פסק דין השופט ע' רבינוביץ 1. המערער הגיש לבית הדין האזורי בנצרת תביעה כנגד המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים בעילה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה ולחלופין בהסכמה של המשיבה לתשלום פיצויי הפיטורים. 2. בית הדין האזורי בנצרת (תב"ע נז/47-3; השופט סומך כדן יחיד) דחה את התביעה, ועל כך הגיש המערער את ערעורו זה. 3. העובדות הצריכות לעניין כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי הן אלה: א. המערער עבד במפעל, שהיה בבעלות המשיבה החל מחודש מרץ 1993, מחודש ינואר 1977 ועד לתאריך 30.4.1996. ב. המערער שימש בכל התקופה בה עבד בשירות המשיבה כמנהל המפעל. ג. המערער התפטר מעבודתו בנסיבות שיפורטו להלן. ד. בחודש מרץ 1996, כתוצאה מהרעה בתוצאות העסקיות של המשיבה, שכר מנכ"ל המשיבה חברה לייעוץ ארגוני (להלן - חברת הייעוץ). ה. ההחלטה לשכור את חברת הייעוץ הייתה על דעת המערער. ו. בתאריך 25.3.1996 התקיימה אצל המשיבה ישיבת צוות בהשתתפות המערער במהלכה הוצגו פרטים על חברת הייעוץ ונסיונה בתחום ארגון והבראת חברות ברצפת הייצור. תגובתו של המערער במהלך הישיבה הייתה כדלקמן: "יורם - מציע לבדוק את הנושא היטב כדי שלא יגרם נזק…" ז. במשך מספר שבועות בוצעו על ידי חברת הייעוץ בדיקות שונות לצורך הסקת מסקנות וגיבוש הצעה לתוכנית הבראה למפעל. התובע היה מודע לאותן בדיקות שנעשו. ח. ביום 22.4.1996 התכנסה ועדה מצומצמת של הנהלת המפעל בהשתתפות נציג חברת הייעוץ, מנכ"ל המשיבה, המערער וגב' מאיה אדמובסקי, מנהלת המחלקה הטכנית במפעל המשיבה. בישיבה זו הציג נציג חברת הייעוץ את הצעתו לתוכנית ההבראה, שאמורה הייתה להימשך כשישה שבועות במתכונת של תוכנית חירום. כן הציע, כי במשך שישה שבועות ובתקופה זו בלבד - תתנהל המשיבה, ובכלל זה המפעל, על ידי שישה מנהלי פרוייקטים, וכי בתקופה זו יהיו נציג חברת הייעוץ ומנכ"ל המשיבה אחראים על התוכנית. ט. בשלב זה, קם המערער ואמר: "אין לי מה לחפש במפעל, כנראה שלא הייתי מנהל מפעל טוב". י. לאחר הישיבה, גב' אדמובסקי ביקשה לדבר עם המערער ולנסות לשכנעו שלא להתפטר מעבודתו במפעל, אולם ניסיונותיה לא נשאו פרי. המערער הודיע, כי אינו מעוניין להישאר במפעל, וכי ברצונו לעזוב מיידית, ואכן, עזב על דעת עצמו כעבור יומיים. יא. מוסכם על הצדדים, כי שכרו הקובע של המערער לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינו 14,336 ₪. יב. מנכ"ל המשיבה מסר למערער מכתב, שנוסח ע"י המערער, המורה לחברת הביטוח כלל לשחרר הכספים שהופרשו לזכות המערער במסגרת ביטוח מנהלים (להלן - ביטוח המנהלים). יג. המשיבה הנפיקה למערער טופס 106 (הודעת מעביד על תשלום מענק) בו נרשם, כי תקופת העבודה של המערער הייתה החל מחודש 1.77 ועד לחודש 4.96 וכי השכר הקובע של המערער היה 14,336 ₪. יד. חברת הביטוח כלל שיחררה למערער את הכספים שהופרשו לזכותו במסגרת ביטוח המנהלים, בגין רכיב פיצויי פיטורים בסך של 168,666 ₪. 4. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת נסיבות עזיבתו של המערער את המשיבה. המערער טען, כי עזיבתו ארעה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וזאת כתוצאה מהצעתה של חברת הייעוץ להנהיג תוכנית ההבראה במפעל, ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בהתאם לקבוע בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). לחלופין, טען המערער, כי הוסכם עמו ערב עזיבתו כי יקבל פיצויי הפיטורים. לעניין גובה הפיצויים, טען המערער, כי יש לשלם לו עבור כל תקופת העסקתו במפעל, קרי גם על התקופה שקדמה לחילופי הבעלים, שכן מתקיים בענייננו כלל רציפות מקום העבודה. 