פסק דין 1. המערער הינו עובד קבוע של רשות השידור מאז שנת 1976, ובמסגרת עבודתו הוא אחראי לשתי תוכניות רדיו: "בחצר אצל פרנס", ו"פרנס העיר". ביום 26.10.00 הוגש כנגד המערער כתב תובענה בבית הדין למשמעת של עובדי רשות השידור. על פי הנטען בכתב התובענה, במקביל לעבודתו ברשות השידור החל המערער לעבוד עבור שידורי הטלויזיה של הערוץ השני בהגשת התוכנית "אצל פרנס בטברנה", ללא היתר מרשות השידור. אין חולק כי המערער הנחה בעבר תוכנית זהה או דומה מאוד לתוכנית הנ"ל, שנקראה "טברנה" או "שישי בטברנה" בערוץ הראשון של רשות השידור. על פי האמור בתובענה, בתוכניתו בערוץ השני, עשה המערער שימוש בשם, בחומרים ובמוניטין של התוכנית שהנחה בערוץ הראשון, ומדובר בתוכניות מתחרות ששודרו במקביל בשני הערוצים. על פי הנטען, עבודתו זו של המערער בערוץ השני נעשתה ללא היתר מרשות השידור ובניגוד להוראות "נוהל היתר לעבודה פרטית ברשות השידור" (להלן: הנוהל), ולמרות שבקשתו לקבלת היתר כאמור סורבה. פרט לעבודתו בערוץ השני, הואשם המערער, בארגון הופעות פומביות המכונות "ערבי חגיגה יוונית", אף הן ללא היתר מרשות השידור. בגין מעשים אלה, הואשם המערער בהתנהגות הפוגעת במשמעת רשות השידור, אי קיום המוטל עליו כעובד רשות השידור, והתנהגות בלתי הולמת ובלתי הוגנת במילוי תפקידו ברשות השידור, עבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה). בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב התובענה. בהכרעת דינו ציין בית הדין, כי אין חולק שעבודתו הפרטית של המערער נעשתה ונעשית ללא קבלת היתר לעבודה פרטית, ולמרות אזהרות חוזרות ונשנות מצד רשות השידור. בית הדין קבע כי האיסור על עבודה פרטית בלא נטילת רשות מן המעביד, הוא אחד מעקרונות היסוד בניהול מערכת עובדים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, ומטרתו למנוע מן העובד להיקלע למצב של ניגוד עניינים או של תחרות אינטרסים, קרי: מצב שבו תשומת ליבו של העובד מופנית לעבודה הנוספת על חשבון עבודתו העיקרית. ביחס לנוהל הספציפי החל ברשות השידור, האוסר על עבודה פרטית ללא היתר, קבע בית הדין כי מדובר בנוהל תקף ומחייב, שהרשות קיבלה כבר בשנת 1979, וחזרה ופרסמה אותו גם בשנים מאוחרות יותר, והוא אושר גם בפסיקת בית המשפט העליון. בית הדין קבע כי הנוהל אינו סותר את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, והוא השתכנע שהאינטרסים שהנוהל מגן עליהם, הם לגיטימיים, ונובעים מן התחרות הקיימת בשוק התקשורת בין רשות השידור ובין ערוצים ותחנות מתחרות. בית הדין דחה את טענת ההפליה באכיפה שהועלתה על ידי המערער וקבע כי העדר אכיפה של הנוהל על עובדים אחרים אינו משחרר את המערער מאשמתו, ואינו מעניק לו זכויות כלשהן. בית הדין קבע עוד כי ההחלטה בעניינו של העותר לגופה, קרי: ההחלטה שלא להעניק לו היתר להנחות תוכנית בערוץ השני הייתה החלטה מוצדקת, שכן התוכנית המדוברת בערוץ השני מתחרה בתוכניות של המערער ברשות השידור, ומציבה את המערער במצב של ניגוד אינטרסים ותחרות אינטרסים. בית הדין זקף לחובת המערער גם את העובדה כי בנוסף לתוכנית בערוץ השני, עסק הוא בארגון הופעות פרטיות של "חגיגה יוונית" המבוססות אף הן על תפיסה דומה. בבואו להטיל על המערער אמצעי משמעת, ציין בית הדין כנימוקים לקולה את תרומתו הגדולה של המערער לקידום הזמר הים התיכוני, וכן את "ההפקרות" ששררה ברשות השידור בכל הקשור לביצוע עבודה פרטית ללא היתר. לחובתו של המערער זקף בית הדין את התעלמותו המופגנת של המערער מהוראות הממונים עליו ואת הנזק שגרם לרשות. אמצעי המשמעת שהוטל לבסוף על המערער היה פיטורין מעבודתו ברשות, ללא תשלום פיצויי פיטורין, תוך שמירת זכויותיו של המערער לקצבה. