פסק דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. המבקשים היו בעלי-מניות ומנהלי המשיבה 3, חברה משפחתית שעסקה בבנייה (להלן: החברה) מאז שנת 1988. בתחילת שנת 1995 נקלעה החברה לקשיים, בין היתר, עקב התנתקות המבקש 1 (להלן: אריה), שבתו חלתה במחלת הסרטן, למשך מספר חודשים מניהול ענייניה השוטפים של החברה. על-פי הוראת מנהלי סניף בנק לאומי לישראל בע"מ שבו ניהלה החברה את חשבונה (להלן: הבנק), פנה אחיו של אריה, המבקש 2 (להלן: אורי), שהטיפול בענייני החברה הופקד בידיו ובידי אביו, המבקש 3 (להלן: פיליפ), ליועץ פיננסי לצורך אבחון מצב החברה וקבלת סיוע בניהולה. משנמשכה ההידרדרות במצבה של החברה, ולאחר שרואה-החשבון של החברה התפטר ממשרתו, הטיל הבנק בחודש יולי 1995 מגבלות על חשבונה של החברה אצלו, ובמועד מסוים אף נמנע מלכבד כמאה שיקים שמשכה החברה על חשבונה בבנק. הבנק הודיע לחברה, כי מעתה ואילך יהיה עליה להגיש לבנק בתחילת כל חודש הודעה על הוצאותיה והכנסותיה הצפויות לאותו החודש, וכי עבור כל שיק שהחברה תמשוך על חשבונה בבנק עליה לקבל מראש את אישורו של הבנק, כתנאי לכך שהשיק ייפרע. במקביל סיכמה החברה עם מזמיני-העבודות שהעסיקוה באותה העת, על שינוי נוהל תשלום התמורה המגיעה לה: הוסכם, כי מזמיני-העבודות ישלמו ישירות לקבלני-המשנה של החברה ולספקיה כספים המגיעים להם מן החברה, על-פי רשימה שתמסור החברה; וכי יתרת הכספים המגיעים לחברה, שהומחו על-ידיה לבנק כתנאי לקבלת אשראי להמשך פעילותה, יופקדו ישירות לחשבון החברה בבנק. בתאריך 14.8.95, בעקבות פניית החברה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הוצא צו להקפאת הליכים בעניינה של החברה, הגם שלא מונה לחברה נאמן. בחודש מאי 1996 מונה לחברה מפרק. 2. ביני לביני, ואף לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים, הוציאה החברה חשבוניות-מס, שאותן גם כללה בדו"חות שהעבירה לרשויות מע"מ. ברם, לדו"חות אלו - על דעת אורי ואריה - לא צורף תשלום מס ערך מוסף בסך של 472,219 ש"ח, כמתחייב מחשבוניות-המס שהוצאו ופורטו בדו"חות. החברה הודיעה לרשויות מע"מ, כי אין באפשרותה לשלם את המס המתחייב מן הדו"חות שהגישה. בה בעת, לרשויות מס הכנסה לא הועברו על-ידי החברה כספי ניכויים במקור בסך של 281,881 ש"ח מתוך התמורה שקיבלו בעד עבודתם קבלני-המשנה שהעסיקה - כמתחייב מתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בניה והובלה), תשל"ד1973- - ומתוך שכרם של עובדי החברה. כחודש לאחר שהוצא צו הקפאת ההליכים, ובעקבות פעולות גבייה שנקטו רשויות מע"מ, הודיע עורך-דינה של החברה לרשויות מע"מ במכתב, כי נוכח צו ההקפאה שניתן, העברת תשלומים בגין מס ערך מוסף שבהם נתחייבה החברה עוד בטרם נכנס לתוקפו צו ההקפאה תהווה העדפת נושים שלא כדין, ולפיכך אף פעולות לגבייה בכוח של חוב המס אינן חוקיות. לאחר דין ודברים הודיעו רשויות מע"מ לחברה, כי ניתנה הוראה לעכב את כל הליכי הגבייה כנגד החברה, וכי החברה מתבקשת לדאוג לכך שחוב המס ייפרע במסגרת כל הסדר-נושים עתידי. 