5. מנגד טענה המשיבה, כי מדובר בהתפטרות שאינה מזכה בפיצויים, שכן נסיבות העניין אינן עולות כדי הרעה מוחשית בתנאי העבודה, וכי תשלום פיצויי הפיטורים נעשה לפנים משורת הדין. 6. בית הדין האזורי לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים דחה את תביעת המערער בקובעו את הדברים הבאים: א. "ממכלול חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין עולה, כי אין לראות באותן הנסיבות שהביאו את המערער לפרוש מעבודתו נסיבות העולות בגדר של הרעה מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים". בית הדין ביסס קביעתו זו על העובדה, לפיה תוכנית ההבראה אשר "לכאורה" נטלה מהמערער מקצת מסמכויותיו נקבעה לשישה שבועות. בית הדין ציין, כי אין לראות "בתוכנית הבראה בת 6 שבועות שבה כל הכוחות הניהוליים צריכים לתת כתף… הרעה מוחשית בתנאי העבודה… התובע בכל אותם שנים שימש כמנהל מפעל, הוא צריך לתת כתף לשיקומו של המפעל ולא לנטוש את הספינה הטובעת ברגע קריטי, זאת אפילו במחיר שלילת חלק מסמכויותיו…" כמו כן, ציין בית הדין, כי המערער לא מילא אחר חובתו לאפשר למשיבה לתקן את "המעוות" לו הוא טוען, "זאת בעקבות התפטרותו המיידית, למרות הדרישות שהופנו אליו להימנע מכך". ב. לעניין הטענה להסכם לתשלום פיצויי הפיטורים, קבע בית הדין האזורי, כי נטל ההוכחה בדבר קיומו של ההסכם, לו הוא טוען, מוטל על המערער. במקרה דנן, לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו. בית הדין ציין, כי בחקירתו הנגדית חזר בו המערער מהטענה לפיה נערך עמו הסכם לקבלת פיצויי פיטורים, וטען להסכמה אשר באה לידי ביטוי בשחרור הכספים מביטוח המנהלים. כמו כן, ציין בית הדין האזורי, כי במכתב, שנכתב על-ידי המשיבה לחברת הביטוח הביטוח כלל, המורה לשחרר לזכות המערער את הכספים שהופרשו לזכותו בביטוח המנהלים, לא נכתב דבר לעניין תשלום פיצויי פיטורים, ולגבי השאלה, מה הדין במקרה, בו הכספים בביטוח המנהלים אינם מכסים את גובה פיצויי הפיטורים. גם מטופס 106, אין ללמוד על התחייבות כלשהי של המשיבה למערער. 7. תמצית טענות המערער בקצירת האומר היא זו: א. אין מחלוקת, שבעקבות תוכנית ההבראה נשללו סמכויות מהמערער. ב. שלילת סמכויות אלה מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות אחרות ביחסי העבודה, שאין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו בנסיבות אלה. ג. הטענה, ששלילת סמכויות אלה נעשתה לתקופה קצרה בת שישה שבועות, אין לה כל תימוכין בחומר הראיות. לא נאמר דבר, מה יעלה בגורלן של סמכויות אלה בתום ששת השבועות הללו, ולא הובטח למערער, שסמכויות אלה יושבו לו בתום ששת השבועות האמורים. ד. מנהל המשיבה לא ניסה להניא את המערער לשוב לעבודה לאחר התפטרותו, ובכך יש לראות חוסר ניסיון רציני של המשיבה לתקן את המעוות, שגרם להתפטרות המערער. ה. לחלופין, הוכח, שהייתה הסכמה של המשיבה לתשלום פיצויי הפיטורים למערער עבור כל תקופת עבודתו החל משנת 1977, וכי יש לראות את תקופת עבודתו של המערער החל משנת 1977, כעבודה רצופה במקום עבודה אחד, למרות חילופי מעסיקים במהלך השנים. 8. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, בהדגישה, כי המערער מבקש מערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה דלמטה - דרישה שעל פי הפסיקה, בדרך כלל, לא תענה, אלא במקרים חריגים בלבד. 9. א. מסקנת בית הדין האזורי לפיה לא ניתן לסווג את התפטרות המערער כהתפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה, שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, מעוגנת בחומר הראיות. ב. כפי שעולה מישיבת הצוות שהתקיימה ביום 22.4.1996 ודנה בתוכנית, הוגבלה התוכנית לתקופה של שישה שבועות בלבד. ג. הדברים נאמרו במפורש בפרוטוקול הדיון שזו לשונו: "….אנו צריכים לעבור לתוכנית חירום (CRUSH PROGRAM) במשך שישה שבועות. תנאי להפעלת של התוכנית: הצגת יעדים כמותיים - כל העבודות שאמורות להסתיים עד התקופה הנ"ל וכן העבודות בפיגור צריכות להסתיים" (ההדגשות הוספו ע.