד על סכום התביעה המקורי, לפי שווי שרידים של 35,032 ₪. 9. אשם תורם של התובעת בפסיקה נקבעו שני מבחנים לאשם תורם, בע"א 145/80, (פ"ד ל"ז (1) 113, 148) , נקבע מבחנו של האדם הסביר, היינו האם אדם סביר היה נזהר יותר מהתובע, המבחן השני, מצא את בטויו בע"א 417/81, (פ"ד ל"ח (1) , 81) וזו לשונו: "על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, על פי המבחן של "מידת האשמה", עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים יזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר". נראה לי שבענייננו משהגיעה המבוטחת למתקן השטיפה, ונאמר לה ע"י מנהל התחנה, שהיה מיודד עמה, שתשאיר הרכב ותבוא לשתות עמו במשרדו, היתה המבוטחת רשאית להניח שהמכונית תטופל כראוי, ואולי אף יותר מזה עקב ידידותה עם מנהל התחנה, וכי מי שינהג ברכב יהיה בעל רשיון ומורשה לנהוג ע"י מנהל התחנה. אינני סבורה שאדם סביר אחר היה נוהג בשונה מן המבוטחת ועל כן אינני מוצאת מקום ליחס לה אשם תורם כלשהו. 10. חובת השיפוי של צד ג' אין מחלוקת, כי בעת התאונה היתה בתוקף פוליסת ביטוח "כל הסיכונים לתחנות הדלק", שעל פיה ניתן כיסוי ביטוחי לנתבעים ע"י צד ג'. (צד ג' איננו מבחין בין נתבעים 1 - 5 ועל כן לא מצאתי מקום לעשות הבחנה זו). עפ"י הפוליסה: "ישפה המבטח את המבוטח מפני אובדן או נזק תאונתיים שיגרמו לרכוש המבוטח המתואר ברשימה, מכל סיבה שאיננה מוצאת מכלל כיסוי, בהתאם לתנאי פוליסה זו, תוך תקופת הביטוח...". בפרק ד' "ביטוח אחריות חוקית כלפי הצבור" נקבע: "המבטח ישפה את המבוטח בעד הסכומים אשר המבוטח יהיה חייב לשלם בתור פיצויים על פי דין (פקודת הנזיקין נוסח חדש וחוק האחריות למוצרים פגומים) כתוצאה ממקרה הביטוח שנגרם או ייגרם תוך כדי תקופת הביטוח הנקובה ברשימה". מקרה הביטוח מוגדר, בין היתר, כארוע בלתי צפוי שגרם נזק לרכוש. בפוליסה מצוי פרק "הרחבות ותנאים מיוחדים", שמתוכם רלבנטיות לענייננו מספר הרחבות כדלקמן: "1. מוצהר ומוסכם בזה כי פוליסה זו מורחבת לכסות את האחריות השילוחית של המבוטח בגין מעשיו או מחדליו של כל אדם או גוף המייצגו או הפועל מטעמו או עבורו". "6. הביטוח לפי פוליסה זו מורחב לכסות את אחריותו של המבוטח לנזק רכוש או גוף הנובעים הן במישירין והן בעקיפין... כתוצאה מטיפול, תיקון שרות או יעוץ הניתנים ע"י המבטח או עובדיו... תוספת זו אינה מכסה כל חבות הנובעת מ: (א) אירוע כלשהו שהמבוטח ידע או היה חייב לדעת לפני מועד תחילת ביטוח זה, כי אותו ארוע עלול לשמש עילה לתביעה נגדו על פי פוליסה זו". "8. הפוליסה מכסה אחריות המבוטחים בזמן נסיעה ברכב הנמצא בטיפול או בהשגחה לצורך בדיקה, נסוי או הרצה, או העברתו של הרכב ממקום למקום, בתנאי שהנוהג הוא בעל רשיון בר תוקף לנהיגה בכלי הרכב...". "9. הפוליסה מורחבת לכסות את אחריותו החוקית של המבוטח כלפי צד שלישי בגין אובדן או נזק לכלי רכב הנמצאים בתחנות, במוסכים ובמגרשי החנייה". כמו כן מצוי בפוליסה פרק "סייגים לחבות המבוטח" הקובע ברישא שלו: "מותנה בזה, אלא אם הוסכם בכתב אחרת, כי פוליסה זו אינה מכסה את המבוטח בגין או בקשר עם". ולענייננו רלבנטי ס' 8 הקובע: "נזק הנגרם עקב כל מעשה או מחדל פליליים או כאלה הכרוכים במירמה או באי יושר מצד המבוטח." צד ג' טוען, כי התאונה נשוא הדיון אינה מכוסה על פי הפוליסה ואלה בתמצית טענותיו: עפ"י סעיף 1 להרחבות הכיסוי הוא למעשים או מחדלים של המבוטח או אדם או גוף הפועל מטעמו. הנתבעים 1 - 5 הודו בטענותיהם, כי נתבע 6 לא פעל מטעמם. ההרחבה שבסע' 6 לא חלה מכיוון שהאירוע שהתרחש הוא כזה שעל המבוטחים היה לדעת שעלול להתרחש ולשמש עילה נגדם, בעיקר כשהעסיקו נער שאין לו