3. בשנת 1996 הואשמו המבקשים בבית-משפט השלום בחיפה בשורת עבירות של הוצאת חשבוניות-מס והימנעות מתשלום במועד של המס הכלול בהן, על-פי סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- (להלן: חוק מס ערך מוסף), וזאת מכוח אחריותם לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף כנושאי-משרה בחברה. עוד הואשמו החברה, אריה ואורי בשש עבירות לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה) של אי-העברת מס שנוכה. אריה ואורי הואשמו בעניין זה מכוח אחריותם על-פי סעיף 224א לפקודה כנושאי משרה בחברה. בכתבי-האישום נטען כי המבקשים לא העבירו ביום ה15- של כל חודש קלנדרי את סכומי המס של החודש שקדם לו, כמתחייב על-פי החוק. בהכרעת-דינו המפורטת, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, דחה בית-משפט השלום, בין היתר, את טענות המבקשים שלפיהן חשבוניות-המס שהוצאו לא שיקפו עסקאות אמיתיות אלא טעויות ברישומים שנוצרו עקב הבלבול ששרר בחברה. עוד נקבע, כי חוסר מיומנותו של אורי בניהול החברה, מחלת בתו של אריה, או אף הידרדרותה הכלכלית של החברה אינם יכולים - כשלעצמם או במצטבר - להקים למבקשים את ההגנה הקבועה בחוק לנושאי-משרה שנקטו בכל האמצעים הנאותים (סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף) או הסבירים (סעיף 224א לפקודה), כדי להבטיח את קיום הוראות החוק; וגם אינם יכולים להקים לאריה ולאורי את ההגנה של "הצדק סביר" (סעיף 219 לפקודה) לאי-העברת סכומי מס הכנסה שנוכו במקור. בית-משפט השלום הוסיף ודחה בהקשר זה גם את טענת המבקשים כי בנסיבות העניין לא הייתה להם כל אפשרות להעביר לרשויות המס כספים, וזאת לנוכח השתלטות הבנק על פעילותה הפיננסית של החברה. נקבע, כי לא הוכח שבידי החברה לא היו כספים לתשלום מסים, וזאת לאור קיומם של פרויקטים שלא שועבדו לבנק; לא הוכח כי המבקשים אומנם אולצו על-ידי הבנק להימנע מהעברת כספים לרשויות המס; וכי ממילא די בכך שהמבקשים הכניסו את עצמם מרצונם למצב זה - שבו הוציאו חשבוניות-מס (לענין החובה להעביר מס ערך מוסף) והעסיקו בשכר עובדים וקבלני-משנה (ביחס לחובה להעביר ניכויי מס הכנסה) - כדי לקבוע כי במעשיהם יש אשָם, השולל מהם את ההגנות הללו. כן נקבע, כי חרף ההסדר שנערך בין החברה לבין מזמיני-העבודות ממנה, החברה - והמבקשים כנושאי משרה בה - לא השתחררו מחובתם להעביר מס ערך מוסף או ניכויי מס הכנסה לרשויות, וכי המבקשים אף לא הוכיחו שלא היו אדישים לחובה זו. ביחס למסי ההכנסה שנדרשו עבור קבלני-המשנה של החברה נקבע, כי המבקשים ידעו שחובת העברת ניכויי מס ההכנסה מכספים ששולמו לקבלני-המשנה הייתה מוטלת עליהם, כפי שהוכח מן העובדה שהחברה המשיכה בהגשת דו"חות המתייחסים לקבלני-משנה אלו. בית-משפט השלום קבע עוד, כי פיליפ מילא תפקיד של מנהל פעיל בחברה, וכי הגם שעיקר תפקידו היה פיקוח על ביצוע עבודות-הבנייה, ועל אף שלא היה ער לאי-תשלום המסים, הרי שעצם את עיניו בעניין זה או למצער היה רשלן. כן קבע בית-משפט השלום, כי צו ההקפאה שניתן לא הסיר את פליליות מעשיהם של המבקשים, שלא העבירו