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין, כנגד גזר הדין. 2. בהודעת הערעור המפורטת ביותר, ובטיעוניהם בעל-פה, העלו באי-כוח המערער, שורה ארוכה של טענות כנגד הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער. בין היתר טענו באי-כוח המערער כנגד תקפות הנוהל שעליו התבססה התובענה. לטענתם, בהוצאת הנוהל חרגה הרשות מן ההסמכה החוקית המוענקת לה על פי סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק רשות השידור או החוק). כמו כן, לטענתם הנוהל האמור סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק, בשל אופיו הגורף והלא מידתי, ואף נוגד את גישת הפסיקה המצמצמת מאוד תניות אי-תחרות. עוד הוסיפו וטענו, כי הנוהל האמור סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפגעו בקניינו של האדם (כושר עבודתו) ובחופש הביטוי של העובד. טענה נוספת של באי-כוח המערער, נגעה להפלייתו אל מול עובדים אחרים ברשות השידור. על פי טענה זו, אי אכיפת הנוהל במשך תקופה ארוכה, אי-אכיפה שאף בית הדין כינה "הפקרות", מביאה לאובדן תוקפו ולבטלותו. בטענותיהם, מציגים באי-כוח המערער, דוגמאות רבות של עובדים ברשות השידור, שעובדים במקביל גם בעבודות פרטיות מחוץ לרשות ובלא קבלת היתר לכך. באי-כוח המערער גם טענו כנגד הליך הטיפול בבקשה להיתר לעבודה פרטית שהגיש המערער, וכנגד ההחלטה שלא להעניק את ההיתר לגופה. לטענתם, הליך קבלת ההחלטה בעניינו של המערער, היה פגום שכן בקשתו נדחתה על הסף בידי מנכ"ל רשות השידור, ללא בדיקה רצינית, ובלא להעניק למערער זכות טיעון, וזאת למרות עמדתו החיובית של מנהלו הישיר של המערער. ביחס להחלטה עצמה, טענו באי-כוח המערער, כי היא אינה מוצדקת, שכן לא קיים ניגוד אינטרסים בין עבודת המערער ברשות השידור ועבודתו בערוץ השני. לטענתם, גם עתה הוא ממשיך לבצע את עבודתו ברשות השידור במסירות ובנאמנות, ויתכן שאף הצפייה בתוכניתו בערוץ השני מסייעת בקידום תוכניות הרדיו שלו בקול ישראל. עוד הוסיפו וטענו, כי אין לראות בקול ישראל ובערוץ הראשון של הטלוויזיה גוף אחד, ולכן למעשה, אין לראות בעבודתו של המערער בערוץ השני של הטלוויזיה במקביל לעבודתו ברדיו בקול ישראל משום ניגוד עניינים. ביחס לאמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, טענו באי-כוחו כי מדובר באמצעי משמעת חמורים, שאינם מבטאים את השיקולים לקולה שנתקבלו על דעת בית הדין, ושאינם הולמים את אופי המעשה שביצע המערער. בתשובתו לערעור, בעל-פה ובכתב, טען בא-כוח המשיב, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית הדין למשמעת. לטענתו, הנוהל המדובר תקף מכוח סמכותה של הנהלת הרשות ומכוח היותו הסכם עבודה דו-צדדי המחייב את הצדדים לו, ואין הוא סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק. כמו כן, ציין כי אין