פסק דין 1. מבוא: עניננו בתביעה כספית של בנק אוצר החייל (להלן: "הבנק") כנגד הנתבעים המפורטים לעיל כולם ערבים לחובות של חברת פלאדן בע"מ (להלן: ""פלאדן") שניהלה חשבון אצל התובע. חברה זו איננה בת פרעון ומונה לה מפרק. בכתב התביעה המקורי נתבע סכום חוב של 250,000 ש"ח. בהמשך תוקן כתב התביעה והוגדל הסכום הכספי הנתבע ל- - 2,240,489 ש"ח. בנימוקי הבקשה לתיקון כתב התביעה מצינו מספר טעמים. הטעם הראשון שבבקשה לרשות להתגונן מטעם הנתבעים דרוניר ובלקין הועלו מספר השגות ביחס לחשבון העו"ש נשוא התביעה. חלק מן ההשגות נתקבלו על-ידי הבנק, והחשבון תוקן בהתאמה נכון ל- 1.5.85 דפי החשבון המשוחזרים בהתאם להשגות שנתקבלו, צורפו לכתב התביעה המתוקן. ההשגות שנתקבלו על-ידי הבנק הן כדלקמן: א. תיקון ימי ערך . ב. ביטול חיוב עמלת פריסת אשראי. ג. חיוב ביתר בגין הקדמת יום ערך של מתן הלוואה (המדד הנכון צריך היה להיות חודש יוני 85 ולא מדד מאי 85 , כפי שחוייב בפועל). הטעם השני שפלאדן הפרה הסכם שנתקיים בינה לבין הבנק-התובע מיום 2.2.87 שגיבש את סילוק הסדר חובה לבנק. בשל כך עמד הבנק על ביטול ההסכם ועל פי הנקוב בו החוב של החברה לבנק-התובע גבוה ממה שנתבע ומעבר לחוב הנתבע בעבר. בית המשפט אישר את תיקון כתב התביעה וכתבי ההגנה התייחסו לסכום הנתבע המתוקן. הנתבעים כפרו בחוב פלאדן לבנק . לגירסתם ובהסתמך על חוות הדעת של המומחה ליאור חברון , הבנק-התובע הוא החייב סכום נכבד לחברה. כמו כן טע נו שלא היתה הפרה של ההסכם להסדרת החוב, ולכל יתר טענות הנתבעים נדרש פסק דין זה. 2 . ואלה עיקרי העובדות הרלבנטיות לעניין. פלאדן כאמור ניהלה חשבון חח"ד בסניף המרכזי של התובע, בנק אוצר החייל בע"מ, שברחוב החשמונאים 84 בתל-אביב. לחשבונה ערבו גם מי שהיו בעלי מניותיה ובין היתר ה"ה אלברט קרזו , שמעון, פנאן הנרי דניאל, חביב פנאן ודינה פנאן. עם השנים נקלעה פלאדן לקשיים כספיים ואל החברה נכנס פסח בלקין (הנתבע מס' 3 - להלן בלקין) במטרה לשקמה ולהפיק ממנה רווחים. בלקין עשה זאת באמצעות חברת דרוניר בע"מ (הנתבעת 2 - להלן דרוניר) שבשליטתו. ביום 29.5.85 נחתם חוזה בין דרוניר בע"מ לבין דינה פאנן וא' שטרום ושות' על ידי חביב פאנן, בעלי מניות של פלאדן, לפיו רוכשת דרוניר 300 מניות רגילות מדינה פאנן ו250- מניות רגילות מא' שטרום ושות' תמורת חמישים וחמישה אלף שקלים ישנים. בהתאם לחוזה התחייבה דרוניר לשחרר את המוכרים מהערבויות, שנתנו לבנק בגין חובותיה של פלאדן, וכל זאת עד לסך של 200,000 $ בהתאם לרשימת הבנקים (להלן: "חוזה הרכישה"). לחתימת החוזה קדמה ביום 3.5.85 פגישה בבנק בה נכחו פסח בלקין, חביב פנאן, הנרי דניאל (ממנהלי החברה), ויהושע פלם, המשנה למנכ"ל הבנק. בסעיף 3 לזכרון הדברים שנרשם באותה פגישה צויין כי במסגרת שינויי הבעלות חביב פנאן ומתי פנאן מכרו את המניות שהיו ברשותם. לשינוי מצב הבטחונות מבקשים הם מהבנק את הבקשות הבאות: I. חביב פנאן ומתי פנאן ישוחררו מערבות אישית. II. פקדון פת"ח הקיים כבטחון במלואו (115 אלף $ לערך) ישאר בבנק, אולם יהיה מוגבל כבטחון ברמה של 100 אלף $ בלבד. III. פסח בלקין יוסיף ערבות אישית וכן תערוב חברתו "דרוניר" . IV. דירה ממושכנת בחולון (כ40- אלף $) תימכר ותמורתה תושקע באוצר החייל כבטחונות נזילים. בסיכום זכרון הדברים נרשמה עמדת הבנק לפיו על פלדאן לספק במפורט מצב ההתחייבויותיהם בכל הבנקים כנגד פירוט הבטחונות בכל מקום. הבקשה לשינוי הבטחונות והערבים תובא בפני צוות אשראי שיתייחס בהתאם וכי פגישה נוספת תערך לקראת סוף יוני 85 ותידון בה המשך הפעילות לאחר שיראו תוצאות בשטח. מכאן שהבנק לא ראה עצמו מחוייב על-פי מסמך זה למלא אחר הבקשות המפורטות. ביום 14.7.85 חתמו בלקין ודרוניר על כתב ערבות להבטחת חובות פלאדן לבנק. ערבות זו הינה ערבות מוחלטת, ללא הגבלה בסכום וללא כל תנאי או הסתייגות. ביום 6.5.86 היינו כשנה לאחר הפגישה מה-3.5.85- המפורטת לעיל הודיע הבנק לחביב פנאן כי הוא משחרר אותו מערבותו לבנק. שחרור זה כלל גם את שחרור הבטוחה בדמות פקדון הפת"ח וזאת נוכח מצב הבטחונות שהיה בידי הבנק באותה עת. על אף התקוות שתלו הצדדים בכניסתו של בלקין לחברה אלה לא נתקיימו. מלאכת שיקומה של פלאדן לא צלחה. עם השנים גדלו יתרות החובה בחשבונותיה. ביום 31.12.86 הסתכמו יתרות החובה של פלאדן בבנק בסך של 646,000 ש"ח. יתרות החובה של דרוניר בכל חשבונותיה בבנק הסתכמו בסך של 875,087 ש"ח. הבנק פנה אל פסח בלקין וביקש ממנו להוריד את רמת האובליגו שבחשבונות הבנק, בתגובה העלה בלקין הסתייגויות באשר לסכום ערבותו ולשחרור חביב פאנן מערבותו ביחד עם שחרור הבטוחה. בתגובה להשגות בלקין השיב הבנק כי בדעתו להפסיק את האשראי שניתן לפלאדן. ביום 21.1.87 הודיעו בכתב בלקין ודרוניר כי הם מסירים את כל הסתייגותיהם באשר לתוקף ערבותם כלפי הבנק ובכך הם מודים כי הערבויות שלהם שרירות ותקפות. אישור זה הותנה בכך שבעתיד כל שחרור מערבות אישית של שמעון פאנן או הנרי דניאל יהיה מותנה בהסכמתם. לאחר מכן נערך בין הבנק לבלקין ודרוניר ביום 2.2.87 הסדר פריסה של חובות החברה ועל פיו דרוניר תכסה בחשבונה, על חשבון החוב, סך של 375,000 ש"ח עד תאריך 25.2.87 ולאחר מכן הבנק יקטין את חיובי הריבית וההצמדות שחויבו בחשבון דרוניר בסך 255,000 ש"ח נכון לתאריך 31.12.86. כמו כן בגין כל סכום נוסף מעבר לסך של 375,000 ש"ח שיופקדו עד ליום 30.3.87 במזומן על ידי כל אחת מהחברות עד לסך כולל של 75,000 ש"ח, יקטין הבנק במקביל את חובם של החברות בסכום זהה לסכום ההפקדה כאמור. סך יתרת החוב שתישאר, תועמד בכל אחת מהחברות הנ"ל כהלוואה צמודת מדד בריבית נומינלית שנתית של 13% לשנה למספר תשלומים חודשיים קבועים, שלא יפחתו מ15,000- ש"ח לחודש. כל זאת כפוף למילוי תנאי ההסכם, כלומר עמידה בכל התשלומים על פי הסדר פריסת החוב. בסעיף 6 להסכם הוסכם כי "באם הלווים (פלאדן - דרוניר) לא יעמדו בתנאי ההסכם הנ"ל, תועמד יתרת החוב המקורית בשתי החברות לפרעון (כמפורט בסעיף 1) בניכוי הסכומים ששולמו לבנק במשך התקופה הרלבנטית. אי פירעון של 4 תשלומים רצופים הינו קריטריון לאי עמידה בתנאי ההסכם". החל מחודש 2/88 לא עמדה פלאדן בתנאי ההסכם ולפיכך הועמדה יתרת החוב המקורית, הן של פלאדן והן של דרוניר, לפירעון בניכוי התשלומים ששולמו ע"ח החוב. עם הזמן צברה יתרה זו ריבית וביום 8.5.89 