מסים עוד קודם למתן הצו, ואף לא את פליליות אי-העברת המסים בתקופת ההקפאה, הגם שנכון הוא כי רשויות המס נמנעו מלפעול במהלך תקופת ההקפאה במישור האזרחי לגביית המסים שחבה החברה. בית-משפט השלום הסביר, כי עיכוב הליכי הגבייה במישור האזרחי בתקופת ההקפאה אינו מונע את האישומים הפליליים שהוגשו כנגד המבקשים בגין עבירות שנעברו במהלך תקופה זו. כן נקבע, כי העובדה שהחברה הייתה זכאית להחזרי מס תשומות מרשויות מע"מ אינה משנה לענין חובתה להעביר ניכויי מס ערך מוסף; וכי אריה ואורי לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם כי הגיעו לחברה החזרים מרשויות מס הכנסה, שפטרו אותה מהעברת כספי מס הכנסה שהחברה ניכתה במקור. על יסוד האמור לעיל הורשעו המבקשים ב18- עבירות על חוק מס ערך מוסף, וזוכו ממספר עבירות נוספות, ובין היתר, מעבירות של אי-העברת מסים לגבי חודש יולי 1995, וזאת מאחר שעקב מתן צו ההקפאה לא קמה החובה להעבירם. אריה ואורי הורשעו גם בעבירות על הפקודה שבהן הואשמו. בגזר-הדין הדגיש בית-משפט השלום כי העבירות שבהן הורשעו המבקשים הן עבירות חמורות, אף שאין המדובר בהעלמה מתוכננת של הכנסות מתוך מטרה להשאירן בידי החברה. אריה ואורי נידונו כל אחד לעונש של שישה חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל והיתרה לריצוי בעבודות-שירות. כן נגזר על אריה עונש מאסר על-תנאי של 15 חודשים וקנס של 100,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתו; ועל אורי נגזר עונש מאסר על-תנאי של 12 חודשים, וקנס של 60,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. ואילו על פיליפ נגזר עונש של שמונה חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 15,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. 4. המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורם תקפו אחת לאחת את מסקנות בית-משפט השלום, והוסיפו וטענו - ביחס לעבירות שבוצעו בתקופת הקפאת ההליכים - כי בהימנעותם מהעברת תשלומי המסים הסתמכו על עצה שקיבלו מן היועץ הפיננסי שליווה את פעילות החברה, שהוא גם רואה-חשבון במקצועו, בשילוב עם הוראת עורך-דינם שלא לגרום להעדפת נושים; וכן על העובדה שרשויות המס עיכבו הליכים אזרחיים לגביית כספי המסים לאחר שניתן צו ההקפאה; וכי הסתמכות זו מקימה להם הגנה מפני הרשעה. המבקשים הסבירו בהקשר זה, כי סברו שאין לשלם לאחר מועד מתן צו ההקפאה חובות שעילתם לפניו, וכי על-כן יש לזכותם מעבירות שבוצעו בתקופה שלאחר שניתן צו ההקפאה ועד חודש נובמבר 1995, שאז שבה החברה לשלם מסים. המבקשים ציינו, כי יש להתחשב בכך שמדובר היה באחד מהליכי ההקפאה הראשונים שננקטו בישראל. המבקשים טענו עוד, כי מכיוון שהואשמו בעבירות כנושאי-משרה, הרי שלאור העובדה שהחברה נמחקה מכתב-האישום שהוגש בגין עבירות מס ערך מוסף, יש לזכּותם מעבירות אלו. עוד נטען, לעניין העבירות של אי-העברת מס הכנסה שנוכה, כי להבדיל מהפרת החובה לנכות במקור מס הכנסה משכר-עבודה, הרי שהחובה לנכות מס מן הכספים ששולמו לקבלני-המשנה הוטלה על מזמיני-העבודות