רשיון נהיגה בקרב רכבים המובלים למכונת השטיפה. ההרחבה שבסעיף 8 לא חלה, שכן נסיעה אל תוך מכונת השטיפה והחוצה ממנה אינה בגדר העברת הרכב ממקום למקום, ובכל מקרה לא חלה ההרחבה כאשר הנוהג לא היה בעל רשיון. ההרחבה שבסעיף 9 לא חלה מאחר והחיסוי עפ"י הרחבה זו חל רק על תחנת הדלק, מוסכים ומגרשי חנייה ואינו כולל את מכונת השטיפה. בפרק הסייגים מוחרג מכיסוי נזק הנגרם ע"י מעשה או מחדל פלילי של המבוטח או מי מטעמו. הסעת הרכב ע"י נער ללא רשיון נהיגה היא מעשה פלילי. סעיף 61 (א) לחוק חוזה ביטוח קובע מפורשות שאין צד ג' מחוייב בתשלום תגמולי ביטוח אם ניתן היה למנוע הנזק ע"י נקיטת אמצעים סבירים. הנתבעים יכלו באמצעים סבירים למנוע הנזק ע"י אי העסקת נער במקום או לחילופין הבטחה שבמקום ימצא משך כל העת מנהל העבודה המורשה לנהוג. דיון מודל הפרשנות של חוזה ביטוח נקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 779/89 שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח(1) 221. באותו ענין נקבע, כי ראשית יש לפנות ללשון החוזה. כל משמעות משפטית הניתנת ללשון הטקסט חייבת ליפול לגדר מתחם המובנים הלשוניים שלו. לכל משמעות משפטית של חוזה, ופוליסה בכלל זה, חייב להיות עיגון מינימלי בלשון החוזה. (ר' פיסקה 3 לפסה"ד). לאחר מכן יש לפרש את הפוליסה עפ"י תכליתה הסובייקטיבית - דהיינו - מחשבתם המשותפת של הצדדים לחוזה הביטוח (כוונה אמיתית כזו קשה ללמוד מחוזה ביטוח שאינו תוצאה של מו"מ בין צדדים אלא פוליסה סטנדרטית), וכן עפ"י תכליתה האובייקטיבית דהיינו: "התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך". סעיף 1 להרחבות בפוליסה קובע, כאמור, שהפוליסה מורחבת לכסות אחריות שילוחית של המבוטח בגין מעשיו של אדם הפועל "מטעמו או עבורו". האם נתבע 6 פעל במעשיו מטעמם של הנתבעים 1 - 5? במובן הרחב סובלות מילים אלה את הפירוש, כי עובד כמו בענייננו, הפועל לקידום עסקי המעביד, אף שהפעולה מהווה ביצוע לא נאות של התפקיד, פועל עבור המעביד. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הגדרת האחריות השילוחית של מעביד כפי שפורטה לעיל לענין פקודת הנזיקין. גם תכליתה האוביקטיבית של הפוליסה מחייבת לטעמי פירוש זה. מדובר בפוליסה מסוג "כל הסיכונים", כשמדובר בפוליסה כזו, גישת בית המשפט לשחרור המבטח מאחריותו היא מצמצמת שכן ייחודה בכיסוי הרחב שהיא מעניקה למבוטח (ר' ע"א (ח"י) 84/82 ורסנו נ. המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשמ"ג (2) 441 בעמ' 448, כב' השופטת שטרסברג - כהן וכן י. אליאס דיני ביטוח כרך א' בע'מ 224). על כן אני קובעת , כי סעיף 1 להרחבות חל בענייננו. למעשה, משקבעתי שההרחבה חלה לפי סעיף 1, די בכך לצורך החלת הפוליסה בענייננו, ומן הראוי לעבור לשלב שני של בחינה אם יש חלות לאיזה מן הסייגים המנויים בפוליסה. עם זאת למען הזהירות אתייחס בקצרה להרחבות הרלבנטיות הנוספות אליהן התייחס צד ג': סעיף 6 - ענייננו נכנס בגדר הכלל של סעיף 6 הקובע הרחבה שכן מדובר בנזק לרכוש, הנובע מטיפול או שירות שסופקו ע"י המבוטח. ההרחבה מסויגת בכך שלא חלה מקום שהמבוטח ידע או חייב לדעת לפני מועד תחילת ביטוח זה, שאותו אירוע עלול לשמש עילה לתביעה. נראה לי, כי הפרשנות של צד ג' לסייג אינה מתקבלת על הדעת, ושהכוונה של הסייג היא להחריג כיסוי לארועים שארעו עובר לתחילת הביטוח ושהמבוטח ידע או חייב היה לדעת שעלולים לשמש עילה לתביעה, ואין מדובר באירועים שחלו בעת תקופת הביטוח. למזער, התניה אינה ברורה ועל כן יש לפרשה לטובת המבוטח ונגד המנסח. סעיף 8- אין מחלוקת בין הצדדים, כל אחד מטעמיו הוא, שהרחבה זו לא חלה בענייננו. סעיף 9 - גם