הגיעה יתרת החובה של פלאדן לבנק בחשבון החח"ד שלה לסך של 2,240,489 ש"ח וזהו סכום התביעה בתוספת ריבית בנקאית בשיעור 4.65% לחודש. סכום זה מהווה כאמור יתרת חשבון מתוקנת לאחר שהנתבעים העמידו את הבנק על מספר טעויות שעשה בחשבונם בתום לב. הבנק קיבל את טענות העותרים וערך מחדש את החשבון. בכדי להסיר כל ספק נציין כי אין להקיש מהטעויות שעשה הבנק לטענות שיועלו בידי הנתבעים, בבחינת אם הבנק טעה בעבר הרי שסביר שהוא יטעה שוב. 3 . דיון: הנתבעים היו מלאי טענות כרימון. ראשית, טענו להגבלת סכום הערבות שניתנה על ידם לטובת הבנק להבטחת חובה של פלאדן, כמו כן טענו נגד שחרור הערבים האחרים מערבותם ביחד עם הבטוחה, מהלך אשר בגינו סבורים הם כי יש לפוטרם מערבותם. כדי ליתן מקום לטענה זו צריכים היו הנתבעים להניח תשתית שאין עוד תוקף לויתורם מיום 21.1.87 על ההסתייגויות השונות שהיו להם ביחס לערבות. הנתבעים טוענים כי דין ויתור זה להתבטל מהטעם שהסדר הפריסה בוטל. לדידם, הויתור על ההסתייגות מהווה חלק בלתי נפרד מהסדר הפריסה שנערך ביום 2.2.87. טענה זו דינה להידחות. כפי שעולה מהעובדות שבפנינו הויתור על ההסתייגויות נעשה כתגובה ובהמשך להודעת הבנק כי יפסיק לתת אשראי לפלאדן לאור סירובו של בלקין להוריד את רמת האובליגו שבחשבונה, וכן בשל ההסתייגות שהעלה ביחס לתוקף ערבותו וערבות דרוניר. לו היה הויתור חלק מהסדר הפריסה, כפי שנטען על-ידי הנתבעים, היינו מוצאים לכך ביטוי בהסכם הפריסה עצמו. כלל גדול הוא כי הסכם בכתב מבטא את רצון הצדדים ומעיד על גמירות דעתם, וכל מה שלא נכלל בהסכם נותר מחוצה לו. הנטל להוכיח שלא כך הדבר, מוטל על שכמו של הטוען אחרת. מהעובדה שהסדר הפריסה נוצר רק לאחר הויתור על ההסתייגויות אין להסיק כלל וכלל כי הויתור כלול בהסדר הפריסה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. בויתור אין שום זכר לכך שהסדר פריסה צריך לבוא בעקבותיו, ושהויתור יהיה מותנה בקיום הסדר שכזה. ההסתייגות היחידה שאנו מוצאים בויתור אומרת כי ויתור זה מותנה בכך שבעתיד כל שחרור מערבות אישית של שמעון פנאן ו/או הנרי דניאל יהיה מותנה בהסכמת בלקין ודרוניר. סיכומם של דברים: אין ביטולו של הסדר הפריסה מביא למסקנה כי גם דין הויתור על ההסתייגות להתבטל, ןלפיכך ויתור זה עדיין בתוקף. למעלה מן העניין שלפנינו, נציין כי גם לו יכלו הנתבעים להעלות את הסתייגויותיהם השונות ביחס לערבות, הרי שטענות אלו מתבססות על ההסכם שנערך בין הנתבעים לבין בעלי המניות הקודמים של פלאדן מיום 29.5.85, הסכם שהבנק אינו צד לו ולפיכך אינו מחויב לו גם אם הוא מודע אליו. אמנם החוזה נערך לאחר פגישה שנערכה ביום 3.5.85 בבנק, כמפורט בפרק העובדות, אך גם בכך אין כדי לחייב את הבנק לחוזה, שהרי הבנק לא צד לו ואין שיטת המשפט שלנו מכירה בחוזה לחובת צד ג'. יתרה מזאת, בין הבנק לנתבעים נערך כתב ערבות שבו הנתבעים ערבים לחובות פלאדן בערבות מוחלטת ללא כל הסתייגות. משני אלה יוצא כי לבנק היה שיקול דעת באשר לביטחונות שהוא ביקש שיישארו בידיו להבטחת חובה של פלאדן לבנק. הבנק ראה את ערבותם של הנתבעים כבטוחה מספיקה עבורו ולפיכך יכל היה לשחרר את בעלי המניות הקודמים