ולא על החברה; וכי כספים שלא נוכו במקור כמסי הכנסה מתשלומים לקבלני-המשנה של החברה, לא אבדו לרשויות המס, ואפשר שאף שולמו לבסוף על-ידי אותם קבלני-משנה. לבסוף טענו המבקשים, כי כתב-האישום שהוגש בגין עבירות על חוק מס ערך מוסף תוקן שלוש פעמים, והוכללו בו אישומים רבים שמהם זוכו המבקשים, חרף הבטחה מפורשות של התביעה למחוק את חלקם; וכי התנהגות זו של התביעה צריכה להביא לזיכוי המבקשים או למצער להפחתה בעונשם. לעניין העונש טענו עוד המבקשים, כי בית-משפט השלום החמיר עימם לאחר שיישם בעניינם קריטריונים לענישה הרלוואנטיים לנאשמים שהעלימו מסים במתכוון; וכי ראוי להקל בעונש הקנס שנגזר עליהם, שפירושו המעשי - לנוכח מצבם הכלכלי הקשה - הוא הארכת עונש המאסר שיהיה עליהם לרצות. 5. ערעור המבקשים לבית-המשפט המחוזי נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, שנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. בגדרי הבקשה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני הערכאות הקודמות, והדגישו, כי טענות ההסתמכות שהעלו לא נדונו כלל על-ידי שתי הערכאות שדנו בעניינם. מנגד, המדינה התנגדה לקבלת הערעור, וזאת בהתבסס על הנמקת בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי. ביחס לטענות המבקשים בענין תיקון כתב-האישום שהוגש בגין עבירות מע"מ נטען, כי כתב-האישום המדובר תוקן פעמיים בזכות, לפני הקראתו, וכי המבקשים ממילא זוכו מסעיף האישום שהובטח להם כי יימחק. לענין העבירות של אי-העברת ניכויי מס הכנסה מתשלומים ששולמו לקבלני-המשנה של החברה - במובחן מעובדיה - נטען, כי ממילא נקבע בפסק-דינו של בית-משפט השלום כי הכספים שולמו אומנם על-ידי מזמיני-העבודות אך זאת מטעם החברה, ועל-כן החברה לא השתחררה מחובתה על-פי התקנות, כפי שעולה גם מן העובדה שהחברה המשיכה בהגשת דו"חות לגבי קבלני-המשנה הללו. גם ביחס לטענות המבקשים בעניין העונש הביעה המדינה התנגדות לקבלת הערעור, וציינה כי עד היום לא שולמו המסים שבגין אי-העברתם הורשעו המבקשים. עם זאת המדינה הודיעה, כי לנוכח נסיבותיו האישיות של אריה, היא מסכימה לכך שעונש המאסר בפועל שנגזר עליו ירוצה בעבודות-שירות. בתאריך 14.2.01, לאחר הדיון שנערך בפנינו, הגישה המדינה בקשה להגיש כראיה דו"חות מס של המבקשים מן השנים 1999-1996. טענת המדינה הייתה, כי ראוי לקבל את בקשתה ולאפשר את הגשת הדו"חות כראיה בכדי לסתור את טענות המבקשים בדבר מצבם הכלכלי הקשה. המבקשים התנגדו להגשת דו"חות אלו. דיון 6. ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום עוגנו בראיות שהיו מהימנות עליו. ממצאים אלו נבדקו על-ידי ערכאת ערעור. אין איפוא יסוד להתערבות בית-משפט זה, בשבתו כערכאה השלישית, בעובדות שנקבעו. יש לדחות גם את טענות המבקשים כי העובדה שהחברה לא הואשמה והורשעה בעבירות המע"מ מונעת את הרשעת המבקשים בעבירות אלו כנושאי-משרה. שכן, בענין זה נפסק לאחרונה ברע"פ 1875/98, 1890 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: רע"פ בנגב), שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים, כי