כל בסיס לטענות בדבר פגיעה בחופש הביטוי או בקניינו של המערער, שהרי הוצע לו להשתחרר מעבודתו ברשות השידור תמורת פיצויי פיטורין מלאים, אולם הוא סירב לעשות כן. ביחס לטענת ההפליה באכיפה, טען בא-כוח המשיב, כי אין בסיס לטענה. לטענתו, לא ניתן לאתר כל הפרה של הנוהל אולם כאשר מאותרים מקרי הפרה, הם מטופלים משמעתית. ביחס להחלטה בעניינו של המערער, טען כי לא היה כל פסול בהפעלת שיקול הדעת של מנכ"ל הרשות. לטענתו, גם אם היו פגמים טכניים קלים באופן הפעלת הנוהל, הרי הבקשה להיתר של המערער הייתה על פניה בלתי סבירה, ועל כן, לא היה צורך בהליך של שקילה. בא-כוח המשיב הדגיש כי מדובר במקרה ברור של ניגוד אינטרסים, כאשר תוכניתו של המערער בערוץ השני נועדה למשוך את צופיו של המערער מן הערוץ הראשון, באמצעות שידור התוכנית בשעה זהה לזו של התוכנית בערוץ הראשון, תוך שימוש במתכונת דומה, ובהופעתו של המערער. לעניין זה, דחה בא-כוח המשיב את ההפרדה שיצר המערער בין קול ישראל והערוץ הראשון, והדגיש כי מדובר בגוף אחד. ביחס לאמצעי המשמעת, סבר בא-כוח המשיב, כי בהתחשב באופי מעשי המערער, אמצעי המשמעת היחיד שיגשים את תכלית העמדתו לדין, הוא פיטורין בלא קבלת פיצויי פיטורין. ראוי לציין, כי לאחר שנדחתה בקשתו של המערער לקבלת היתר לעבודה פרטית ובטרם נפתח כנגדו הליך משמעתי, הגיש המערער תביעה ובקשה לסעד זמני לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. במסגרת כתב התביעה ביקש המערער מבית הדין להורות על ביטול החלטת הועד המנהל של רשות השידור משנת 1995 האוסרת על עבודה פרטית ברשות השנייה, או לחלופין לקבוע כי החלטת הועד המנהל בטלה ככל שהיא נוגעת לעבודה במדיום שונה. כן ביקש הוא בכתב התביעה, כי בית הדין יקבע כי התובע רשאי לעבוד בערוץ השני במקביל לעבודתו בקול ישראל. במסגרת הבקשה לסעד זמני, ביקש המערער כי בית הדין יקבע כי רשות השידור אינה רשאית לפתוח בהליך משמעתי כנגד המערער, עד לסיום ההליכים בתביעתו, וכי רשות השידור אינה רשאית לפגוע במעמדו בשל עבודתו ברשות השנייה. בינתיים נתן בית הדין האזורי לעבודה את החלטתו הדוחה את תביעת המערער ובא-כוח המערער הביאה לידיעתי בימים אלה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות הבסיסיות העומדות ביסוד הרשעתו של המערער. מוסכם על הצדדים כי המערער אכן עבד בערוץ השני בלא היתר לעבודה פרטית, וזאת למרות שבקשתו לקבלת היתר כאמור נדחתה בידי מנכ"ל רשות השידור. טענותיו של המערער הן בעיקרן טענות משפטיות הנוגעות לתקפותו של הנוהל, לפגמים בקבלת ההחלטה בעניינו של המערער, ולאכיפה סלקטיבית ברשות השידור. אבחן טענות אלה להלן. תוקפו של הנוהל 3. כאמור, בבסיס טענותיו של המערער כנגד הנוהל הנדון, עומדת ההנחה כי הנוהל הוצא מכוח סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, לטענתו, הנוהל חורג מן המסגרת שמתווה הסעיף הן באופן קבלתו והן בתוכנו. מעבר לכך, לטענתו, הנוהל אף פוגע בצורה שאינה מידתית בחופש העיסוק, בזכות לקניין ובחופש הביטוי, ומהווה בעצם תניית אי-תחרות שדינה להיפסל על-פי מבחני הפסיקה. טועה בא-כוח המערער בטענתו כי הנוהל האמור מעוגן בסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, וכי מטעם זה היה עליו להקבע בידי השר בהתיעצות עם שר האוצר. וזו לשון סעיף 24(ב) לחוק : (א) ... 