בענין זה פרשנותו של צד ג' אינה סבירה בעיני. המונח "בתחנות" סובל את הפירוש ככולל גם את מתקן הרחיצה, ופירוש זה מתבקש לאור ההגדרה של "עיסוק המבוטח" המצוייה בתחילת הפוליסה בעמ' 1, הכולל גם "רחיצה". לאור עיסוק המבוטח והיות הפוליסה פוליסה לכיסוי "כל הסיכונים" נראה לי , כי הפירוש הכולל את תחנת הרחיצה תואם את האינטרסים של צדדים הוגנים לפוליסה מהסוג הנדון. לאחר שקבעתי, כי הפוליסה חלה מכח ההרחבות המנויות בסעיפים 1, 6 ו - 9 לפרק ד', נותר לדון בשאלה אם הסייג הקבוע בסעיף 8 בפרק "סייגים לחבות המבוטח" חל בענייננו. סעיף 8 קובע כזכור כי הפוליסה אינה מכסה : "נזק הנגרם עקב כל מעשה או מחדל פליליים או כאלה הכרוכים במירמה או באי יושר מצד המבוטח". (הדגשה שלי - מ.נ.). בפוליסה אין הגדרה של "המבוטח". ברשימה מופיע "שם המבטח" כנתבעות 1-3 או מי מהן. בניגוד לטענת צד ג' בסיכומיו (סעיף 12) לא כתוב בפוליסה שאין כיסוי למבוטח "או מי מטעמו". בסעיף 6 להרחבות, כאשר חפץ צד ג' להחיל הפוליסה על יעוץ הניתן ע"י המבוטח או עובדיו - צויינו "עובדיו" במפורש. בסעיף 8 לסייגים יש התייחסות למבוטח בלבד. לכאורה בענייננו נתבע 6 איננו המבוטח, ואין מחלוקת, כי צד ג' מייחס לו, את המעשה הפלילי. כאמור, כללי הפרשנות בענין פוליסות ביטוח הם, כי כאשר ניצבות בפני הפרשן שתי משמעויות סבירות יש להעדיף את הפירוש לרעת המנסח, קל וחומר בענייננו שהמשמעות שה"מבוטח" אינו כולל את עובדיו סבירה יותר. כמו כן , לעניין תניית פטור בפוליסת ביטוח הכלל הוא שיש לפרשה בצמצום (ר' ע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' ספר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ' (3) 281, שם נקבע: "נקבע כלל, כי תניות פטור מחיוב או תניות המצמצמות חיוב - והן תניות המיטיביות עם חברות הביטוח - תפורשנה באורח מצמצם, לאמור, לטובתו של המבוטח"), על כן משנכתב בפוליסה נשוא הדיון - "המבוטח", אין מקום להרחיב ולפרש מונח זה ככולל גם את מי מטעמו. טענתו האחרונה של צד ג' היא, שעל פי סעיף 61 (א) לחוק הוא פטור מתשלום, שכן ניתן היה למנוע הנזק ע"י אמצעים סבירים דהיינו - אי העסקתו של נער ללא רשיון נהיגה ולחילופין דאגה שהנער ימצא בכל עת בסמוך למי שמורשה לנהוג ברכב הלקוחות. סעיף 61 (א) לחוק קובע: "אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט." סעיף 61 (א) מטיל חובה על המבוטח להקטין את נזקו. ואולם חובה זו קמה: "בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן", ולא קודם לקרות המקרה. לענין זה מתייחס י. אליאס בספרו דיני הביטוח כרך א' בעמ' 447: "האירוע הביטוחי מציב מעין "פרשת מים" לגבי החיובים ההדדיים של הצדדים לחוזה הביטוח. עד לקרות מקרה הביטוח אחריות המבטח היא מוחלטת, ומכסה גם הפסדים שמקורם בהתנהגות רשלנית של המבוטח. לעומת זאת לאחר קרות מקרה הביטוח אין המבטח חב בגין נזק שהמבוטח יכול למנוע או להקטין (סעיף 6)". לאור האמור לעיל, גם דין טענה זו של צד ג' להידחות. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי הפוליסה שהוציאה צד ג' לנתבעים חלה בגין הנזקים נשוא תביעה זו. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים 1-5 יחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 44,361 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק. אני מחייבת את צד ג' לשפות הנתבעים 1-5 במלוא הסכומים בהם חוייבו כלפי התובעת, בניכוי סכום ההשתתתפות העצמית של הנתבעים עפ"י הפוליסה הרלבנטית ביניהם. כמו כן ישא צד ג' בשכ"ט עו"ד של הנתבעים בסך 7,500 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק. תביעת ביטוחביטוח רכבפוליסהרכב