החובות הקבועות בסעיף 117(א) לחוק מס ערך מוסף מוטלות ישירות גם על נושאי-המשרה בחברה, וזאת מכוח הוראת סעיף 143 לחוק מס ערך מוסף וסעיף 117 לפקודה. השאלות המצריכות דיון בפנינו הן, ראשית, אם בנסיבות העניין הסדר העברת הכספים בין החברה לבין מזמיני-העבודות מעמיד למבקשים את ההגנות הקבועות בחוק מפני הרשעה בעבירות של הימנעות מהעברה לרשויות המס מסים שנגבו, ובכלל זה מסי הכנסה על כספים ששולמו לקבלני-המשנה של החברה. שנית, אם יש מקום להתערבותנו נוכח טענות ההסתמכות שהעלו המבקשים. ושלישית - אם המבקשים אינם פטורים מאחריות - האם יש עילה להתערב בעונשים שנגזרו עליהם. אדון בשאלות אלו כסידרן. הסדרי העברת הכספים עם מזמיני-העבודות 7. המבקשים הורשעו בעבירות של אי-העברת מסים שנגבו, מכוח סעיפים הנוגעים לנושאי משרה. ביחס לעבירות מע"מ, הרשעתם בוססה על סעיף 117(א) לחוק מס ערך מוסף בצירוף סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, הקובעים: 117(א). מי שהפר... הוראה מהוראות חוק זה או התקנות על-פיו, דינו - מאסר שנה. ... (14) הוציא חשבונית מס ולא שילם במועד את המס הכלול בה; 119. נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו בידי חבר-בני-אדם... יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל... זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק. ואילו בעבירות מס הכנסה הורשעו אריה ואורי על יסוד סעיף 219 לפקודה ביחד עם סעיף 224א לפקודה, שזו לשונם: 219. נוכה מס... ובלי הצדק סביר לא שולם לפקיד השומה... דינו של החייב לנכות - מאסר שנתיים או קנס 22,500 ש"ח ופי שנים מסך כל הניכויים האמורים או שני הענשים כאחד... 224א. יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל... אם לא הוכיח אחת משתי אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה. המבקשים ביקשו לבסס את הגנתם, כאמור, על ההסדר שיצרה החברה עם מזמיני-העבודות שהעסיקוה. על-פיו, העבירו מזמיני-העבודות את התשלומים שלהם הייתה זכאית החברה בתמורה לבניית פרויקטים כך שסכומים שחבה החברה לעובדיה ולקבלני-המשנה שסיפקו שירותים עבורה שולמו להם ישירות על-ידי מזמיני-העבודות, מבלי שהגיעו בפועל לידי החברה; ואילו יתרת הכספים הופקדה על-ידי מזמיני-העבודות לחשבון הבנק של החברה. על-יסוד הסדר זה - שלטענת המבקשים הלכה למעשה נכפה על החברה ועליהם - טענו המבקשים כי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים הנ"ל. לענין העבירות שנעברו ביחס לתשלומים לקבלני-המשנה טענו עוד המבקשים, כי אופן העברת הכספים פטר אותם מן החובה להעביר ניכויי מס הכנסה מכספים ששולמו לקבלני-המשנה. טענות אלו אינן יכולות להתקבל. 8. מפסק-דינו של בית-משפט השלום עולה, כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענה שההסדר בין החברה לבין מזמיני-העבודות אומנם נכפה על החברה. די בכך כדי לדחות את טענת המבקשים. ואולם, מעבר לדרוש אוסיף, כי אף אם אניח כי למבקשים לא הייתה ברירה אלא לקבל על עצמם הסדר זה - כתנאי להמשך פעילותה של החברה - עדיין אין בכך כדי לפוטרם מאחריות לעבירות שבהן הורשעו. 