פסק דין המערערת הועסקה בלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר בתל-אביב בתפקיד רכזת ועוזרת מנהלית בהיקף של חצי משרה. נגד המערערת הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בכתב התובענה יוחסו למערערת חמישה אישומים כדלקמן: 1. בשנים 1990-1993 דיווחה בדיווחים ידניים כי היא עובדת חמישה ימים בשבוע, בפועל עבדה רק יומיים; 2. מיוני 1993, עת חדלה לעבוד כקלדנית, המשיכה לדווח על יומיים עבודה בשבוע; 3. המערערת דיווחה על ימי עבודה בחודשים יולי-אוגוסט, בהם מתקיימת פגרה בבתי-המשפט; 4. בשנים 1990-1993 דיווחה המערערת על הוצאות נסיעה עבור נסיעות שלא בוצעו; 5. בשנים 1990-1994 נעדרה המערערת מעבודתה ועבדה במזנון של בעלה, תוך דיווח על הגעה רגילה לעבודה וקבלת שכר בהתאם. בנוסף, עבודתה במזנון מהווה עבודה פרטית, אשר עליה לא קיבלה היתר מן הממונים עליה; המערערת זוכתה מארבעת האישומים הראשונים. בית-הדין השתכנע כי גם בימים שלא עבדה בבית-המשפט עסקה היא בעבודת המזכירות, שעליה דיווחה. עקב המעשים שיוחסו למערערת באישום החמישי לכתב התובענה הורשעה היא בעבירות לפי סעיפים 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-1963 ובית-הדין גזר על המערערת נזיפה והפקעת משכורת קובעת אחת. על הרשעה זו הגישה המערערת ערעור. בערעור טען בא-כוחה של המערערת כי טעה בית-הדין כאשר הרשיע את מרשתו בפרט האישום החמישי על שני מרכיביו: דיווח על עבודה במשרד וקבלת שכר עבור שעות בהן עבדה במזנון ועבודה ללא היתר. עם פתיחת הדיון בפניי, הודיעה באת-כוח המשיבה כי היא מסכימה לזיכויה של המערערת מההרשעה בדיווח על עבודה במשרד בשעות בהן עבדה במזנון, וזאת מחמת הספק. בכך הסכימה באת-כוח המשיבה לטענה כי לא עלה בידה להוכיח בראיות שעבודת המערערת במזנון בוצעה בשעות ובימים עליהם דיווחה כי עבדה בלשכה לשיקום נכים. באת-כוח המשיבה ביקשה להשאיר על כנה את ההרשעה בעבודה ללא קבלת היתר. כנגד ההרשעה בפרט זה, טען בא-כוחה של המערערת, כי יש לראות את העובדה שהממונים על המערערת ידעו על עבודתה במזנון ולא התנגדו לכך, כהיתר לעבודה פרטית. לחלופין, ביקש בא-כוחה של המערערת לזכות את מרשתו מאישום זה עקב ההגנה של זוטי דברים. בחנתי את טיעוניו של בא-כוח המערערת לעניין ההרשעה בעבודה פרטית ללא היתר, ומהטעמים שיפורטו לא ראיתי לקבלם. אכן מהתובענה המפורטת שהוגשה נגד המערערת לא נותרה אלא ההרשעה בעיסוק בעבודה פרטית ללא היתר כנדרש בהוראות פרק 42.4 לתקשי"ר, אולם אין להקל ראש בהרשעה זו עד כדי ביטולה בשל שוליותה. מהראיות שהובאו בפני בית הדין למשמעת ועל פי הממצאים שנקבעו על ידו מצטיירת תמונה לפיה נקבעו למערערת סדרי עבודה ותנאים מיוחדים שבהם הועסקה. בית הדין קיבל את מרבית טענותיה וראיותיה של המערערת, מהן התברר כי על דעת הממונים עליה הועסקה המערערת בחצי משרה שתפקידיה היו שונים ומגוונים ובתנאים בלתי שגרתיים. לא כאן המקום לדון בשאלה אם אופן העסקתה של המערערת היה ראוי. יתכן שתוכן התפקיד ותנאיו נוצרו בהתחשב בצרכי העבודה ובהתחשב באופייה המיוחד של הלשכה בה הועסקה. מכל מקום, שאלות אלו לא נתלבנו בפניי, ולכן לא אנקוט עמדה בעניין זה. יהא הדבר אשר יהא, נראה מקביעותיו של בית הדין כי התנהגותה, תיפקודה ותנאי עבודתה של המערערת היו מקובלים על הממונים עליה עד לחילופי גברא שהתקיימו בלשכה בה עבדה. בית הדין קיבל את עדותה של המערערת, כי נתקבלה לעבודה בלשכה לאחר שהודיעה מראש לממונים עליה כי תאלץ להמשיך ולסייע לבעלה שהוא בעל המזנון, וציין שעדותה זו לא נסתרה. כיום אין חולק שהסדר זה הנראה על פניו בעייתי, היה מקובל וידוע לממונים מראשית עבודתה של המערערת בלשכה, והם אף היו מעוניינים בהעסקתה על אף שביקשה להמשיך ולסייע במזנון. השאלה הטעונה הכרעה היא אם כן, האם ההסכמה האמורה מספיקה כדי לשמש הגנה מפני האיסור לעסוק בעבודה פרטית ללא היתר, על פי ההליכים הקבועים בתקשי"ר. התשובה לשאלה שהצגנו היא, כי ידיעת הממונים על כך שהמערערת נוהגת לעבוד לעתים במזנון של בעלה, אינה יכולה לשמש תחליף לצורך בקבלת היתר לעבודה פרטית כנדרש על פי הוראות התקשי"ר. הוראות אלה נועדו בין היתר כדי למנוע הסדרים בין הממונה הישיר לבין העובד או העובדת מחוץ לכללי העסקה המקובלים בשירות המדינה. המסגרת של שירות המדינה מחייבת הקפדה על ההליכים התקינים על פי ההוראות שנקבעו בתקשי"ר. הממונה רשאי להמליץ על מתן היתר, ובנסיבות מסויימות אף ראוי לגלות גמישות בכל הנוגע למתן ההיתר, אך הכל על פי ההליכים והמגבלות הקבועים בתקשי"ר. לפיכך, גם בעניינה של המערערת אין בידיעת הממונה ואף בהסכמתו המפורשת או המשתמעת לעבודתה במזנון כדי להוות תחליף לאישור הנדרש. ניתן להבין כי נוכח עמדתם של הממונים כפי שהורגלה אליה משך שנים, סברה המערערת כי אינה צריכה לנקוט בהליכים פורמליים להשגת ההיתר, אך בכך שגתה וסטתה מנורמה מחייבת. אשר לאמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת, הרי נוכח זיכוייה מהחלק העיקרי של האישום שיוחס לה בעניין עבודתה במזנון, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, נראה כי ראוי לבטל את הקנס אשר הוטל עליה וניתן להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה בלבד. לסיכום, מהטעמים שפורטו ובהסכמת המדינה, הערעור מתקבל במובן זה שהמערערת תזוכה מחמת הספק מההרשעה בעבירות לפי סעיפים 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963, בגין דיווח כוזב על עבודה שעה שעבדה במזנון. על כנה תיוותר ההרשעה בעבירה לפי סעיף 17(2) ו-17(3) לחוק זה, בשל העיסוק בעבודה פרטית ללא היתר. בהתאם לכך, אמצעי המשמעת שיוטל על המערערת הוא נזיפה. עובדי מדינהעבירות משמעת