מערבותם ומבטוחתם. הטענה השניה שבפי הנתבעים היא כי הסדר הפריסה לא הופר, ושגם אם הוא הופר הרי שהוא בוטל על ידי הבנק לאחר הזמן הסביר הקבוע בחוק ולפיכך הביטול אינו תקף והסדר הפריסה עדיין עומד בעינו. בעשותם כך מקווים הנתבעים ליהנות שוב מתנאיו הנוחים של הסדר הפריסה. לטענתם ההסדר לא הופר מכיוון שהן על פי מסמכי ההלוואה והן על פי התנהגות הבנק ניתן ללמוד כי הצדדים הסכימו לפירעון ההלוואה, שניתנה לפלאדן במסגרת הסדר הפריסה, באמצעות חיוב חשבון החח"ד של פלאדן אפילו שחשבון זה ביתרת חובה. לחיזוק טענתם ביחס למסמכי ההלוואה מצביעים הנתבעים על סעיף 17 להסכם ההלוואה שבו נאמר כי "הבנק רשאי בכל עת לחייב כל חשבון שלנו בכל סכום המגיע ושיגיע מאתנו בכל אופן שהוא, ולזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון, ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון" לטענתם הוראה דומה קיימת בהסכם הלוואה שהועמדה לדרוניר בחודש יולי 1985, ואולם שם נוספה להסכם הלוואה הוראת הקבע, חתומה בידי דרוניר, האומרת "הואילו נא לחייב חשבוני אצלכם מדי חודש… הוראתי זו מותנית בקיום יתרה לזכות בחשבוני, או אישור משיכת יתר ובהעדר כל מניעה חוקית לביצועה". מהעובדה שהוראה שכזו, האוסרת פירעון הלוואה ע"י חיוב חשבון החח"ד, נעדרת מההסכם ההלוואה במסגרת הסדר הפריסה מבקשים הנתבעים מבית המשפט להסיק כי קיימת הוראה חוזית מפורשת המתירה לבנק לחייב את חשבון החח"ד כאמצעי לפרעון ההלוואה, גם כאשר בחשבון החח"ד קיימות יתרות חובה. יש לדחות מכל וכל מסקנה זו. כל הסכם הלוואה והתנאים שלו. העובדה שבהסכם ההלוואה מיולי 1985 הייתה הוראה מפורשת האוסרת על הבנק לחייב את חשבונה של דרוניר כאשר חשבון זה ביתרת חובה אינה אומרת שכאשר הוראה שכזו נעדרת מהסכם הלוואה, במסגרת הסדר הפריסה, הרי שניתן להסיק קיומה של הוראה מפורשת לפיה הוסכם כי פרעון ההלוואה ייעשה על ידי חיוב חשבון החח"ד גם כאשר יתרת חשבון זה בחובה. פירעון הלוואה באמצעות חיוב חשבון חח"ד הנמצא ביתרת חובה אינו עניין של מה בכך. המשמעות הכלכלית של מעשה זה, המהווה משום ניצול מסגרות האשראי של הלקוח בחשבונו השוטף הנמצא ביתרת חובה, הינה כי הלקוח למעשה נוטל מהבנק הלוואה בלתי צמודה כדי לפרוע את המילווה הצמוד שלו. מאחר והריבית בגין ההלוואה הבלתי צמודה גבוהה בדרך כלל מהריבית בגין ההלוואה הצמודה, יוצא שהלקוח משלם יותר ריבית לבנק. כל זאת כאשר בפועל לפנינו רק פעולה רישומית ,שעניינה רישום פרעון בחשבון ההלוואה ובמקביל, ללא שום הזרמה נוספת של הון מהבנק אל הלווה, רישום חיוב בחשבון החח"ד. השינוי הוא רישומי וכמעט סמנטי ובגינו עלול הבנק לעבור על השיעור הריבית המכסימלי הקבוע בצו הריבית שהינו קוגנטי. בפסיקה מצאנו שתי גישות ביחס לפירעון שכזה. הגישה האחת רואה בכך משום עקיפה של חוק הריבית, ולפיכך הסכמת הצדדים לפירעון שכזה אינה מעלה ואינה מורידה לאור הקוגנטיות של חוק הריבית (ראו ע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, מז(5) 350 , ת"א 391/90 ש' בראשי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"מ תשנ"א ב' 155). בעניין בראשי הסתמך בית המשפט גם על ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683. שם נקבע כי פרעון הלוואה באמצעות חיוב חשבונו של חייב העומד ביתרת חובה לא יתפרש כפרעון, שכן חיוב שכזה אינו אלא פעולה חשבונית שאין בה יותר מאשר מתן התחייבות נוספת על ידי החייב לבצע את התשלום. עם זאת הוסיף בית המשפט שם וקבע כי התחייבות כאמור אינה שקולה כנגד פרעון, אלא אם כן הצדדים הסכימו על כך כי תהווה פרעון. בעקבות כך קמה לה גישה שניה המתמודדת עם הקוגנטיות של חוק הריבית על ידי כך שהיא מפרשת, שאמנם אין הצדדים למילווה הצמוד יכולים להסכים על גביית ריבית פיגורים הגבוהה מזו שנקבעה בצו, אך כשם שהלקוח רשאי ליטול הלוואה בלתי צמודה ממלווה אחר בכדי לפרוע את המילווה הצמוד לבנק, כך הלקוח יכול להסכים עם הבנק, שנתן לו את המילווה הצמוד, כי יינתן לו מהבנק אשראי בלתי צמוד כדי לפרוע את המילווה הצמוד שאותו הבנק נתן בתחילה. (ראו ע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (טרם פורסם). ואולם לאור המשמעות הכלכלית של מעשה כזה, הלקוח צריך להיות מודע לעניין והסכמתו לכך צריכה להיות מפורשת ולא משתמעת. אין אנו נדרשים להכרעה בין שתי הגישות שבפסיקה, שכן די לנו כי במקרה זה ההסכמה של הלקוח לפרעון ההלוואה, באמצעות חיוב חשבון החח"ד שלו הנמצא בחובה, לא הייתה מפורשת. את הנאמר בסעיף 17 להסכם ההלוואה ניתן לפרש כתניית קיזוז לפיה הבנק רשאי לקזז את חובות הלקוח כלפיו מחובתו שלו כלפי הלקוח, וממילא תניה שכזו קיימת רק כאשר החשבון השוטף מצוי ביתרת זכות ולא ביתרת חובה. מכל מקום ברור שאי אפשר לפרש את סעיף 17 הנ"ל כהסכמה מפורשת לפירעון ההלוואה באמצעות חיוב חשבון החח"ד, על כן דינה של טענת העותרים להידחות על פי שתי הגישות שבפסיקה. במקרה שלפנינו ההוראה של הבנק לחייב את חשבון החח"ד בתשלומי ההלוואה הינה אך ורק משום "סעיף נוהל" המיועד לשם הקלת הגבייה בלבד, ואסור שיהיה בה כדי להעלות את הריבית הנגבית בשל ההלוואה לאור אי הסכמתם המפורשת של הנתבעים לכך. אשר למועד הביטול, לטענת הנתבעים גם אם הופר ההסכם, עילת הביטול התגבשה כבר בחודש 2/88 . כבר אז ידע הבנק כי הנתבעים אינם עומדים בתנאי ההסדר. עם זאת, הבנק בחר להגיש בתחילה שלושה כתבי תביעה בהם טען כי סכום החוב הינו רק 250,000 ש"ח ללא כל התייחסות לכך שהסדר הפריסה הופר. רק לאחר כשלוש וחצי שנים החליט הבנק לבטל את הסדר הפריסה ותיקן את כתב התביעה בו כלל גם את החיובים בגין אי פרעון ההלוואה שניתנה במסגרת הסדר הפריסה. ביטול שכזה לטענתם אינו יכול להיחשב לביטול בזמן סביר. גם טענה זו דינה להידחות. בעניינו מדובר בהפרה נמשכת, שכן פלאדן המשיכה בסירובה לעמוד בתשלומי ההלוואה למרות בקשותיו של הבנק והזמן המספיק שהבנק העניק לנתבעים לעשות כן. זוהי הפרה נמשכת. בהפרה נמשכת עומדת לנפגע ברירת הביטול כל עוד מתמיד המפר בהפרה, כאשר לפני שיבטל את החוזה, על הנפגע לתת למפר ארכה סבירה לביצוע ההסכם (ראו ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767; ע"א 305/87 שרביב בע"מ נ' פרוביזור, פ"ד מד(3) 40). לפיכך ההסכם בין הצדדים בוטל כדין. לבסוף הנתבעים טוענים כי סכום התביעה צריך להיות הרבה יותר קטן