9. העבירות על סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף ועל סעיף 219 לפקודה הן עבירות שנקבעו על-מנת להגן על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים לציבור. ראו והשוו רע"פ בנגב; רע"פ 26/97, 608 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673 (להלן: רע"פ לקס), בע' 690. שכן, במהלך פעילותו הכלכלית של הפרט, עוברים תחת ידיו - כתוצאה מן הדרך שבה נגבים מס ערך מוסף ומס הכנסה - כספים המגיעים לרשויות המס. כך מופקדים בידי העוסק סכומי מס הערך המוסף הנקובים בחשבוניות-מס שהוציא למי ששילם לו עבור שירותיו; ובידי המעביד מופקדים סכומי מס הכנסה שאותם ניכה במקור משכר עובדיו, ובענף הבנייה גם מסי הכנסה שנוכו מתשלומים לקבלני-משנה. למי שבידיו הופקדו כספים אלו אין זכות להשתמש בהם למטרותיו. ראו רע"פ לקס, שם. זאת ועוד, גם כאשר עיכוב הכספים מוסבר בקיומם של קשיים כלכליים, ואף אם העיכוב נעשה רק מתוך שאיפה לדחות במעט את מועד העברת הכספים, עדיין מתעורר חשש שבנסיבות מסוימות רשויות המס לא יוכלו לקבל כספים אלו כלל, אם הפרט ייקלע למצב של חדלות-פירעון, כפי שגם אירע במקרה שבפנינו. יוצא איפוא, כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. יש לקבוע על-כן כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטה באמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה, שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית. התשלומים לקבלני-המשנה 10. תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בניה והובלה), תשל"ד1973- קובעת: קבלן המשלם למקבל תשלומים בעד עבודות בניה או עבודות הובלה ינכה מתשלומים אלה מס בשיעור של 20%. ואילו צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עבודות בניה ועבודות הובלה כהכנסה), תשל"ד1973- קובע: "תשלומים בעד עבודות בניה או עבודות הובלה" - סכומים המשתלמים למקבל מאת קבלן בעד ביצוע עבודות בניה או עבודות הובלה... בין על חשבונו הוא ובין מטעמו או על חשבונו של אחר... והכל בין במישרין ובין בעקיפין... כעולה מלשונה המרחיבה של תחיקה זו, ואף מתכליתה - להבטיח שמס הכנסה אומנם ינוכה במקור מתשלומים למקבלים - הסדר העברת הכספים עם מזמיני-העבודות לא פטר את החברה ואת המבקשים מחובתם להעביר ניכויי מס הכנסה עבור קבלני-המשנה, שאותה הפרו, ואינו מקים להם את ההגנות הקבועות בחוק למי שנקט באמצעים למניעת העבירות. פירוש בדרך זו שולל את היכולת להתחמק מן החובה לנכות מס הכנסה במקור על-ידי שינוי צורת ההתקשרות המשפטית תוך הסוואת המציאות הכלכלית. שכן, רק כאשר החובה לנכות מס במקור מוטלת על המעסיק-בפועל, שההכנסה למקבל נובעת מן הקשר העסקי עימו, ניתן להבטיח את הגשמתה של מטרה זו. כך ניתן גם לדרוש מן המעסיק, למצער, כי ידאג לכך שכספי הניכויים יועברו לרשויות המס, אף אם הם משתלמים באמצעות גורם אחר. במקרה שבפנינו, החברה, שהמשיכה בהגשת דו"חות המפרטים את הניכויים שהיה עליה