24. קבלת עובדים ותנאי עבודתם (ב) "התפקוד של עובדי הרשות, התקן, השכר, הגימלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם - בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד; ובשים לב לכך הם ייקבעו, לפי הצעת הועד המנהל, על ידי השר, לאחר שיתייעץ עם שר האוצר" עינינו הרואות כי סעיף 24 הנ"ל דן בעניינים הנוגעים לתקן, שכר, גימלאות ותנאי עבודה, עניינים שיש להם לכאורה השלכות תקציביות, ולפיכך מתחייבת קביעת השר לאחר התייעצות עם שר האוצר. הסעיף אינו מתייחס לסדרי עבודה ולחובות שמטיל המעביד על העובדים, שהם העניין הנדון כאן. אין ללמוד מן הסעיף חובה לקבוע את כל סדרי העבודה ונוהלי הרשות על-פי ההליך הקבוע בו. אין גם ללמוד מכך שלרשות סמכות לפי סעיפים 33 ו-34 לחוק להסדיר נושאים באמצעות כללים המפורסמים ברשומות, כי נשלל כוחה להוציא נהלים והנחיות פנימיות לעובדיה (השוו לעניין זה: דברי השופט לנדוי בבג"ץ 596/75 מכבי תל אביב אגודה לספורט ולהתעמלות נ' רשות השידור, פ"ד ל(1) 772, 775). כשם שבשירות המדינה חלק מן ההוראות הנוגעות לסדרי העבודה ולחובות העובדים מוסדרות בתקש"יר וחלקן בהנחיות מנהליות הנקבעות בידי נציבות שירות המדינה, כך גם מוסדרות חלק מן ההוראות המחייבות את עובדי רשות השידור בנהלים והנחיות פנימיות. סעיף 19 לחוק רשות השידור, הקובע את תפקידי הועד המנהל, מעניק לו סמכויות נרחבות הנוגעות לניהול הרשות, ובו נקבע בין היתר: "תפקידי הועד המנהל הם:(1) לדון ולהחליט בענייני הרשות;..." 19. תפקידי הועד המנהל מדובר בסעיף הסמכה המאפשר לועד המנהל לקבוע נהלי עבודה פנימיים ברשות. הנוהל המדובר, התקבל בשנת 1979, ואולם בעקבות התדיינות ומו"מ עם העובדים הוא שונה והגרסה הנוכחית התקבלה בשנת 1988. כפי שנקבע בבית הדין המשמעתי, הנהלת הרשות אף דאגה ליידע את העובדים בנוהל גם מאוחר יותר, עת פרסמה אותו במאי 1995 בידיעון הפנימי של רשות השידור. מבלי לנקוט עמדה ביחס לשאלת מעמדו של הנוהל כהסכם עבודה, עולה מכל האמור כי אין כל פגם באופן קבלתו של הנוהל והוא תקף ומחייב את כלל עובדי רשות השידור. כך גם ביחס להחלטה הנוספת של הועד המנהל הנוגעת לעניינו של המערער, ההחלטה האוסרת על עובדי הרשות לעבוד עבודה נוספת ברשות השנייה, שאף היא התקבלה כדין על ידי הועד המנהל. 4. המערער טוען אף כנגד תוכנו של הנוהל הכללי לעניין עבודה פרטית, וכנגד ההחלטה של הועד המנהל האוסרת כליל על עבודה ברשות השנייה. אף טענות אלה דינן להידחות. הנוהל המגביל עבודה פרטית של עובדי רשות השידור אינו שונה במהותו מנהלים מקבילים הקיימים כמעט בכל מקום עבודה. הסדרים דומים לזה הקיים ברשות השידור ניתן למצוא בתת-סעיף 42.4 לתקש"יר, בסעיף 180 לפקודת העיריות[נוסח חדש] ואף בסעיף 32 לתקנון עבודה - ההסכם הקיבוצי הכללי בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית. בניגוד לטענות המערער, ההסדר הקיים בתקש"יר מחמיר יותר, מאשר ההסדר הקבוע בנוהל רשות השידור. כך למשל: בתקש"יר קיימת מגבלה הן ביחס למספר השעות המותרות בעבודה הפרטית והן ביחס לגובה השכר בעבודה הפרטית, שתי מגבלות משמעותיות שכלל אינן קיימות בנוהל רשות השידור (ראו לעניין זה: ביקורת על הנוהל המקל הקיים ברשות השידור