משנתבע, משלושה טעמים: I. עד לדצמבר 1984 פלאדן נהנתה מאשראי ללא הגבלה בסכום ולכן יש לחייב את חשבונה רק בריבית על מסגרות מאושרות ולא בריבית חריגה כפי שעשה הבנק. II. אין לחייבם בעמלות הקצאת אשראי על הלוואות ואשראי במט"ח. III. החיוב בגין עמלת עריכת מסמכים על עריכת הסכם אשראי בהקשר להלוואה בסך 420,000,000 שהועמדה לדרוניר ביולי 85 מנוגד לחוק ולפיכך אינו תקף. 5 . מסגרת האשראי עד דצמבר 1984 : אין ממש בטענה הראשונה. לביסוסה מסתייעים הנתבעים בעובדה שלבנק אין את מסמכי האשראי ביחס לתקופה הרלוונטית, למרות שהיה עליו לשמור את כל המסמכים הנוגעים לנתבעים ושעניינם שבע שנים לפני שהגיש את תביעתו הראשונה בחודש מאי 89. הבנק הצביע על מסגרת אשראי ממוצעת של 2600 ש"ח לתקופה שמ5/84- ועד ל11/84-. הנתבעים טוענים כי ממוצע זה הינו אקראי מאחר ובידי הבנק אין נתונים הכרחיים לשם חישוב הממוצע , כגון בסיס ותיקרת האשראי לתקופה האמורה. יתרה מזאת, לטענת הנתבעים, אין כלל דבר כזה מסגרת אשראי ממוצעת. בנוסף מצביעים הם על כתב התחייבות המסומן כ-"מש9-" שנחתם בין הבנק לפלאדן, ואשר לפי שיעורי הריבית הנקובים בו, ניכר בו כי נערך במחצית הראשונה של שנות ה80-. במסמך זה כתוב ביחס למסגרת האשראי ל.ה.ב שקלים (ללא הגבלה בסכום שקלים). מכל אלה מבקשים הנתבעים להסיק כי כל האשראים שהוענקו לפלאדן היו במסגרות מאושרות. כאמור אין בידינו להיעתר לטענתם. אכן, אין כדבר הזה מסגרת אשראי ממוצעת, אך כאשר בידי הבנק אין את המסמכים המעידים על מסגרת האשראי לאותה התקופה, אין מנוס מלהתייחס לממוצע של האשראי שניתן באותן תקופות. על הבנק לא היתה חובה לשמור על מסמכים אלה כאשר לא היתה כל הסתייגות אליהם בזמן אמת מאת בעלי החברה באותה עת. בהקשר זה נציין כי לפני שהנתבעים מלינים על העדר המסמכים הרלוונטים מצד הבנק ומייחסים להיעדרות זו משמעות מרחיקת לכת, עליהם ליטול קורה מבין עיניהם ולהסביר מדוע אין ברשותם המסמכים האמורים. המסקנה שהנתבעים מבקשים להגיע אליה לפיה באותה תקופה לא הייתה כלל מסגרת אשראי היא מופרכת. הבנק בעצמו מוגבל על ידי הוראות בנק ישראל בסכום האשראי המקסימלי שהוא רשאי להעמיד ללקוח, ולפיכך אין באפשרותו להעמיד ללקוח אשראי בלתי מוגבל. יתרה מזאת, מבחינת חלוקת סיכונים הבנק אינו מעניק אשראי ללא בטחונות מצד הלקוח והמקרה דנן מוכיח. כאשר הביטחונות שהועמדו על ידי הנתבעים היו מוגבלים, ברור שגם האשראי באותה תקופה היה מוגבל, שאם לא כן היה הבנק חייב לכבד כל משיכה של פלאדן, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם התנהגותו של בנק סביר. אך לא רק סבירות העניין מובילה אותנו למסקנה כי האשראי של פלאדן תמיד היה מוגבל, כי אם גם התנהגותם של הצדדים. הנתבעים לא הצליחו להסביר מדוע לפתע בדצמבר 1984 הסכימה פלאדן להגביל את מסגרות האשראי שלה ובכך לשאת בסיכון של חריגה ממסגרת האשראי, סיכון שהיה ממשי לאור כניסתה של פלאדן לקשיים כספיים. גם בכתב ההתחייבות שפלאדן הצביעה עליו אין כדי לסייע לה בטענתה. הבנק הצליח לבסס נוהג לפיו לכל כתב התחייבות שכזה היה מצורף נספח בו היה מאשר הלקוח כי לא ימשוך מחשבונו סכומים מעבר לסכום מסוים ושלא תהיינה לו טענות אם הבנק לא יכבד משיכות מעבר לסכום זה. לפיכך אין לראות את כתב ההתחייבות בנפרד מהנספח המצורף אליו אשר יוצר את מסגרת האשראי של הלקוח. כל אלה מובילים אותי למסקנה כי בחשבונה של פלאדן תמיד היו מסגרות אשראי. התפיסה כאילו לא היו לה מסגרות אשראי מנותקת מכל הגיון וסבירות כלכלית ראויה שהנתבעים לא הניחו לה כל תשתית עובדתית ראויה. 