ר.). הדברים מדברים בעד עצמם וברור מהם, כי מטרת התוכנית הייתה לסיים את יעד הדבקת הפיגורים במשך שישה שבועות ולא יותר. ד. הדברים מקבלים חיזוק ובהירות נוספים בסיפא לאותו פרוטוקול בו נאמר: "כדי שהתוכנית תצליח יש לספק את העובד ואת רצפת הייצור במשך שישה שבועות. רצפת ייצור צריכה לאלץ אותנו להיות מועסקת כל הזמן ובניצול הטוב ביותר, ויש לתת לה את כל המשאבים כדי שתפיק את הטוב ביותר. החברה במשך שישה שבועות צריכה להתנהל רק על ידי מנהלי פרויקטים. המבנה הארגוני במשך שישה שבועות צריך להימחק, ויש להחליט בכל פרויקט מי יהיה מנהל הפרויקט" (ההדגשות הוספו - ע.ר.). ה. כפי שעיניינו רואות מודגש חזור והדגש, שתוכנית זו כל כולה מותחמת בזמן של שישה שבועות ותו לא. ו. מקשה המערער, וטוען ומי יתקע לנו כף, מה יהיו פני הדברים לאחר שישה שבועות אלה. משיבים על כך עדי המשיבה תשובה מפורשת. ראשון שבהם מנהל המשיבה, אשר אמר בעדותו: "אני משיב שהיו ניתנות לו כל הסמכויות לאחר תקופת ההבראה" (עמ' 20 שורה 10). "אני משיב שאמרתי לו שלאחר שישה שבועות יקבל את הסמכויות, מה צריך להגיש (צ.ל. להגיד, טעות במקור - ע.ר.) יותר" (עמ' 20 שורות 17, 18). גם הגב' מאיה אדמובסקי אמרה בעדותה: "אחרי שישה שבועות המצב היה אמור לחזור לקדמותו" (עמ' 14 שורה 11). המערער לעומתם, לא ידע לומר, מה יהיו פני הדברים, משום שנטש את המשיבה, כאשר הדברים היו באיבם וטרם החלו להתממש. ז. כאשר מחד למערער אין גרסה בנקודה זו מלבד ספקולציות, ומאידך עדי המשיבה מעידים בקול אחד, שלאחר ששת השבועות אמור היה המצב לחזור לקדמותו - המסקנה המתבקשת היא, שאכן דובר על שלילת סמכויות זמנית מהמערער, כאשר בתום התקופה היה חוזר המצב לקדמותו - קרי, סמכויות המערער, שקוצצו בתקופת ששת השבועות, היו חוזרות אליו. ח. אנו סבורים, שעוקצה של הפגיעה ניטל לא רק בגלל זמניותה אלא גם בשל הנתונים הבאים: 1. המערער אף הוא היה אמור להיות אחד מששת מנהלי הפרויקטים, כפי שהעידו במפורש עדי המשיבה, ועדותם לא נסתרה. 2. גם מנהל המשיבה עצמו, מר בן נתן, כ"אחד האדם" אמור היה להתמנות כאחד ממנהלי הפרויקטים, נתון המקהה את הפגיעה במערער. 3. שכרו של המערער לא נפגע, ואף נותרו לו די והותר סמכויות גם לאחר העברת חלק מסמכויותיו למנהלי הפרויקטים האחרים לתקופת ששת השבועות. ט. לא למותר לציין, כי המערער אמר בעדותו, כי ההחלטה על שכירת יועץ חיצוני נמסרה לו על ידי מנכ"ל המשיבה, והוא לא התנגד לה. המערער דיבר עם היועץ המיועד בטרם נכרת הסכם עימו ושמע ממנו על גישתו לטיפול במפעל וגם ענה לשאלותיו לגבי המפעל. המערער גם אישר שבישיבה מיום 24.3.1996 הסכים להחלטה שהתקבלה, ובישיבה מיום 10.4.1996 הצטרף לדעתה של הגב' אדמובסקי, שאמרה, כי היא מוכנה לעשות הכל על מנת שהמפעל יבריא. י. נתונים אלה יחדיו מותירים את הרושם, שהמערער נחפז להתפטר ועשה זאת "בטרם עת", כאשר התמונה הכוללת אינה מצדיקה סווג ההתפטרות כמזכה בפיצויי פיטורים על פי הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 10. גם טענתו החלופית של המערער לפיה הייתה הסכמה לתשלום פיצויי פיטורים דינה להידחות. המערער, עצמו, אישר בחקירתו הנגדית, שלא היה קיים הסכם לשלם לו פיצויי פיטורים. כל מה שהוכח הוא, שהייתה הסכמה לשחרר למערער את כספי ביטוח המנהלים וכספי מבטחים, אם ובמידה שהם קיימים. כספי ביטוח המנהלים שוחררו למערער, בעוד שלא הוכח קיומם של כספים במבטחים לזכותו. אם אכן קיימים כספים במבטחים, הרי אלה צריכים לעמוד לרשותו. 11. בנסיבות אלה, בהן לא הוכחה זכות חוקית של המערער לתשלום פיצויי פיטורים, לא תועיל למערער הקביעה המוכחת במסמכי המשיבה עצמה, ולפיה בחישוב פיצויי הפיטורים, לו היה זכאי להם על פי דין, יש להביא בחשבון את כל התקופה החל משנת 1977. 12. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הרעת תנאיםערעור