בדוח מבקר המדינה מספר 39, משנת 1989, בעמ' 777). כפי שציינו לא פעם, האיסור על עבודה פרטית בלא היתר מגשים אינטרסים לגיטימיים של המעביד, הן בשירות המדינה והן בסקטור הפרטי. בראש ובראשונה, האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד, לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק. זאת במיוחד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור. מעבר לכך, האיסור נועד לממש את ציפייתו הסבירה של המעביד, כי העובד יקדיש את תשומת ליבו לעבודה שבעבורה הוא מקבל משכורת מלאה, מבלי שיוסח או יופרע בשל מחויבויותיו למקום עבודה אחר. כך למשל ציין השופט שמגר בעש"מ 1/82 יואל חנוכי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לו(2) 81, בעמ' 84: "מי שמבקש לשרת בשירות המדינה חייב לקבל על עצמו את המגבלות והסייגים, הנובעים מכך, ואין לקבל בשום פנים ואופן את הגישה, לפיה יכול עובד מדינה, ששכרו משולם מקופת הציבור, לדחוק חובתו כלפי שירות המדינה לקרן זווית ולחפש עיסוקים נוספים כאוות נפשו." ולעניין היקף האיסור, הבהיר השופט שמגר בעש"מ 4/80 מאיר שנון נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד(4) 298, בעמ' 301: "אין להסיק מנוסחן של הוראות החוק כאילו מצטמצם האיסור, כטענת עורך-הדין פיינגולד אך ורק לעבודות אשר ביניהן לבין הכהונה כעובד עירייה יש משום ניגוד אינטרסים. המחוקק ביקש להנהיג פיקוח כללי על העבודות אותן מבצע עובד הרשות, נוסף לעבודתו בעירייה. על כן ביקש למנוע לא רק ניגוד אינטרסים, אלא גם תחרות אינטרסים, היינו מצב בו מוסר העובד את מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, הדורש לפי מהותו וטיבו זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד עבורו הוא מקבל שכר מלא מקופת הציבור... במציאות כגון זו מוכרח העובד להקלע להתנגשות של נאמנויות וזאת לאו-דווקא עקב אינטרסים מנוגדים כפשוטו, אלא בשל הצורך להכריע מעת לעת בשאלה למה יקדיש את זמנו ואת מחשבתו." (הדגשה הוספה) גם החלטת הועד המנהל של רשות השידור מיום 5.4.95 לאסור כליל על עבודה ברשות השנייה, נראית סבירה בנסיבות העניין. אכן, כפי שציין הועד המנהל בהחלטתו, הערוץ השני מתחרה עם רשות השידור על אותו שוק פרסומות ותשדירי שירות ועל כן, עבודתו של עובד רשות השידור בערוץ השני מעמידה אותו במצב של ניגוד אינטרסים א-פריורי, בשונה מעבודות פרטיות אחרות שיכולות להיות נפרדות לחלוטין מן העבודה ברשות השידור. מעבר לכך, כפי שציין הועד המנהל בהחלטתו, עבודה בערוץ מתחרה פוגעת בזיהוי שיוצר קהל הצופים בין השדרן או המנחה ובין הערוץ שהוא משתייך אליו, וגם מטעם זה, עבודה במקביל בערוץ השני פוגעת ברשות השידור ומציבה את העובד במצב של ניגוד אינטרסים. אף אין לומר כי הנוהל האמור או החלטת הועד המנהל ביחס לעבודה ברשות השנייה, מהווים פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק, או בזכות יסוד אחרת. כל הדוגמאות מן הפסיקה שהובאו בידי המערער עסקו בתניות איסור תחרות שהגבילו את העובד לאחר סיום עבודתו אצל מעבידו הקודם. במצב כזה, מערכת השיקולים העומדת ביסוד ההכרעה היא שונה מאשר זו הקיימת כאשר מדובר בהיתר לעבודה פרטית במקביל להמשך העבודה במקום עבודה נתון. במצב שבו אנו דנים, מערך