6 . עמלת הקצאת אשראי על הלוואות מט"ח: הנתבעים טוענים כי הבנק לא הראה כל הסכם או נוהג אשר על פיו מותר היה לו לגבות עמלה שכזו. יתרה מזאת, לטענתם יש להבחין בין הקצאה של מסגרת אשראי אשר בגינה גובה הבנק עמלת הקצאה ובין העמדת הלוואה ספציפית אשר בגינה גובה הבנק ריבית. גם טענה זו נדחית על-ידי. ראשית לכל נציין כי מרבית החיובים הם מהמחצית הראשונה של שנות ה80-, כאשר בלקין ודרוניר עוד לא היו בעלי עניין בפלאדן, ואשר בגינם לא הועלו כל טענות בזמן אמת מצד בעלי המניות והמנהלים הקודמים של פלאדן, למרות העובדה שבגין כל החיובים האלה הוצאו אסמכתאות על ידי הבנק. זאת יש לזכור ולציין, פלאדן היא חברה המעסיקה רואה חשבון חיצוני וחשב ולפיכך יש לה בקרה שוטפת על תקינות חשבונותיה בבנק. במצב דברים שכזה מנועים הנתבעים מלטעון טענות בגין חיובים שעליהם לא הועלו כל הסתייגויות מצד מנהלי פלאדן הקודמים, קל וחומר כאשר בלקין עצמו סיכם עם הבנק כי פלאדן תמשיך באותן הזכויות והנתונים כפי שעבדה עם הבנק בעבר. בצדק מצביע הבנק על כך כי לו היו מועלות טענות כנגד החיובים בזמן אמת הרי שהוא לא היה ממשיך להעניק אשראי באותם התנאים. אשר לחיובים שנערכו כבר בתקופתו של בלקין. מתוקף היותה של החברה אישיות משפטית נפרדת ההסכמים שחתמו בעלי המניות הקודמים בשמה המשיכו להיות שרירים ותקפים גם בתקופתו של בלקין, שאף חתם על מאזן ודו"ח רווח והפסד בו נכללו החיובים הנ"ל. בלקין עצמו גילה אדישות וחוסר עניין בכל הקשור לחשבון הבנק של פלאדן. הוא לא היה מעורב בניהול היומיומי וכהגדרתו "עברתי לידה" (עמ' 168 ) סע' 3 (1) לטופס תנאים כלליים לניהול החשבון התחייבה פלאדן להודיע לבנק על הסכמתה או אי הסכמתה לכל העתק של החשבון בתוך 15 יום מתאריך משלוחו בדואר, ובמקרה שהבנק לא יקבל הודעה כאמור, הוא יהיה רשאי להחשיב את הדבר כאישור מוחלט לנכונותו של הבנק. כל זאת בכדי שהבנק יוכל להתייחס בזמן אמת להסתייגויות המועלות מצד הלקוח ובכך להבטיח כי רישומיו, המשמשים בסיס לחישוב הכנסותיו, יהיו נכונים. כאמור חברת פלאדן מעסיקה רואה חשבון וחשב ולכן היא אינה דומה לאדם רגיל אשר אינו בקי בים החיובים הבנקאיים האפשריים ולפיכך חובות האמון של הבנק כלפיו הינן מוגברות יותר, והוא זקוק להגנה רבה יותר כנגד הבנק. פלאדן יכלה להעלות טענות כנגד החיובים בזמן אמת, אדישותו של בלקין לחיובים אלה אינה רק משום הודאה בנכונתם, אלא בדיעבד גם משום התנהגות שלא בתום לב כלפי הבנק, שכן כאשר אדם בוחר לפעול באמצעות חברה עליו להיות מודע להשלכות הנלוות מכך, ואין הוא יכול לטמון את ראשו בחול ולאמר שניהול החשבונות של החברה אינם מעניינים אותו. במעשיו יצר בלקין השתק מכח התנהגות הנוצר לא רק כאשר המושתק ידע את העובדות לאמיתן, אלא גם כאשר יכל היה