להעביר ביחס לקבלני-המשנה, גם הייתה מעסיקתם. למרות זאת, לא נטען - וממילא לא הוכח - כי החברה או המבקשים פעלו באופן כלשהו להבטחת העברתם של כספי הניכויים לרשויות המס. בנסיבות אלו, בדין הורשעו המבקשים בגין עבירות אלו. טענות ההסתמכות 11. המבקשים טענו כאמור כי בית-משפט השלום התעלם מהסתמכותם על עצת היועץ הפיננסי שליווה את פעילות החברה בתקופת הקפאת ההליכים, וכן מהסתמכותם על הימנעות רשויות המס מלפעול במישור האזרחי לגביית המס המגיע להן בתקופה זו. חלק מן העבירות שבהן הורשעו המבקשים - שמונה עבירות על חוק מס ערך מוסף ועבירה אחת על הפקודה - נתגבשו, כאמור, עוד בטרם ניתן צו ההקפאה על החברה. טענות ההסתמכות הסובבות את אירוע מתן צו ההקפאה אינן יכולות איפוא לסייע למבקשים ביחס להרשעתם בעבירות הנ"ל. אשר לעבירות שבוצעו לאחר שניתן צו ההקפאה: בית-משפט השלום סבר, כי הסכמת רשויות המס לעיכוב הליכי הגבייה לאחר שניתן צו ההקפאה על החברה היא הסכמה מתחום המשפט האזרחי ואין בה כדי להסיר את הפליליות שבמעשי המבקשים. ואולם, השאלה שהיה על בית-משפט השלום לבחון היא, האם הֲלָך-מחשבתם של המבקשים נוכח המצג שיצרו רשויות מע"מ מקים למבקשים הגנות מפני הרשעה בעבירות המע"מ ובעבירות מס ההכנסה. בית-משפט השלום לא דן בכך, ואף בבית-המשפט המחוזי לא נדונה טענת המבקשים בעניין זה. בנסיבות אלו, ולאור הזמן הרב שחלף מעת שבוצעו המעשים שבגינם הואשמו המבקשים, מן הדין לזכות את המבקשים מן העבירות של אי-העברת מסים המתייחסות לאישומים שעניינם חודש אוגוסט 1995 ואילך. יוער עוד, כי אריה ואורי הורשעו בעבירה של אי-העברת מסי הכנסה שנוכו המתייחסת לחודש יולי 1995, הגם שבית-משפט השלום ציין כי עקב מתן צו ההקפאה בתאריך 14.8.95 כל חוב מס שבו נתחייבה החברה בטרם ניתן הצו הפך במועד מתן הצו לחוב עבר שאין לשלמו. לפיכך אני מציעה לזכות את אריה ואורי גם מעבירה זו. משזו התוצאה שאליה הגענו, אין צורך לדון בטענת המבקשים כי נמנעו מתשלום מסים לאחר שניתן צו ההקפאה בהסתמך על עצה מקצועית. העונש 12. כמקובל, לאור זיכוי המבקשים כאמור, יש להקל בעונשם. עם זאת, אין בנסיבות העניין מקום להתערב בעונשי הקנס שהוטלו על המבקשים. משהוחלט שלא לקבל את ערעור המבקשים ביחס לעונשי הקנס שהושתו עליהם, ממילא יש לדחות את בקשת המדינה להגיש כראיה נוספת דו"חות מס של המבקשים. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל חלקית את ערעור המבקשים כנגד ההרשעה ולזכותם מן העבירות על חוק מס ערך מוסף המתייחסות לחשבוניות שהוצאו בחודשים אוגוסט וספטמבר שנת 1995, ומן העבירות על הפקודה המתייחסות לאי-העברת ניכויי מס הכנסה בחודשים יולי עד נובמבר שנת 1995. כן אני מציעה לקבל חלקית את ערעורם של המבקשים כנגד העונש, לבטל את עונשי המאסר בפועל שהוטלו על אריה ואורי, להעמיד את עונש המאסר על-תנאי שנגזר על פיליפ על שלושה חודשים, ובכפוף לכך להותיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום על-כנו. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. מיסיםהקפאת הליכיםצוויםחשבונית