האיזונים שונה, והנטייה לכבד את ההגבלות שמטיל המעביד על חופש העיסוק תגבר. כך למשל: אין לטעון בענייננו כי איסור על עבודה פרטית מוציא את העובד כליל מחוג העבודה, או מונע ממנו אפשרות להגשמה עצמית ולביטוי כשרונותיו. איסור כזה אף לא מותיר את העובד בלא אפשרות להשתכר ולפרנס עצמו, שהרי הוא ממשיך להתפרנס מכוח עבודתו הראשית. (השוו: ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער, פ"ד נד(3) 850, עמ' 862-864; ע"ע 164/99 - דן פרומר נ' רדגארד, תק-אר 99(2) 115, פיסקה 14 לפסק דינו של השופט אדלר). מנגד, כפי שציינתי, קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים הגבלות על עבודה פרטית, הגבלות הקיימות הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי, ובתוך כך גם על עובדי רשות השידור. על כן, גם אם ההגבלה על עבודה פרטית בנוהל רשות השידור פוגעת במידה מסויימת בזכותו של העובד לחופש העיסוק, אין מדובר בפגיעה שאינה מידתית. כך גם ביחס לפגיעות הנטענות בחופש הביטוי ובחופש הקניין של המערער, שאף הן פועל יוצא ממחויבותו של העובד למקום עבודתו. טענת ההפליה 5. טענה מרכזית נוספת בפי המערער, נוגעת לאי אכיפת הנוהל ברשות השידור. בטיעוניו מביא המערער דוגמאות של רבים מעובדי רשות השידור, העובדים בעבודה פרטית בלא היתר, אולם לא הועמדו לדין על כך. לטענתו, אי אכיפת הנוהל במקרים כה רבים, משמעותה בטלות הנוהל. המשיב, מצדו, חולק על טענות המערער, ומבהיר כי גם אם הנוהל לא נאכף בכל המקרים בעבר, הרי כיום הוא נאכף בצורה מלאה. בא-כוח המשיב התייחס אמנם בטיעוניו לדוגמאות שהובאו בהודעת הערעור, לעניין עובדים אחרים המבצעים עבודות פרטיות ללא היתר, אולם לא עלה בידו למחות את הרושם המתקבל מהנתונים שהועלו בדבר העדר אכיפה אפקטיבית. כך גם התרשם בית הדין למשמעת שקבע בהכרעת דינו כי בשנים האחרונות הנוהל לא נאכף בצורה ראויה ברשות השידור: "אנו רואים בחומרה את דברי מנכ"ל הרשות בעדותו בפנינו על "ההפקרות" ו"החגיגות" שמצא ברשות השידור בכל הקשור בביצוע עבודות פרטיות ללא היתר ברשות." על תופעה זו של העדר אכיפת הנהלים בשירות המדינה עמד השופט זמיר בעש"מ 6978/00 מאיר מוטיל נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נד(4) 865, בצטטו מתוך דוח הוועדה לטיפול המערכתי במשמעת בשירות המדינה (בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר): "בדין וחשבון שהוועדה הגישה (בינואר 1998) היא אומרת בענין זה (בעמ' 54-55) כך: 'מהעדויות שהובאו בפני חברי הוועדה עולה, בצורה ברורה כי קיימת במערכת השירות הציבורי על כלל יחידותיו בעיה חריפה של חוסר מוטיבציה להתמודד עם הפרת נורמות המשמעת. אין הדגשה של ההכרח לעמוד במשימות השירות ביעילות כנגזרת של חובות הנאמנות הציבורית ואמון הציבור במערכת וההשלכה הישירה לעמידה בנורמות המשמעת. במקום זאת מתגלית מציאות עגומה ובה מיקום נמוך של הנושא בסדר הקדימויות, רצון לשמור על 'שקט תעשיתי' במערכת, אי נעימות הנובעת מהצורך לדווח על כפוף שנמצא ביחסי עבודה קרובים, התמשכות ההליכים ששוללת מן ההליך המשמעתי בכללותו את יעילותו ותכליתיותו, ושאינה מאפשרת הרתעה וענישה הולמים'. מה המסקנה הנובעת ממצב זה? השלמה עם המצב תהיה טעות גסה. היא תוביל להידרדרות נוספת