לגלות אותן לו היה נוקט בזהירות סבירה (ראו ע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי, פ"ד כב(1) 240; ע"א 431/88 ישיבת ישמח משה עיה"ק ירושלים נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד מד(4) 177). למעלה מן העניין שלפנינו נציין כי בסעיף 3 (9) לטופס תנאים כלליים לפתיחת חשבונות הסכימה פלאדן כי חשבונה יחוייב בהתאם לעמלות המקובלות בבנק. הבנק הצליח לבסס את העובדה כי החיוב בדמי הקצאת אשראי על הלוואות במט"ח היה הנוהג השגרתי בבנק ובכל יתר הבנקים של קבוצת בנק הפועלים ונעשה מהסיבה שהענקת הלוואת מט"ח כרוכה בעלויות נוספות. אשר להבחנה שהנתבעים מבקשים לעשות בין הקצאה של מסגרת אשראי, אשר בגינה גובה הבנק עמלת הקצאה, ובין העמדת הלוואה ספציפית, אשר בגינה גובה הבנק רק ריבית, אין להבחנה זו יסוד. דמי הקצאת אשראי משלמים על העמדת מקור האשראי. כאשר מעמידים ללקוח מקור כספי בדמות הלוואה והוא בוחר לנצל אותה מיד, אין הוא יכול לאמר שמכיוון שמועד ניצולה של ההלוואה הוא מיידי, אין הוא צריך לשלם עמלה בגין הקצאת דמי האשראי. לאור מהותה של העמלה האמורה ברור כי החיוב בגינה אינו מושפע משאלת מועד ניצול האשראי. יתרה מזאת, עסקינן בהלוואת מט"ח אשר אין עליה מגבלות באשר לגובה הריבית היכולה להיגבות בגינה. לפיכך מלכתחילה יכל היה הבנק להגדיר את החיוב בגין עמלת הקצאת אשראי כריבית ולנתבעים לא הייתה כל טענה כלפיו. אין הבנק מחייב לקוח מלקוחותיו ליטול ממנו הלוואה, אך משבחר לקוח לעשות כן ברור שעליו לעמוד בתנאי ההלוואה שלקח על עצמו. 7 . עמלת עריכת מסמכים: השאלה אותה יש לבדוק בהקשר לטענה המפורטת לעיל היא, האם החיוב, בגין עמלת עריכת מסמכים על הלוואה בסך 420,000,000 שקל ישן שהועמדה לדרוניר על ידי הבנק ביולי 1985 בריבית המכסימלית שבחוק, הוא למעשה חיוב בריבית נוספת ובכך למעשה אין הבנק ממלא אחר הוראות צו הריבית שקבע ריבית מקסימלית להלוואה שניתנה. הקובע בכגון דא הוא המבחן האם החיוב, יהא כינויו אשר יהא, נגבה בשל שירות מיוחד שעשה הבנק לבד מעצם מתן ההלוואה (ראו ע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' זורגר, פ"ד כב(2) 668). אם התשובה לכך חיובית , החיוב אינו משום ריבית נוספת. במקרה זה לא השתכנעתי כי בעריכת מסמכי ההלוואה על ידי הבנק יש משום שירות נוסף שכזה. מדובר בעניננו בעריכת חוזה הלוואה המהווה את האמצעי ההכרחי דרכו הבנק מלווה כספים ללקוחותיו, ולפיכך החיוב בגין עמלת עריכת המסמכים מהווה משום תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן הנחשבת לריבית על פי סעיף 1 לחוק הריבית התשי"ז - 1957. לפיכך יש להוריד את החיוב בגין עמלה זו מסכום התביעה. 8 . סיכום: אשר על כן ולאור האמור לעיל דין התביעה להתקבל פרט לתיקון החשבון על-ידי ניכוי עמלת עריכת המסמכים ויתר הסעיפים ישארו על כנם. ב"כ התובע ימציא לבית המשפט פסיקתא באשר לחוב הנתבעים לאחר התיקון שתובא קודם לכן לעיונו של ב"כ הנתבעים. הנתבעים 2,3,4ו- 6 גם ישאו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד על-פי תעריף לשכת עורכי-הדין בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. אשראי