בשלטון החוק, במינהל התקין ובשירות לציבור. לכן חובה היא להאבק במצב זה, ויש די דרכים וכלים, במסגרת הדין, לצורך זה. חובה זאת מוטלת, קודם כל, על ההנהלה בכל יחידה מינהלית בה קיים או מתפתח מצב כזה." (בעמ' 875-876 לפסק הדין). מטיעוני בא-כוח הרשות עולה כי היא מודעת ל"הפקרות" ששררה ברשות ולהעדר האכיפה של הנוהל וכי ננקטו צעדים כדי לשנות את המצב. ואכן, ראוי כי רשות השידור תעמוד בדברה זה - תפעל לאכיפת הנוהל בצורה ממשית בקרב כלל עובדיה, ותקפיד להפעיל אכיפה שוויונית על ציבור העובדים. ואולם, כפי שנאמר גם בעבר, העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינה נאכפת במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה כשלעצמה מקימה זכות לעובד, ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה, ולעמוד על קיום הנוהל. ככלל, אי אכיפה אפקטיבית אינה מקנה לעובד זכות שלא להישמע להנחיות ולכללים, והעובד מחויב בכל מקרה להוראות הממונים עליו בין אם מדובר בהוראות התקש"יר או בהוראות של נוהל פנימי שהוצא בידי הממונים. כך למשל קבע השופט זמיר בעש"מ 6978/00 מוטיל הנ"ל: "מכל מקום, ברור כי מן הבחינה של בית הדין למשמעת, ובדרגת ערעור גם מן הבחינה של בית משפט זה, הטענה כי עובדים נוספים, גם אם הם עובדים רבים, נוהגים לעבור אותה עבירה, באופן גלוי ומתמשך, אינה מכשירה את העבירה. עבירה נפוצה עדיין היא עבירה. יתירה מזאת. לא פעם ניתן לומר כי עבירה, ככל שהיא נפוצה יותר, כך היא פוגעת יותר. עצם הריבוי מוסיף סכנה. לכן ראוי להיאבק בעבירה כזאת ביתר נחישות, גם כשמדובר באחד העבריינים, כדי שאחרים יראו וייראו." (בעמ' 876 לפסק הדין) (הדגשה הוספה) (ולעניין זה ראו: עש"מ 7/79 יפה מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 533, 539; ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 701). במקרה שלפנינו, גם לא ניתן לטעון כי המערער הסתמך על נוהג, או על הפרקטיקה הקיימת, ולכן נפגע מן האכיפה בעניינו. זאת משום שמנסיבות העניין עולה כי המערער היה מודע היטב לנוהל. הוא עצמו פנה לממונים עליו לקבלת היתר לעבודה פרטית, ומשסורב עשה דין לעצמו, והמשיך בעבודה הפרטית גם בלא לקבל את ההיתר. אשר על כן, דין הטענה בדבר בטלות הנוהל בשל העדר אכיפתו להידחות. הפעלת הנוהל בעניינו 6. המערער תוקף גם את אופן הפעלת הנוהל בעניינו. לטענתו, גם אם הנוהל עומד בתוקפו, הרי שאופן הפעלת הנוהל בעניינו היה פגום. לטענתו, במהלך הטיפול בבקשה הופעלו לחצים על הממונה הישיר שלו שיחזור בו מהמלצתו לאשר את הבקשה. לאחר שחזר בו, הבקשה לא הושבה למערער, בניגוד להוראות הנוהל, ולכן נפגעה זכות הטיעון שלו. בנוסף, טוען המערער, כי הבקשה לא נשקלה בכובד ראש בידי המנכ"ל, והיא נדחתה בלא לבחון אותה לגופה. לגוף העניין, טוען המערער כי קיימת הפרדה בין קול ישראל ובין הערוץ הראשון בטלוויזיה ולכן למעשה אין תחרות או ניגוד אינטרסים בין עבודתו ברדיו בקול ישראל ועבודתו בטלוויזיה בערוץ השני. אף דין טענה זו של המערער להידחות. בקשתו של המערער לקבלת היתר לעבוד בערוץ השני, בתכנית "אצל פרנס בטברנה", היא על פניה בקשה שאינה עומדת בתנאים למתן היתר. מדובר בתוכנית הדומה מאוד במתכונתה לתכנית "בטברנה" בערוץ הראשון, ובתחילה היא אף שודרה במקביל אליה - באותו יום ובאותה שעה. מכאן ברור שמדובר בתוכניות מתחרות, ושעבודתו של המערער בתוכנית בערוץ השני יוצרת ניגוד אינטרסים ברור, העומד בניגוד לחובת הנאמנות של המערער למעבידתו - רשות השידור. ניגוד אינטרסים זה מתעצם אם ניקח בחשבון כי המערער ניצל את המוניטין שצבר בתוכנית "בטברנה" בערוץ הראשון כדי לעודד את הצפייה בתוכניתו החדשה בערוץ השני. בהקשר זה איני רואה ממש בטענתו של המערער בדבר הפרדה בין קול ישראל והטלוויזיה הישראלית. מדובר בשני חלקים של גוף אחד - רשות השידור, וגם אם קיימים הבדלים מסוימים ביניהם, הנובעים ממהותו של כלי השידור או מנסיבות אחרות, אין מקום להבחין ביניהם. לנוכח עובדות אלה, איני רואה פסול בכך שלא נעשה דיון ועיון מעמיק בבקשתו להיתר של המערער שכן, כפי שציינתי, בקשה זו על פניה נוגדת את האינטרסים של רשות השידור. בוודאי כך הדבר אם ניקח בחשבון את ההחלטה המפורשת של הועד המנהל של רשות השידור לאסור על כל עבודה פרטית של אנשי רשות השידור ברשות השנייה. נוכח החלטה זו של הועד המנהל, דחיית בקשת המערער להיתר בלתי נמנעת. אכן כפי שמודה גם המשיב, נפל פגם טכני בהליך בחינת הבקשה. ואולם, בשים לב לכך שמדובר בפגם קל וטכני בלבד, הרי לא היה בפגם משום פגיעה ממשית בעניינו של המערער, והוא אינו יורד לשורש ההחלטה שלא ליתן למערער את ההיתר המבוקש. בהקשר זה יש להוסיף כי גם התנהגותו של המערער בעניין שלפנינו, לא הייתה תמת-לב, שכן כפי שהמערער עצמו מודה, גם לאחר שבקשתו להיתר נדחתה, ולאחר שפנה לבית הדין לעבודה בעניין זה, עשה הוא דין לעצמו, והחל לעבוד בערוץ השני בלא היתר, ובניגוד להנחיות ולאזהרות מפורשות שניתנו לו על ידי הממונים עליו ברשות השידור. הערעור על אמצעי המשמעת שהוטלו 7. הערעור מופנה גם כנגד חומרת אמצעי המשמעת שנגזרו על המערער. לטענתו, אמצעים אלה חמורים יתר על המידה, ואינם מבטאים את השיקולים לקולה שנתקבלו על דעת בית הדין קמא, והם אף חורגים לטענתו מן המקובל במקרים דומים. בהליכים שנתקיימו בפני בית הדין, ביקש בא-כוח הרשות כי המערער יפוטר מיידית ללא פיצויי פיטורין, וכי יפסל לצמיתות מעבודה ברשות השידור תוך שלילת זכויותיו לגמלה. בית הדין דחה בקשה גורפת זו להפעלת אמצעי המשמעת במלוא חומרתם. בית הדין קבע שאמצעי המשמעת שיוטלו על המערער הם: פיטורין לאלתר בלא קבלת פיצויי פיטורין, אולם תוך שמירת זכויותיו לקבלת גימלה עם הגעתו לגיל הפרישה. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרה בו האמצעים הללו חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. (ראו למשל: עש"מ 3504/00 חיה גולן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, אין לומר כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, כשלעצמם, הינם חמורים באופן יוצא דופן המחייב התערבות לקולה. עם זאת, כיוון שהתברר שהמשיבה לא הקפידה לנקוט באמצעים לאכיפת הנוהל שהיא עצמה קבעה, מן הראוי להקל מחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער ולהותיר בידיו את מלוא הזכויות המגיעות לו עקב פיטוריו. אשר על כן, הערעור נדחה לעניין ההרשעה, ומתקבל חלקית לעניין אמצעי המשמעת במובן זה שהמערער יפוטר לאלתר מבלי שיפגעו הזכויות הכספיות הנלוות לפיטורין. עובד קבוערשות השידור